כך נכנסנו למערת המכפלה

השאלות הן רבות ומסקרנות: איפה המערה? האם אפשר להיכנס? האם מישהוא נכנס? מה קורה למי שנכנס?

16.8.16, 14:19

ב"ה
כך נכנסנו  למערת המכפלה
 
נעם ארנון
 
רבים מכירים (ואם לא – זה הזמן להכיר!!) את המבנה הענק מעל מערת המכפלה; זהו מבנה יהודי, שנבנה בימי בית שני - לפני יותר מאלפיים שנה – ונשאר שלם עד ימינו. למעשה, זהו המבנה הציבורי הפעיל היחיד בעולם שנשאר שלם מתקופה זו. אבל, המבנה איננו המערה עצמה; כדי להיכנס אליו עולים שלש קומות, בעוד המערה עצמה נמצאת עמוק מתחתיו. אם כן, ברור שהמערה נמצאת במקום כלשהו למטה; אבל איפה? השאלות הן רבות ומסקרנות: איפה המערה? האם אפשר להיכנס? האם מישהוא נכנס? מה קורה למי שנכנס?
 לפי מסורת יהודית עתיקה, החלום להיכנס למעמקי מערת המכפלה מלווה את האנושות אלפי שנים. ספר ה"זוהר", יסוד חכמת הקבלה, מספר כי במערת המכפלה גנוז סוד רב משמעות: המערה היא "פתח גן עדן".  על פי ה"זוהר", אדם הראשון הרגיש ריח גן עדן בוקע מהמקום, והוא ניסה לחפור מערה ולחזור דרכה אל גן עדן, אך הדבר נאסר עליו. מכל מקום, אדם נשאר מחובר למערה, ולאחר פטירת חוה הוא הטמין אותה במערה, וגם הוא עצמו נטמן בה למנוחת עולם – במקום הקרוב היותר לגן עדן.

אחרי כאלף שנה, אברהם הגיע לארץ ישראל. הוא נדד בארץ, עד שהגיע לחברון. ספר ה"זוהר" מספר שהוא ראה אור מבהיק ומיוחד בוקע מהמערה, וכשנכנס אליה הריח ריח גן עדן, וראה בה את אדם וחוה. לכן אברהם חפץ במקום, וקבע את ישיבתו בחברון. הוא התפלל בקביעות במערה, ושאף לקנותה; אך רק מקץ עשרות שנים, אחרי פטירת שרה,  הצליח להפוך אותה לקנין עולם לו ולזרעו.
סוד המערה המשיך לקסום לבני אדם במשך אלפי שנים. בתלמוד מסופר על אחד מראשוני האמוראים, ר' בנאה, שנכנס למערה; הוא נכנס אל המערה החיצונית, אך אל המערה הפנימית נאסרה עליו הכניסה (ב"ב נ"ח).
מסורת מימי הביניים הצביעה על  פתח קטן, בצידו המערבי של "אולם יצחק", כפתח המערה. מעל פתח זה בנוי אפיריון מהתקופה הממלוכית ומעליו כיפה. כנראה שבעבר היה פתח זה פתוח; האגדה מספרת על אירוע שקרה במקום זה לפני כ-400 שנה, בימי המקובל הגדול ר' אברהם אזולאי (בעל "חסד לאברהם"): הפחה- השליט התורכי – הגיע לביקור בחברון, וכשהתכופף לראות את עומק המערה חרבו נפלה פנימה. הוא דרש ממשרתיו להוציאה, אך כל מי שנכנס – מת במקום. הפחה הזועם ציוה על היהודים להעלות את החרב; איש לא העז להתנדב למשימה. רק ר' אברהם אזולאי  התנדב להכנס למערה כדי להוציא את החרב ולבטל את הגזרה מעל יהודי חברון. הוא אמנם נכנס, אך זמן קצר אחרי כן יצאה נשמתו בטהרה, והוא נטמן בבית העלמין העתיק בחברון. היה זה בכ"א חשון ת"ד, בערב שבת פרשת "חיי שרה".
סוד המערה נשאר עלום לאורך דורות רבים; במשך 700 שנה, תחת השלטון המוסלמי, יהודים ונוצרים לא הורשו להכנס אל המבנה כלל, ולא ניתן היה להתקרב אל המערה.

לאחר שחרור חברון בשנת תשכ"ז (1967) שבו יהודים למבנה מעל המערה.  התברר, שהפתח כוסה במכסה שיש, שבמרכזו מעבר צר עגול, סגור במכסה נחושת. הערבים פותחים את המכסה מידי בוקר, ומורידים פנימה, באמצעות שרשרת, מגש ובו קבועים ארבעה נרות שמן דולקים; לכן זכה הפתח לשם "פתח הנרות". בשנת 1968, בזמן כהונתו של משה דיין כשר הבטחון, הוכנסה מיכל ארבל - ילדה כבת 12, בתו של יהודה ארבל, איש שירות הבטחון ממקורביו של דיין, דרך הפתח הצר. היא גילתה חדר תת קרקעי, הנמצא מתחת ל"פתח הנרות". מהחדר יוצאת מנהרה צרה, אפלה וארוכה, לכיוון מזרח. לאחר זחילה במנהרה היא גילתה שבסופה ישנן מדרגות העולות כלפי מעלה. המדרגות היו חסומות באבן כבדה, אותה לא ניתן היה לפתוח.  מיכל נקשה באבן, ושמעה נקישות מצידה השני. לאחר מתח רב, היא הצליחה לצאת בשלום. כך התגלה כי מתחת לאולם יצחק עוברת מנהרה, המוליכה לפתח נוסף בצידו המזרחי. מעל פתח זה בנוי אפיריון נוסף, ללא כיפה, מהתקופה הצלבנית  (המצוי מאחורי "ציון יצחק"). הממצאים פורסמו ע"י משה דיין, ועוררו סקרנות רבה; אך גם הוא לא ידע היכן המערה עצמה.

מאז גילוי תגלית זו, שאפו תושבים רבים בקרית ארבע -חברון להיכנס ולהתפלל במערה, ולו פעם אחת; אך המוסלמים שמרו בקנאות על הפתח, המכוסה בשטיחים, לא אפשרו להתקרב אליו, וסוד המערה המשיך לסקרן ממעמקים.
 ההזדמנות נמצאה בליל הסליחות בחודש אלול בשנת תשמ"א (1981). את המבצע ארגנו אנשי צוות "מדרשת חברון", בהשתתפות כותב שורות אלו. תוך כדי שירת פיוטי הסליחות בקול, הובא ציוד מתאים – פטישים, אזמלים וכד',  והחלה עבודה מאומצת של פתיחת האבן ברצפת אולם יצחק. המתח  היה רב; כל קול דפיקה והלמות פטיש הלמה גם בלבנו – האם מישהוא ישמע?...ומה יקרה?... אט אט חשנו כיצד האבן מתחילה לזוז, ובעוד מאמץ – האבן נפתחה, ופתח צר נפתח אל חלל אפל, ובו מדרגות תלולות יורדות הרחק למטה. אפופי ההתרגשות ירדנו פנימה. בקצה המדרגות החלה מנהרה ארוכה, אפלה וצרה. התחלנו לזחול בתוך המנהרה; היא הובילה אל חדר תת קרקעי גדול. התחלנו לחפש כניסה למערה בפינות ובקירות החדר, שם נמצאו אבנים שונות; על חלקן היו אותיות לטיניות וערביות. לפתע התברר כי בנקודה אחת, בכניסה לחדר, מורגשת רוח נושבת מלמטה, מתוך הרצפה. הבנו שהסוד טמון מתחתנו, במפלס עמוק יותר. פנינו למטה, והתחלנו במאמץ, במתח ובאבק,  להרים ולפתוח את אבני הרצפה...
 החברים שהמתינו למעלה וחיפו על כניסתנו קיבלו תפקיד לא קל: להמשיך באמירת הסליחות בהתלהבות ובקול, במשך שעות, כדי להסוות את קול הלמות הפטישים...

לבסוף, לפתע נתגלה פתח של מערה, חצובה בסלע. אנו במערבולת של רגשות: משיכה ורתיעה, כיסופים ויראה, חלום דורות ומדרשי הזוהר...  לבסוף החלטנו – להכנס. בלב הולם בהתרגשות העמקנו פנימה אל המערה, ואז התברר: זו אכן מערת "מכפלה", המרכבת משתי מערות, זו לפנים מזו (מטיפוס "קברי פיר" כפולים האופייניים לתקופת האבות). המערה הראשונה היא גדולה יותר, מלאה בעפר כמעט עד תקרתה, וממנה מוליך מסדרון צר אל מערה שניה, נוספת, קטנה יותר; במערה הפנימית  ציפתה הפתעה מקפיאת דם: על רצפתה,  המלאה בעפר,  בין שברי כלי חרס עתיקים, היו מפוזרות עצמות בני אדם...
המתח הגיע לשיאו. בידים רועדות בדקנו את שרידי  החרסים: הם, מסתבר, שייכים לתקופת הברזל – ימי בית ראשון. אם כן, יהודים היו כאן בתקופת ממלכת יהודה, לפני 2900 שנה, והכניסו לכאן עצמות וכלי חרס. קברי האבות נותרו טמונים במעמקים, ואליהם, עדיין, איש לא הגיע. שקעים הנראים ככניסות לכוכים המובילים פנימה נותרו טמונים ומכוסים.
 
ריכזנו את כל כוחותינו להתגבר על ההתרגשות, ולנצל את הרגע הנדיר להתרכז בתפילה. בינתיים חלפו שעות, שנדמו לנו כדקות; בטרם שחר, קיבלנו הודעה במכשיר הקשר – השחר עולה, יש לצאת כעת. יצאנו מהמערה, אפופי התרגשות וחויה מרוממת ובלתי נשכחת. מאז חלפו שנים; אך החוויה והזכרונות נשארו חיים כמאז, והמערה ממשיכה לזהור  באורותיה...