פרס ישראל לגזענות

לרבים מאזרחי המדינה כבר אין ציפיות רבות מפרס ישראל. בצד זוכים ראויים להכרה והוקרה זכו בפרס לא מעט כאלו שהטילו עליו צל כבד, ביזו אותו והורידו את קרנו ויוקרתו כמעט לחלוטין;

16.4.09, 19:30 | נעם ארנון | 33 צפיות

לרבים מאזרחי המדינה כבר אין ציפיות רבות מפרס ישראל. בצד זוכים ראויים להכרה והוקרה זכו בפרס לא מעט כאלו שהטילו עליו צל כבד, ביזו אותו והורידו את קרנו ויוקרתו כמעט לחלוטין; די להזכיר שמות כמו אמיל חביחי, יגאל תומרקין וזאב שטנרהל. אך השנה עומד להישבר שיא חדש של ציניות, חוצפה ואווילות, בהחלטה על הענקת הפרס ל"מכון הישראלי לדמוקרטיה" מיסודו ובהנהלתו של אריק כרמון. האם אכן תרם המכון השנוי במחלוקת תרומה כל כך מכרעת למערכת הציבורית והפוליטית בישראל? הם כבר- בטרם מלאו לו עשרים  – ניתן כבר להצביע על סיבה להכיר בפעילותו של המכון כב"מפעל חיים" (של מה??)? מעבר לשאלות הללו, שעליהן ניתן לענות תשובות כאלו ואחרות, ומעבר להטיה פוליטית ברורה של המכון הנוטה לכיוון השמאל הקיצוני, כדאי להעלות לדיון ציבורי את השקפותיו  של מנהל המכון, אריק כרמון.
 לאחרונה פרסם כרמון, בהוצאת המכון, חוברת בשם "להמציא מחדש את הדמוקרטיה הישראלית – תכנית לתיקון המשילות בישראל". אמנם בהקדמה הוא כותב כי הרעיונות המופיעים בחוברת הם שלו בלבד, אך ברור כי חוברת רשמית בהוצאת המכון משקפת נכוחה את השקפת המוסד ודרכו. החוברת, הגדושה מונחים יומרניים כמו "משילות" "אחריותיות" "תיווכיות" "דיווחיות" "נשיאותיזם" ועוד, כוללת הצעות למבנה שלטוני חדש, הנשען  - כמובן - על "החוקה בהסכמה" אותה מנסה המכון לקדם. (אגב, בין השאר, מופיעה שם הצעה לקבל את "החוק הצרפתי", הקובע כי "לא תתקיים חקירה כנגד ראש ממשלה מכהן במהלך כהונתו"; מעניין איך הגיע אלינו "החוק הצרפתי" דווקא כעת, בתום כהונתו של אולמרט...) אך מבלי להיכנס לדיון בהצעה לגופה, כדאי לקרוא קטע אחד, שיבהיר היטב מיהו ראש המכון ומהן השקפותיו:
בעמ' 36 כותב מר כרמון כדלהלן: "הימנעות במשך עשרות שנים מהכרעה בשאלת תוואי הגבול, תוואי הזהות, הולידה שיתוק חמור של הרשויות – ראשי הממשלה, שרי הביטחון וכל המופקדים על הסדר הציבורי. וכך... צמח גידול הפרא הרצחני. ממשלת ישראל שהותירה במקומו את היישוב היהודי בחברון לאחר הטבח במערת המכפלה, כמו ממשלות ישראל המכשירות שוב ושוב את שרץ המאחזים הבלתי חוקיים, העלתה במחדלים אלו תרומה גדולה לערעור יסודות שלטון החוק. מתן ההיתר שבשתיקה להמשך הפגיעה בחוק ולהפקרות בשטחי יהודה ושומרון הן הדלק המזין את אש הזיווג המסוכן של דת ולאומנות" (סוף ציטוט). שימו לב לנטיותיו של מי שמכהן כראש "מכון לדמוקרטיה": לדעתו, היה אז על הממשלה להרוס ולגרש את כל היישוב היהודי בחברון, מאות אנשים, נשים וילדים, אף שברור כי אף אחד מהם לא ידע, לא עזר ולא סייע למעשה. איך מגיע בן אנוש למסקנה אנטישמית כזו? מהיכן צומח גידול הפרא הגזעני הזה? הרי ברור כי אותו כותב לא היה מעלה על דעתו להציע, בנסיבות כלשהן, גירוש כפר ערבי שלם. אדרבה: כל ניסיון לנקוט אמצעים נגד כלל אוכלוסייה ערבית עויינת, אף כזו שמעניקה תמיכה גלויה לטרור – מעשית ומילולית – היה נדחה ע"י המכון הזה וראשו כביטוי של גזענות חשוכה. גירוש משפחות מחבלים, אמצעי שהוצע ע"י גורמי הבטחון, זכה להתקפת מצח מצד חוגים 'דמוקרטיים' כענישה סביבתית, מנוגדת לדמוקרטיה. אין, ולא יכול להיות כל הסבר לגישתו של כרמון ולתמיכתו בענישה קולקטיבית נגד יהודים בלבד– גם כאלו שאינם קשורים כלל למעשה – אלא כגישה גזענית אנטי יהודית, אותה הוא מנסה להסתיר רוב הזמן, אך נפלטת לעיתים, ברגע של אבדן עשתונות; רגע כזה, של זעם וחרון בלתי נשלטים, פוקד אותו עדיין היום, אחרי 15 שנה, על יצחק רבין וממשלתו, שנמנעו מהצעד האנטישמי, הימי-ביניימי,  של גירוש קהילה יהודית שלמה בשל מעשה של יחיד. 
האם גישה זו תמנע את הענקת פרס ישראל מהמכון? האם ימנע מצופי הטלוויזיה המחזה המביך של הענקת פרס לגזען המתיימר לדבר בשם הדמוקרטיה? האם חברי הועדה הציבורית – שמונו בהמלצת עובד לשעבר במכון – יאזרו אומץ לשקול מחדש את ההחלטה? אפשר להירגע. זה לא יקרה. הפרס יוענק לאדם הזה ולמכון שלו, והוא ימשיך להטיף ל'דמוקרטיה' לכולם (חוץ, כמובן, מליהודים, וליהודים בחברון בפרט: אצלו הם תת אדם), לתפארת מדינת ישראל.

פורסם במקור ראשון בט' ניסן תשס"ט, 3.4.09
 
תמונה: טל ענבר ויקפדיה 
אין תגובות