היישוב היהודי בחברון
4 במרץ 2008
בפני ועדת העררים הצבאית שב'מחנה עופר' ערר 18/07
עפ"י צו בדבר ועדות עררים (יהודה ושומרון) (מס' 172), התשכ"ח-1968
העוררים: 1) עמותת מחדשי הישוב היהודי בחברון
ע"י ב"כ עוה"ד דורון ניר-צבי ו/או משה גליק ואח'
מרח' רחל 3 תל-אביב 64584
טל: 03-5234469, פקס: 03-5233436
2) יוסף עזרא
רח' המרוה 8/7 גילה ירושלים
טלפקס: 02-6766317
3) משפ' אלמליח
4) משפ' שליסל
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד יורם שפטל
מרח' ז'בוטינסקי 5 רמת-גן 52520
טל: 03-7515001, פקס: 03-7520902
- נ ג ד -
המשיבים: 1) הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש
ע"י ב"כ עוה"ד רס"ן סיון ביבר
ממשרד היועץ המשפטי לאיו"ש, בניין המינהל האזרחי, בית-אל
טל: 02-9977071, פקס: 02-9977326
2) עבד אל-ג'אוד מוחמד יוסף אל-עוויווי
3) עבד א-ראזק עבד-אל ר'ני אל-עוויווי
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד מיכאל ספרד ואח'
מרח' אחד העם 49 תל-אביב 65206
טל: 03-6206947/8/9, פקס: 03-6206950
סיכומים מטעם עורר מס' 2 – יוסף עזרא
בעקבות הצטרפותי כמשיב בבג"צ 7754/07 כנגד העותרים : מס' 1 – עבד אל-ג'וואד מוחמד יוסף אל-עוויווי, מס' 2- עבד-א-ראזק עבד-אל-ר'ני אל-עוויווי ומס' 3 – תנועת שלום עכשיו – ש.ע.ל. מפעלים חינוכיים, בפני כבוד השופטים בבג"צ זה: כבוד השופט אשר גרוניס, כבוד השופטת מרים נאור וכבוד השופט עוזי פוגלמן, לאחר שהחלו לשמוע טענות הצדדים, קריאת חומר התצהירים, ניתנה החלטה לצרף אותי כעורר לפני ועדת הערר הצבאית שבה נדונה שאלת הבעלות של הנכסים נשוא העתירה. כן השמיעה כבוד השופטת מרים נאור ש"אם אכן האיש אשר יושב באולם זה מר יוסף עזרא הוא אכן בנו של אחד הבעלים, ואכן הוא מחזיק בידיו את הקושאנים של הנכסים, יש לברר ולאמת תחילה את זכות הבעלים". וכך הגעתי כעורר לפני הועדה.
לפני הועדה טענתי והצגתי כל מה שנדרש ממני על מנת להוכיח שאני אכן בנו של יעקב עזרא ז"ל, אחד הבעלים הרשום כדין על הנכס נשוא הערר. עד כאן אלה עובדות ראשונות. ואכן בטוח אני שעמדתי במבחן התוצאה. ומכאן ליתר העובדות שלפני הועדה:
יש טענה על כך שהממונה על רכוש אויב ו/או ממונה על נכסי אויב ו/או הממונה על רכוש ממשלתי – נטוש ו/או הממונה על "רכוש היהודים" בטרם 1948 ו/או הממונה על נכסי נפקדים הוא המחזיק בנכסים של יהודי חברון כבא כח של האפוטרופוס ו/או בא כחה של מדינת ישראל, שאוחזת-כובשת-משחררת-מתחזקת את יהודה ושומרון שהיא חלק בלתי נפרד מהגדה המערבית ו"האזור". וכי הוא מנהל את הנכסים "על פי דין". כמו כן ברוב חוצפתו של העד הראשי מטעם הממונה, העלה טענות על "דיירות מוגנת" שיש כביכול למשיבים 2 ו-3 ובכך ניסה להעניק "זכויות" שאין לו ואין לממונים עליו (ראה זמיר 1985 עמ' 11) לטובת המשיבים 2 ו-3 שהם תושבי חברון הערבים.
אפתח ואומר ראשון ראשון ואחרון אחרון:
1. על פי טענת חלק מהמערכת של המשפט והממסד במדינת ישראל שרואים בי ובמשפחתי תושבי א"י-פלשתינה מהעיר חברון, ושהפכנו להיות פליטים עקב מלחמת השחרור ו/או הקוממיות !
וזאת לאור שצבאה של עבר הירדן המזרחי בשעתו, צבאות ערב נוספים ובהנהגה של מפקד הלגיון הערבי מעבר הירדן המזרחי הלא הוא הגנרל גלוב פשה-פחה מצבא הלביון, שפלשו לתוך הגדה המערבית וכבשו חלקים של הגדה המערבית ובתוכם העיר חברון. כל הכיבוש הזה נעשה כאשר המנדט הבריטי עדיין בתוקף, ושלטונות המנדט לא רק שעצמו עיניים אלא אף שתפו פעולה עם הפולשים הערבים ובכך בגדו בכתר האנגלי שכן סיום המנדט הבריטי הוא ב 15/5/1948, וכל הכיבוש הזה היה לפני התאריך הקובע כאמור שהוא 15/5/1948, שבו שלטון המנדט עדיין בתוקף, כך שהכיבוש הוא מידיהם של שלטונות המנדט ולא מידי המדינה היהודית.
חלק מהממסד והמשפט בישראל ראו בי ובמשפחתי וברכושנו שנמצא בתוך א"י-פלשתינה כאויבים, הן כאנשים ואזרחים, וכן הרכוש ששייך לנו נחשב בעיניהם רכוש אויב. הסתמכותם של הטוענים על היותנו "אויבים" ורכושנו "רכוש אויב" מסתמכת על פקודת הכתר האנגלי א. חקיקה מנדטורית – פקודת המסחר עם אויב 1939, ראה ספרם של בנבנישתי וזמיר "אדמות היהודים ביהודה ושומרון 1993" עמ' 221 סעיפים א' וגו' – דבר שלא נכון לפרשו על פי רצונם. כי יש פרוש רחב מיהו אזרח אויב, בעמוד הנ"ל ובהמשכו, גם לשיטתם.
2. בטרם אענה ואפריך טענות אלה ואחרות שנכתבו ונאמרו ע"י המשיב מס' 1 ודרכו גם העד המרכזי של עדות ראשית משה מאירי, מטעם הממונה, וכן עורך הדין של שלום עכשיו מר ספרד ואחרים, ובנוסף על היותם עורכי הדין של המשיבים 2 ו-3, שניסו בכל כוחם להשפילני. ולהתכחש לי ולבני משפחתי. ואולי ! להביא לידי כך שרכושי ורכוש משפחתי יגזל מאתנו וימסר למשיבים 2-3 שהם חלק מהעם הערבי. שפלש. תקף. גזל. שדד. אנס. הרג. ושרף. והתעלל בגופות לוחמים שלחמו על קיומה של מדינת ישראל שזה רק עכשיו נולדה. ומשהסתיימה המלחמה לאחר 2 הפוגות והוסכם על הפסקת אש (הסכם "רודוס" – פתח. ראה. קרא.) החלו בני בליעיל מה"מדינה המתוקנת" לסחור בעצמות גופות של חללי ישראל ולא אפשרו להביאם לקבר ישראל משך 20 חודש ומעלה, עד אשר שולמו דמים מעבר לדם שנשפך. דבר זה נוגד כל דת ובודאי גם את דת האיסלאם, אבל כפי הנראה אלה אינם מוסלמים אלא פראי אדם המורים והחונכים של האחים המוסלמים –אשף – רש"פ – חמאס – חיזבאללה שממשיכים זאת מאז ועד היום לצערי הרב.
ואחד הגיבורים של מערכת המלחמה של שנת תש"ח הלא הוא אחי בכורי שלום עזרא הי"ד, שמסר נפשו על מנת להציל את חבריו לקרב, וחלק לא קטן של מתיישבי גוש עציון הנצור. ביום ד/ באייר תש"ח 14/5/1948 כבה הלפיד. ראה ספר "גוש עציון במלחמתו" וכן קלף שניתן ע"י דוד בן גוריון ראש הממשלה ושר הבטחון הראשון של מדינת ישראל. קלף זה ניתן כאות גבורה על מסירות נפש, היום קוראים לזה צל"שים של היום. והיום? חלל זה בעל אות גבורה נחשב לאויב – ורכושו רכוש אויב? אוי לאזניים ואוי לעיניים ששומעות ורואות ושותקים!!
ואילו היום אותם חסרי בושה וחסרי חרפה מכנים אותנו כ"אויבים"! ורכושנו נגזל למעשה והולאם ע"י אותו ממסד שחי רק הודות לקרבנות של דם - ודמים ששילמנו אנחנו משפחת עזרא ואחרים. ו"עד מתי? רשעים יעלוזו"? ו"לא לעולם חוסן". האמת המרה היא שחיפשתי בכל החומש וספר הספרים ולהבדיל גם במילונים של ימינו ולא מצאתי את המילה שהם משתמשים בה, ה"חבורה" של אנשים שחברו יחדיו וקבעו את המילה "אג'נדה", וכל מי שלא שייך לחבורה זו יכול גם יכול להחשב כ"אויב" בעיניהם. ואנה באים בנינו ונכדינו? לאיזו חבורה הם צריכים לחבור?
בנערותי שמעתי ולמדתי פתגם ידוע: " בואו חשבון תבנה ותכונן עיר חשבון" – נעשה חשבון ביום חשבון. היום עוד לא יום חשבון. אני תקוה שיום זה קרב ובא ואז נעשה חשבון ונסגור חשבון שלא ידמה לחטא המרגלים.
כבוד היו"ר וחברי הועדה, כבר בתחילת הדיון הצגתי עצמי גם כיו"ר ועד פליטי חברון מקדמת דנא. ובעצם עמידתי בפני ועדת ערר צבאית לכבוד הוא לי. ואולם את הכבוד הזה חייב אני לקהילת חברון הותיקה, העשוקה והגזולה ושכבודה נרמס ונשחק על ידי חלק לא קטן מהממסד שיצר את העושק והגזל של קהילת חברון הותיקה. שפתחה זרועותיה ולבבותיה על מנת לקבל ולעזור לכל פליטי השואה והעולם שבו חיו יהודים שעלו לארץ ישראל כפליטים. והנה בבואם לארץ ישראל הפכו את מקבלי פניהם לפליטים בתוך ארץ ישראל, ומה ולמה כי נלין על צוררי יהודים? כאשר בתוך ארץ ישראל הם לא חסרים.
אוסיף ואומר: בקוראי את המסמכים שהגיעו לידי, וכן את הפרוטוקולים של מהלך הדיון נשוא הערר, קראתי חזור וקרוא ושאלתי את עצמי אם אני לא "מככב" במערכון של הגשש החיוור? לשמוע ולראות עדים שהובאו לפני הועדה, החל ממשה מאירי וכלה במשיבים 2 ו-3 שהודו מי הפנה אותם להתלונן ולהגיע למסור עדות שקר, והכל על מנת להמשיך ולרמוס ולגזול רכושה של משפחה יהודית היושבת בחברון מדורי דורות, בתוך קהילה שלוה שקטה ועמלה, ובמיוחד שומרת על הגחלת של שבטי ישראל בארצו למען כלל ישראל.
ראוי גם לציין את האיש שהציג עצמו מטעם הממונה וכו' וכו' וכו', כאשר הוא אחראי "|לגביה בעיר חברון" עבור "רכוש היהודים" שנחשב כ"רכוש אויב". וכי (בדברי תשובתו בעמוד 7) "אני לא מנהל את הנכסים עבורי או נהנה מהם עבורי" – האמנם? הוא מוסיף ומודה שיש הנחיות משפטיות ואחרות הנוגעים לנושא בעלות היהודים ברכושם ביהודה ושומרון עד 1948.
יוצא מכך, ללא כל ספק, ש"עדותו" זו מגמתית ואין בה כל מילה של יושר ציבורי וצדק משפטי, ואם יקראו דבריו של שקרן סדרתי זה במכתבים ע/10 ו-ע/20 נבין עד כמה סבוך ומסובך האיש בעדותו. אין ספק שאיש זה, שמשמש כליצן-החצר – עלוב נפש בידיהם של המסתתרים מאחוריו, והעמידו אותו בקו הראשון כעד ראשי ומרכזי, ולא אזרו אומץ לעמוד על דוכן העדים בעצמם.
3. כעת אפנה תשומת לבם של כבוד יו"ר הועדה וחבריה לטענות שיש לפני הועדה:
א. האם אני ומשפחתי אזרחי אויב ורכושנו רכוש אויב?
ב. האם מדינת ישראל ושלוחיה מחזיקים כדין ברכוש יהודי בארץ ישראל כרכוש אויב?
ג. האם הוקנה הרכוש על פי צו הקניה? מתי? וממי? (ראה טענת כיבוש לפני 1948 – התאריך הקובע) – ראה עמ' 3 שורות 3-5 בכתב סיכומים זה.
ד. האם בעת חתימת הסכם רודוס היתה קיימת מדינת ירדן החדשה?
ה. האם וכאשר ביקשה הממלכה ההאשמית העבר-ירדנית לספח חלק מהגדה המערבית ולהפוך לממלכת ירדן החדשה – לא התבטלו כל ההסכמים שנחתמו בהסכם רודוס עם עבר הירדן המזרחי? והאם הוכרו ע"י האו"ם?
ו. האם ב-1988 כאשר המלך חוסיין הצהיר בפני עם ועולם על ניתוק כל זיקה מהגדה המערבית – לא בא לסיומו הכיבוש העבר-ירדני החדש בגדה וביהודה ושומרון?
ז. האם בעצם חתימת חוזה שלום עם ירדן לא בא הקץ על הכיבוש?
ח. האם צו בדבר חוקי החרם נגד ישראל ויהודה ושומרון מס' 71 תשכ"ז 1967 סעיפים 1,2,3,4 (– ספרם של בנבנישתי וזמיר עמ' 260 ) – בטלים? או שהם קיימים לצורך דיון זה? ראה עמ' 261,262 וכן כל הפרק המוצג בספר זה ובפרט עמ' 272 – ואני ומשפחתי נותרים עדיין בחזקת אויב?
ט. האם זה שאני ומשפחתי, שלא עזבנו את האזור, ומדינת ירדן לא ראתה בי אויב כי קיבלתי אשרת כניסה לשטח הממלכה ההאשמית שבעבר הירדן המזרחי כתייר בודד – כך זה כתוב בדרכון וחתום ע"י מעבר הגבול הבינלאומי ישראל-ירדן, בניגוד לכלל הישראלים שנכנסו לעבר הירדן המזרחי אך ורק כקבוצה – ועודני נחשב כאויב? או שמא אני באמת אויב של מדינת ישראל?
י. עם כל עברי ושירותי בכח המגן ובצה"ל, סדיר ומילואים, אני, אחי ואחיותי, בני ובני כל אחד מאחי ואחיותי – נחשבים כאויבים?
יא. האם תושבי השטחים כדוגמת המשיבים 2,3, ש"שכרו" חינם אין כסף את רכושי ורכוש משפחתי – לא הסתיימה תקופת השכירות עם סוף תקופת הכיבוש? – כך לפחות זה נכתב בחוק הבינלאומי, שאין כל זכות מעבר לתקופת הכיבוש.
יב. האם המשיבים 2-3 שהצהירו על בניית בתים ועסקים על אדמתם הפרטית, לא הגיעה לסיומה תקופת השכירות, ברכוש יהודי-אויב?
יג. האם לאחר שהמשיב מס' 2 הציג מסמכים לא-לו ולא על שמו, אלא מסמכים שבעליהם מתו ולא שייכים לעניין נשוא הערר, והצגתם בשבועה – שמסמכים אלה שלו, היש מקום לראותו כמשיב?
יד. האם המשיב מספר 3, שהצהיר על היותן של "החנויות" נשוא הערר בנויות עוד מזמן האנגלים וכי האבות שכרו אותם לפניו (הכחשת דבריו של המשיב מספר 2, שכביכול הוא היה זה שבנה אותן?) והוסיף שהו אלא עובד יותר – אז למה צריך אדם שלא עובד לשכור "חנות" או "חנויות"? אלא אם כן הוא שליח עוין?
הפעם אני סמוך ובטוח שאקבל תשובות בתוך פסק הדין שינתן ע"י כבוד הועדה. וזאת לאחר שתאמת ותצליב את כל החומר ההליכי העומד בפני כבוד הועדה וחבריה, ותראה לנגד עיניה גם את חוק חרות הפרט והקניין וכבוד האדם וחרותו.
אולם אם חלילה ! יהיה בפסק דינה של כבוד הועדה ויוחלט עלי ועל בני משפחתי כאויבים ו/או בחזקת אויבים, ורכושי ורכוש בני משפחתי נחשב לרכוש אויב, לא תהיה בפני כל ברירה אלא לבקש מכבוד הועדה להוציא צו, שיורה לפתוח את קבר האחים בהר הרצל, חללי גוש עציון, ולהוציא על פי בדיקת DNA את עצמותיו של אחי ואני אדאג להביאו לקבר של אויבי מדינת ישראל, כי זה לא ראוי שאויב יקבר יחד עם כל חללי גוש עציון במלחמתו. ואני רציני כי אני לא רוצה לקרוא עוד ספרון כפי שקראתי בג"צ שכטר 1285/93 כספרון הכתם השחור של מדינת היהודים.
בס"ד
בפני ועדת העררים הצבאית שב'מחנה עופר' ערר 18/07
עפ"י צו בדבר ועדות עררים (יהודה ושומרון) (מס' 172), התשכ"ח-1968
העוררים: 1) עמותת מחדשי הישוב היהודי בחברון
ע"י ב"כ עוה"ד דורון ניר-צבי ו/או משה גליק ואח'
מרח' רחל 3 תל-אביב 64584
טל: 03-5234469, פקס: 03-5233436
2) יוסף עזרא
רח' המרוה 8/7, גילה, ירושלים
טלפקס: 02-6766317
3) משפ' אלמליח
4) משפ' שליסל
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד יורם שפטל
מרח' ז'בוטינסקי 5 רמת-גן 52520
טל: 03-7515001, פקס: 03-7520902
- נ ג ד -
המשיבים: 1) הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו"ש
ע"י ב"כ עוה"ד רס"ן סיון ביבר
ממשרד היועץ המשפטי לאיו"ש, בניין המינהל האזרחי, בית-אל
טל: 02-9977071, פקס: 02-9977326
2) עבד אל-ג'אוד מוחמד יוסף אל-עוויווי
3) עבד א-ראזק עבד-אל ר'ני אל-עוויווי
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד מיכאל ספרד ואח'
מרח' אחד העם 49 תל-אביב 65206
טל: 03-6206947/8/9, פקס: 03-6206950
סיכומים מטעם העוררים 1, 3 ו-4
בהתאם להחלטת הועדה הנכבדת מיום 14.2.08 מגישים בזאת העוררים 1, 3 ו-4 את סיכומיהם, כדלקמן:
פתח דבר
מבחינה מהותית, נפלה בזכותו של ההרכב הנכבד האפשרות (הכמעט חד-פעמית) לתקן עוול היסטורי בן כ-60 שנה, ולהשיב גזילה (שהושגה ע"י תוקפנות ברברית) לידי בעליה. למצער, ה'גיבורים הראשיים' (בעלי הנכס המקוריים) כבר נפטרו מן העולם הזה מבלי שזכו לתיקון העוול, אך בניהם ושלוחיהם התייצבו בפני הועדה וזעקו את טענותיהם כאילו היה זה מתוך גרונם של המנוחים הנגזלים.
מבחינה טכנית, חשוב לציין כי טענות רבות ומגוונות אנו פורסים להלן, רובן ככולן חשובות מאד ובאותה מידה, עד כי די לועדה הנכבדת לקבל רק טענה אחת בכדי שהערר יתקבל וצווי הפינוי יבוטלו, ועל-כן אין לייחס חשיבות יתירה לסדר הטענות.
סוגיית המנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (יו"ש) (מס' 2) תשכ"ז-1967
1. ביום כ"ח באייר תשכ"ז, לא רק ירושלים שוחררה מן הכיבוש הירדני הברברי, אלא כל שטחי יו"ש. מן הראוי להדגיש כי שחרור שטחי מולדת אלה היה לצנינים לא רק בעיני האוייב הערבי, אלא גם בעיני אלה המכונים שמאל ובמיוחד השמאל הקיצוני.
כמו כן יוער, כי נציגי האחרונים בממשלה - מפ"ם הסטלינסטית - הצביעו בממשלה נגד המהלך הצבאי היזום של מלחמת ששת הימים, כשם שהצביעו במועצת העם, 19 שנים קודם לכן, נגד הקמת המדינה.
2. האמור לעיל, הנו בעל חשיבות לענייננו הואיל וצווי הפינוי שהוציא המשיב 1, באו לעולם, אך ורק מכח יוזמת השמאל הקיצוני, אשר בסמוך ואחרי מלחמת ששת הימים חדל להיות סטלינסטי והפך להיות "פלסטיניסטי" - כשהמשיבים 2 ו-3 אינם אלא כלי משחק בידיו.
יוזמתו זו של השמאל הקיצוני כל כולה הינה פוליטית, שביסודה התפיסה לפיה, כל החלוצים, מתיישבי יו"ש יסולקו מבתיהם, עמדה בה מחזיקים כידוע, גם הגרועים שבשונאי ישראל.
3. בתכנית הטלויזיה "חיים שכאלה" ששודרה לפני כעשר שנים, אמר מי שהיה ביום שחרור ירושלים ויו"ש, הפצ"ר, קרי, הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון השופט מאיר שמגר שהתכנית הוקדשה לו, כי מאחר והוא פילל כל ימיו ליום שכזה, כי אז, כפצ"ר ועוד קודם לכן, נערך לקראתו, בין השאר, באמצעות צווים שיכוננו את שלטון צה"ל, בשטחי המולדת שזה עתה שוחררו.
4. מכוח הכנותיו אלה של הפצ"ר דאז, חוקק מנשר היסוד המכונן את שלטון צה"ל בכל שטחי יו"ש המשוחררים, קרי, "מנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (יהודה והשומרון) תשכ"ז-1967" (להלן: "המנשר המכונן").
5. לא בכדי נאמר בסע' 2 למנשר כי: "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח אייר תשכ"ז (7.6.67) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור" (ההדגשה אינה במקור). יאמר מיד כי בפיסקה מכוננת זו, יש כדי למנוע החלה קפקאית שלא לומר מרושעת ואנטי ישראלית קיצונית, של הגדרת "אויב", על אזרחי ישראל בכלל ועל העורר 2 ודומיו בפרט, כפי שיובהר להלן.
6. "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז"כאמור במנשר המכונן, כולל את הגדרתם כ"אוייב" של כל תושבי מדינת ישראל, לרבות, אלה מבין תושבי חברון שניצלו ממעשי הרצח הטבח והביזה הזכורים לשמצה ביישוב היהודי בחברון בשנת תרפ"ט. בהערת אגב יאמר כי השמאל הקיצוני דאז, האשים בטבח הערבי ביהודי חברון לא את המופתי חאג' אמון אל-חוסייני ימ"ש - בן בריתו של אדולף היטלר ימ"ש - אלא דווקא את צעירי תנועת בית"ר שערכו זמן קצר לפני הטבח בחברון, הפגנה לידי הכותל. הפגנה זו הוגדרה ע"י השמאל הקיצוני דאז, כ"מעשה פרובוקציה" שגרם לטבח, תרתי משמע. מה שמלמד כי השמאל הקיצוני לא שכח דבר ולא למד דבר מאז תרפ"ט ועד תשס"ח.
7. יתירה מכך: "מכח המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז", הוציא שלטון הכיבוש הירדני - שהינו שלטון מלוכני אבסולוטי, פאודלי, דיקטטורי ופרימיטיבי - ביום 16/8/50 צו שלפיו, מוגדרת מדינת ישראל כ"אזורים פלסטינים שתחת פיקוחם של היהודים", קרי, צו שאינו מכיר כלל בעצם קיומה של מדינת ישראל ובמסגרת אותו הצו הנושא את המספר 55, הוגדרו "האנשים הגרים" באותם "אזורים פלסטינים", קרי, מדינת ישראל, "כאוייב להנהלה הערבית", קרי לשלטון הכיבוש הירדני.
8. הצו הנ"ל - הכופר כאמור בעצם קיומה של מדינת ישראל -סלל את הדרך להחלת פקודת המסחר עם האוייב המנדטורית משנת 1939 (להלן: "הפקודה") על רכושם של כל תושבי מדינת ישראל. על יסוד סע' 9 לפקודה מינה שר הפנים הירדני אפוטרופוס על נכסי "האוייב" ובאמצעות "צווי הקנייה" או בלעדיהם, תפס השלטון הירדני את כל הרכוש היהודי בשטחי יו"ש, שהיה נתון עד ליום כ"ח באייר תשכ"ז, תחת כיבושו.
9. מכח החזקתו של שלטון הכיבוש הירדני ברכוש היהודי, ומשום היותו לא רק ברברי אלא גם נגוע באנטישמיות קיצונית, נהרסו בתי עלמין יהודיים ומצבותיהם שמשו לבנין בתים כבישים ומדרכות. בתי כנסת נהרסו וטומאו לרבות בית הכנסת הספרדי הידוע בחברון "אברהם אבינו" שהשלטון הירדני הפך אותו בכוונת מכוון ל"משתנה ציבורית" כמו גם ל"דיר צאן".
10. הנה כי כן, ברור כי כל מעלליו הנפשעים של השלטון הירדני לרבות ובמיוחד עצם תפיסת החזקה, ברכוש היהודי ביו"שיש בהם "משום סתירה" לעצם מהותו של המנשר המכונן, את "שלטון צבא ההגנה לישראל באזור".
11. מהותו של המנשר המכונן שלטון של צה"ל, עומד בסתירה חזיתית לכל דבר חקיקה ו/או מעשה מנהלי של רשות שלטון ירדנית כלשהיא, שבאו לעולם מכח אי הכרה בעצם קיומה של מדינת ישראל-המכונה ע"י ירדן כ"האזורים הפלסטינים שתחת פיקוחם של היהודים-ו/או הרואה בתושבי ישראל בכלל ובפליטים היהודים מגוש עציון וחברון בפרט-"אוייב" ו/או של שלטון אנטישמי המשתמש בחזקתו ברכוש יהודי, כדי לבזוז אותו כאמור בסע' 9 דלעיל ו/או לבזותו כאמור באותו הסע' 9 לעיל.
לפיכך, דבר חקיקה ו/או מעשה מנהלי כלשהוא כנ"ל, עבר מן העולם, ביום כ"ח באייר תשכ"ז.
12. יתירה מכך, באותה שנה בה נקבע המנשר המכונן הוצא גם: "צו בדבר ביטול חוקי החרם נגד ישראל" (יהודה ושומרון)". צו שבמסגרתו נקבע בסע' 2 כי: "כל חוקי החרם נגד ישראל בטלים". זאת כמובן בגלל שיש בהם "משום סתירה" ל"שינויים" "הנובעים מכינונו של שלטון צה"ל באזור".
13. ואם ישאל השואל המיתמם, את השאלה הבאה: אם חוקי החרם הערבי נגד ישראל סותרים את השינויים ביו"ש הנובעים מכח כינונו של שלטון צה"ל, כי אז, מדוע היה צורך בצו שיבטל אותם ? ועוד אם ישאל השואל המיתמם, אם לא הוצא ע"י צה"ל צו המבטל את מעמדם של אזרחי ישראל לרבות ובמיוחד פליטי גוש עציון וחברון כ"אוייב" בשטחי יו"ש המשוחררים, משמע שמעמדם כ"אוייב" אינו סותר את המנשר המכונן ?
14. כי אז נשיב לו לשואל המיתמם והבלתי תמים כהאי לישנא: הצו בדבר ביטול החרם כפי שנאמר במפורש בכותרתו, בא לעולם, אך "כדי להסיר ספק", היינו, במידה ויש ספק בלבו של מישהוא באשר לאי תחולת חוקי החרם הערבי, מכח המנשר המכונן, בא הצו להסירו. במילים אחרות, הצו בדבר ביטול חוקי החרם יוצא מנקודת הנחה כי הללו ממילא בטלים, ומטרתו הינה אך ורק כדי "להסיר ספק", במידה וספק שכזה קיים. הנה כי כן, צו ביטול החרם מוכיח את אי תחולתו של החרם מכח המנשר המכונן.אם לא די בכך הרי בסע' 3 של הצו נקבע מפורשות כי "תחילתו של צו זה מיום כ"ח באייר תשכ"ז, הוא יום הוצאת המנשר המכונן וכל המוסיף גורע.
15. ובאשר לשאלה השניה, נשיב לו לשואל כי, הגדרתם של אזרחי ישראל בכלל ופליטי גוש עציון וחברון בפרט כ"אוייב" ו/או מדיניות מנהלית המאפשרת ביצוע פשעים ברכוש יהודי כמפורט בסע' 9 דלעיל יש בכך "משום סתירה" כה מובהקת לכינונו של "שלטון צה"ל באזור", עד כדי כך שאפילו ספק לא מתעורר בדבר בטלותם של כל אלה, החל מיום כ"ח באייר תשכ"ז, הוא יום חקיקתו של המנשר המכונן. לפיכך, לא היה כל צורך בהוצאת צו בעניין זה וגם כאן כל המוסיף גורע.
סוגיית הצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) מס' 59 תשכ"ז-1967
16. א. ה"צו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) מס' 59 תשכ"ז-1967" קובע
ברישא כי הוא בא לעולם: "לשם שמירה על בטחון ישראל ועל בטחון צה"ל
... וצורכי כוחות צה"ל", הנה כי כן: כל התכלית והכוונה של הפיכת "נכסי
אויב" ו/או "מדינת אויב" ל"רכוש ממשלתי" עפ"י סעיף 2 לצו 59 חייבים
להיות כפופים לכך, שהדבר נעשה "לשם שמירה על בטחון ישראל ועל בטחון
צבא ההגנה לישראל".
ב. לא יכול להיות איפוא כל ספק כי צו 59 אינו חל על רכוש יהודי, שהרי ברי כי תפיסתו לא יכולה להיות נחוצה לבטחון ישראל ו/או בטחון צה"ל - למעט תפיסה צבאית שאיננה ממין הענין לגבי צו 59 - לפיכך, צו 59 אינו יכול להקנות סמכות לתפיסת רכוש יהודי כל שהוא בשטחי יו"ש, ע"י המשיב 1.
ג. צו 59 גם מגדיר במפורש מי הוא אויב, קרי: "מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב לחימה נגד ישראל, או הכריז על עצמו בתור אחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן". (ההדגשות אינן במקור). למיותר יהיה להכביר במילים כי העורר 2 ודומיו אינם נכללים בהגדרה זו, חרף היותה רחבה ביותר.
סוגיית חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
17. א. הרבה למעלה מן הנדרש! חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד")
מגדיר את מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". כשם שהגדרתו של אזרח
ישראלי, קל וחומר פליט מחברון ומי ששכל את אחיו בעת
שלחם בגוש עציון כ"אוייב" יש בה "משום סתירה" לעצם ה"שינויים"
"הנובעים מכינונו של שלטון צה"ל באזור", עפ"י המנשר המכונן.
ב. קל וחומר, כאשר עסקינן בחוק היסוד שהנו דבר חקירה חוקתי-על חוקי. בשל היותו בעל מעמד חוקתי, כי אז, גם ללא כל קשר למנשר המכונן, אין ולא יכול להיות תוקף חוקתי, לכל מעשה של גוף שלטוני ישראלי - המשיב 1 לענייננו -אשר פועל מכח התפיסה לפיה, אזרח ישראלי, הינו בבחינת "אוייב".
ג. ק"ו בן בנו של קל וחומר כאשר עסקינן במצב דברים בו המשיב 1 מכח התפיסה - המבישה יש לומר - כי העורר 2 ודומיו הינם בבחינת "אוייב", בוזז את רכושם. כידוע חוק היסוד בסע' 3 קובע כי: "אין פוגעים בקנינו של אדם", בכך מקנה הוא לרכושם של המשיב 2 ודומיו, הגנה חוקתית-על חוקית, מפני ידו הרעה של המשיב 1.
18. למרבה התדהמה אף כי חלפו למעלה מ-40 שנה מאז שוחררו שטחי יו"ש מן הכיבוש הירדני, אף אחת מכל הסוגיות המשפטיות הנ"ל, טרם נידונה והוכרעה ע"י ערכאה שיפוטית כלשהיא במדינת ישראל. מכל מקום, ודאי לא ע"י בית המשפט העליון. נפלה אפוא זכות גדולה, ביד ועדת הערר הנכבדה, להכריע בהן לראשונה ולגאול את המשפט הישראלי מן החרפה, לפיה, מכח הגדרתם של העורר 2 ודומיו ע"י המשיב 1 כ"אוייב" -האחרון בוזז את רכושם ונוהג בו שלא כדין כמנהג בעלים.
סוגיית הסכם השלום בין ישראל לירדן משנת תשנ"ה (1995)
19. כאמור, המשיב 1 מכח "חוקים" "תקנות" "צווים" והתנהלות מנהלית אנטישמית ושנאת ישראל פרועה, שביסודה, אי הכרה במדינת ישראל, מצד הכיבוש הירדני, רואה את עצמו כמי שנכנס בנעלי אותו כיבוש ברברי. במילים אחרות, גם לשיטתו של המשיב 1, כוחו להחזיק ברכוש היהודי ביו"ש, בא לו אך ורק מכח אותה חקיקה והתנהלות ירדנית מבישה.
20. לפיכך, ברי, כי אם גם השלטון הירדני אינו רואה יותר באזרחי ישראל כולם, לרבות כמובן בעורר 2 ודומיו, כ"אוייב", כי אז, חייבת להישמט הקרקע מתחת ליכולתו של המשיב 1, להחזיק ברכוש בבעלות יהודית-בלתי שנויה במחלוקת-מכח החקיקה וההתנהלות הירדנית המבישה, המאומצת על ידו בחום, אף שהיא סותרת הן את המנשר המכונן והן את חוק היסוד.
21. בין מדינת ישראל לממלכת ירדן נחתם כידוע לכל, הסכם שלום לפני למעלה מתריסר, שנים קרי, בשנת תשנ"ה. מעצם מהותו טיבו וטבעו המשפטי של הסכם שלום, באה לעולם הקביעה כי הצדדים להסכם שכזה אינם עוד בבחינת אויבים. לפיכך, עפ"י המצב המשפטי הנוהג אפילו בממלכת ירדן זה למעלה מתריסר שנים, כל אזרחי ישראל, לרבות, העורר 2 ודומיו, אינם עוד בבחינת "אוייב". זאת בניגוד לאמור בכל אותם "חוקים", "תקנות" "צווים" ו"פעולות מנהליות", של ממלכת ירדן החל משנת תש"י ועד ליום כ"ח באייר תשכ"ז.
22. ב"תשובה" לטיעון זה, מצטט המשיב 1 את האמור בעמ' 44 לספרם של זמיר ובנבנישתי:
"עם סיום מצב המלחמה, ניתן יהיה ליצור מחדש את זכויות הקניין של הבעלים המקורי בנכס, זכויות קיימות עד לביצוע פעולה זו (כשם שניתן לקבוע הוראות אחרות, כמו פיצוי הבעלים המקורי של זכויותיהם במקרקעין). בשום מקרה, אין היצירה מחדש של זכויות הקניין של הבעלים המקורי מתרחשת באופן אוטומטי", ההדגשות אינן במקור.
23. דברים אלה אין להם, בכל הכבוד, כל יסוד, כמנומק להלן:
ראשית: אין כל אסמכתא משפטית לקביעה זו של זמיר ובנבנישתי.
שנית: הקביעה הינה מוטעית על פניה, משום שהיא יוצאת מנקודת הנחה כי המשיב 1 הנו הבעלים, של אדמות היהודים אותם תפס השלטון הירדני. דא עקא שעמדת פרקליטות המדינה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוו"ד של הגב' פליאה אלבק, ז"ל הינה כי, אדמות היהודים הינן: "בבעלות יהודית ומנוהלות ע"י הממונה על הרכוש הממשלתי" ראה סע' 34 למוצג ע/19.
שלישית: הואיל ואדמות היהודים אינן בבעלות המשיב 1 אלא רק בניהולו, כי אז, אין שחר לקביעת זמיר ובנבנישתי לפיה: "אם סיום מצב המלחמה ניתן יהיה ליצור מחדש, את זכויות הקנין של הבעלים המקורי בנכס". בעלי הרכוש היהודי ביו"ש לא חדלו לרגע להיות בעליו, רק חזקתם בו ניטלה מהם.
מכאן שמוטעית בעליל, קביעתם של זמיר ובנבנישתי כי הסכם שלום עם ירדן, יכול "ליצור מחדש" זכות זו. כידוע אין יוצרים מחדש, דבר הקיים ממילא, קל וחומר כאשר עסקינן בזכויות משפטיות.
רביעית: גם השלטון הירדני עפ"י רישומיו בספרי המס הירדניים כמו גם ברשם המקרקעין הירדני, המשיך להכיר בבעלות היהודית, ברכוש היהודי ביו"ש והוא העביר לרשותו אך ורק את החזקה והניהול של נכסים אלה. המשיב 1 נכנס כידוע בנעליו של קודמו הירדני, לפיכך אין ולא יכולות להיות לו זכויות - קרי: בעלות - שלקודמו הירדני לא היו.
לפיכך, גם משום טעם זה, הסכם השלום עם ירדן אינו יכול "ליצור מחדש", זכות שכלל לא עברה מן העולם.
24. "תשובה" נוספת בפי המשיב 1, לסוגיית הסכם השלום, בסע' 52 בכתב תשובתו:
"בהקשר הישראלי-פלסטיני ברור מדוע סוגיית 'אדמות היהודים' לא באה לכלל פתרון עם כריתת הסכם תשלום בין ישראל לירדן ומדוע ההקניות הירדניות לא בוטלו בעקבותיו. סוגיה זו קשורה, ולו בעקיפין, לסוגיית נכסי הנפקדים בישראל והיא ממתינה לפתרון מדיני עתידי (ראה זמיר ובנבנישתי, בע' 113-99)", ההדגשות אינן במקור.
25. גם "תשובה" זו כלל איננה ממין השאלה.
ראשית: אין שחר לכך שסוגיית "אדמות היהודים" לא באה לפתרון בהסכם השלום עם ירדן. הסכם השלום עם ירדן מפסיק מבחינתו של המשפט הירדני, לראות את העורר 2 ודומיו כ"אוייב". בכך פגה זכותו של המשיב 1, הבא בנעלי החוק הירדני ומכוחו בלבד-גם לשיטתו-מלהחזיק בנכס בבעלות יהודית. מכאן גםהחובה, להשיבו לבעליו. זהו ה"פתרון" האחד והיחיד הקיים בענייננו, באשר לכל רכוש יהודי ביו"ש שהמשיב 1 החזיק בו-וזאת גם כן שלא כדין-עובר להסכם השלום.
שנית: לפיכך, אין שחר לאמירה לפיה: "ההקניות הירדניות" לא בוטלו בעקבות הסכם השלום. "ההקניות הירדניות", באו לעולם אך ורק מכח צו מס' 55 משנת תש"י הרואה באזרחי ישראל כולם, לרבות העורר 2 ודומיו כ"אוייב". מן הרגע שעפ"י הסכם השלום, פסקו הנ"ל מלהיות אוייב, בוטלו אף בוטלו מאליהם, כלצווי ההקניה.
שלישית: האמירה כי: "סוגיה זו קשורה ולו בעקיפין לסוגיית נכסי הנפקדים בישראל והיא ממתינה לפתרון מדיני עתידי" אין לה יד ורגל. אין מילה בהסכם השלום עם ירדן המתנה את ביטול מעמדם של אזרחי ישראל כ"אוייב" ו/או את רכושם כ"רכוש אוייב" עפ"י החוק הירדני, בפתרון מדיני עתידי, שיכלול את "סוגיית נכסי הנפקדים בישראל".
רביעית: עצם העלת הטיעון מראה בעליל כי המשיב 1 נמנע מלהשיב את הרכוש היהודי לבעליו היהודים, בגין שיקול מדיני מובהק. מעבר להיותו של שיקול זה מופרך על פניו מן ההיבט המשפטי, כאמור לעיל, הרי שעפ"י בג"ץ 1285/93 (שכטר) פדאור 96 (1) 545, חל איסור גמור, על המשיב 1 לשקול שיקולים כגון דא. ראה האמור בפסקה 18 לפסק דין שכטר: "מקובל עלי כי ראש המינהל האזרחי אינו רשאי לשקול שיקולים הקשורים ברכוש של ישראלים, עליו עשויה לבוא תביעה מצד פלשתינאים באיזור", וכן: "אין המפקד הצבאי רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים הסוציאליים של מדינתו שלו", קל וחומר שאין הוא רשאי לשקול שיקולים כגון דא, לגבי האוייב הערבי.
חמישית:פרופ' י. דינשטיין הנחשב לבר סמכא בקנה מידה בינלאומי בכל הנוגע למשפט הבינלאומי בכלל ולדיני מלחמה בפרט, כותב בעמ' 207 בספרו "דיני המלחמה" כדלקמן: על המדינה המנהלת את הרכוש הפרטי, להחזיר אותו ואת פירותיו לבעליו בתום המלחמה, זולת אם הסכם השלום קובע אחרת. הסכם השלום עם ירדן, כידוע, אינו קובע אחרת.
26. העולה מן המקובץ. לא העוררים 3 ו-4 הינם בבחינת פולשים לחנויות נשוא צווי הגירוש אלא המשיב 1 הוא הוא הפולש ומשיג הגבול בהם, לפיכך, אין כל תוקף לצווי הפינוי והם בבחינת נייר ריק מכל תוכן משפטי. מכאן שעל הוועדה הנכבדה לקבוע, שאין כל תוקף לצווי הפינוי.
27. למרבה התדהמה גם סוגייה זו של הסכם השלום עם ירדן, כמחייבת את השבת החזקה, על "אדמות היהודים" לידי בעליהם היהודים, טרם הוכרעה ו/או אף נידונה ע"י ערכאה שיפוטית כלשהיא במדינת ישראל. זכות גדולה נפלה אפוא בידי ועדת הערר להיות בבחינת פורץ דרך, דרך שתביא להשבת גזילת המשיב 1, את "אדמות היהודים" ביו"ש בכלל ואת החנויות נשוא ערר זה בפרט, לידי בעליהם היהודים.
סוגיית השיהוי המופלג בהוצאת צווי הפינוי
28. הכניסה לחנויות והפיכתה של אחת מהן לדירה שבה מתגוררים כיום העוררים 4 והפיכת האחרת לחדר בדירת העוררים 3, התרחשה לפני כ-4 שנים לפחות, ראה עדותה הבלתי נסתרת של הגב' אורית סטרוק, בישיבת יום ל' בשבט תשס"ח, עמ' 10 שורות 46, 49-53.
29. פעולות הבניה שנעשו בחנויות התבצעו בחלקן הניכר ברשות הרבים ולכן בגלוי לנגד עיניהם הצופיות של עושי דברו וכפיפיו של המשיב 1. ראה התמונות ע/12, ע/13, ע/14 וכן עדותו של העד מאירי בישיבת ו' באדר א' עמ' 9 שורות 26-55.
30. יתירה מכך, משיב 3 התלונן עוד בשנת 2003 על "הפלישה" ל"חנותו" ראה עמ' 6 ישיבת יום ו' אדר א' תשס"ח שורות 50-1, מה שמלמד כי עבודות הבינוי הגלויות בחנויות נעשו כבר לפני 5 שנים.
31. א. העוררים 4 נכנסו לדירתם כשנתיים וחצי לאחר שכאמור, מרביתה נבנתה בגלוי
ולעיני כפופי המשיב 1, שמצידו לא הראה כל סימן, כי המעשה אינו תקין מבחינתו.
ב. יתירה מכך, כתושבי חברון ידעו היטב העוררים 4 כי כאשר היה מדובר במעשים דומים בשוק הסיטונאי, הזדרז המשיב 1 והוציא צווי פינוי מייד, כשהבחין בפעילות השיפוץ והבניה בחנויות השוק, פעולות שגם הן נעשו בגלוי ובפומבי. תרחיש זה הגביר עוד יותר, את הבנתם של העוררים, כי בניית מה שלימים תהיה לדירתם, אינה מהווה כל בעיה מבחינתו של המשיב.
ג. הוא הדין בשינויים המחוייבים באשר למשפחת אכיבזר, ביחס לפעולות הבניה הגלויות שבוצעה בחנות ששופצה והיתה לחדר נוסף בדירתה.
32. א. יתירה מכך, המשיב 1 לא היה נוקף אצבע, קל וחומר שלא היה מוציא צווי
פינוי נגד המשיבים 4 ומשפחת אביכזר אלמלא פניית השמאל הקיצוני אליו, בחודש אדר תשס"ז, בדרישה להוציא צווי פינוי, ראה האמור בסע' 14 לבקשת המשיבים 2 ו-3 להצטרף כצדדים לערר זה.
ב. ויודגש! רק בעקבות פנייה זו ולמעלה משלוש שנים, לאחר שהיה מודע לכל המתרחש, הוצאו ע"י המשיב 1 צווי הפינוי.
33. עסקינן איפוא בשיהוי מופלג, שבגינו שינו העוררים 4 ומשפחת אביכזר את מצבם לרעה, לרבות נזקים כספיים כבדים שנגרמו עקב כך לעוררים כולם.
34. בנסיבות כגון דא, מנוע היה המשיב 1 מהוצאת צווי פינוי בקיץ תשס"ז, בגין מעשים שכאמור, ידועים לו היטב, החל משנת תשס"ג, לכל המאוחר.
ראה לענין זה האמור בע"א 410/87 ליברמן נ' יונגר פד"י מ"ה (3) 749:
"מהן אפוא הנסיבות המצדיקות קבלת טענת שיהוי למרות שלא תמה תקופת התיישנות? אפשר לשקול טענה כזו בחיוב בנסיבות בהן ניתן ללמוד מהתנהגותו של התובע כי ויתר או מחל על זכותו (ראה הנסיבות בע"א 522/71 הנ"ל), או בנסיבות בהן בשל שיהוי בהגשת התביעה שינה צד שני או צד שלישי את מצבו לרעה (ראה הנסיבות בע"א 403/63 הנ"ל, וכפי שנפסק בע"א 103/75 ארקיע בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות פד"י ל (2) 298, 302), או כאשר השיהוי נעשה בחוסר תום לב (ראה ע"א 151/85 רודן נ' רודן ואח' פד"י לט (3) 186, 193). בכל המקרים הללו לא עצם חלוף הזמן כשלעצמו הוא המצדיק דחיית תביעה, אלא דבר מה נוסף שמתווסף לחלוף הזמן, או שנובע ממנו באופן ברור".
כמו כן ראה לעניין זה ע"א 206/75 סלון 100 נ' פנטריסה פד"י ל' (1) 735, 732 וכן: ת"א 1025/96 תלמוד תורה הכללי נ' הועדה, תק-מק 99 (3) 538, 542.
35. העולה מן המקובץ כי ולו בשל שיהוי מופלג, על הוועדה הנכבדה לקבוע כי צווי הפינוי שהוציא המשיב 1, אינם ברי תוקף.
למעלה מן הנדרש, הנכס לא הוקנה כדין לממונה הירדני
36. משיב 1 הציג פרסום בעיתון של הקניה כביכול של הנכס נשוא הדיון דנן לידי הממונה הירדני על נכסי האויב (להלן "הממונה הירדני"). עפ"י המסמך הנ"ל ההקניה התבצעה בשנת 1964.
37. דא עקא, מהעדויות שהובאו בפני הועדה הן ע"י מר משה מאירי נציגו של משיב 1 (להלן "מאירי") (אמצע עמ' 9 לפרוטוקול מיום 6.2.08), והן ע"י משיבים 2 ו-3 (שורה 10 ושורה 60 בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 12.2.08, וכן שורות 52-57 בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 12.2.08), מסתבר שהנכס הושכר ע"י הממונה הירדני כבר הרבה לפני 1964, בין אם למשיבים עצמם ובין אם לשוכרים אחרים שקדמו להם.
38. יוצא איפוא, כי הממונה הירדני פעל שלא כדין, וכידוע מעילה בת עוולה לא יכולה לצמוח עילה או זכות. הממונה הירדני השתמש (אם בכלל) בצו ההקניה בכדי להכשיר בדיעבד פעולות לא-חוקיות שביצע בנכס. דא עקא שצו ההקניה עצמו, אינו קובע את תחולתו הרטרואקטיבית.
39. לטענתנו לא ניתן להכשיר בדיעבד את פעולות הממונה הירדני חברון באמצעות 'חזקת תקינות'. לטענתנו לא ניתן לייחס את חזקת התקינות לשלטון רודני-דיקטטורי , בפרט לא לשלטון הירדני, ובקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר: לא לממונה הירדני בחברון. ויוסבר:
עצם עובדת היותו של משטר דיקטטורי, לא-דמוקרטי, מהווה כשלעצמה חוסר-תקינות משווע (לפחות בעיניו של משטר דמוקרטי, אשר מעצם טבעו אינו יכול לסבול עריצות שלטונית).
השלטון הירדני בפרט, הוכיח כי הינו שלטון רצחני (רצח שבויי גוש עציון ב-1948, רצח 10,000 פלשתינאים בספטמבר 1970 הידוע כ'סמפטבר השחור' ועוד כיוצ"ב) וכי הינו שלטון אשר, זכויות הקניין של יהודים זרות לו-הרס בית-העלמין בהר הזיתים והפיכת המצבות לכבישים ומדרכות, בניית מחנה הפליטים דהיישה שליד בית-לחם על 'אדמות יהודים' ועוד כיוצ"ב).
הממונה הירדני בחברון הגדיל שאת ועלה על כולנה. ממונה זה, לא רק שלא שמר על נכסי היהודים כדבעי (לשון המעטה), אלא אף הרס את בית-הכנסת הספרדי העתיק 'אברהם אבינו' והפכו למשתנה ציבורית ודיר צאן, הרס את בתי-העלמין היהודים ועוד כהנה וכהנה.
יהיה זה אבסורד שיפוטי לייחס לממונה הירדני בחברון חזקת תקינות, מה גם שמן המפורסמות הוא כי הפסיקה קבעה שמדובר בסוג של חזקה הניתנת לסתירה בקלות, ואנו עשינו זאת כאן.
40. לאור האמור בפרק זה לעיל, ברי הוא כי הנכס לא הוקנה כדין לממונה הירדני, וכי לא ניתן לייחס לממונה הירדני פעילות תקינה. על-כן אין לנו אלא להסיק את שהסיק וקבע כב' השופט רס"ן שמואל לביא בערר 28/01. גם התם הנסיבות היו דומות להפליא מבחינה זו שצו ההקניה (כביכול) היה מ-1967, בעוד הנכס הושכר עוד קודם לכן ע"י הממונה הירדני.
למעלה מן הנדרש, הנכסים אינם כבולים בזכויות כלשהן של המשיבים 2 ו-3
41. התירוץ הקבוע של המשיב לכך שלא ניתן להחכיר את הנכסים לידי העוררת הוא בכך שהוא כבול ע"י זכויות הדיירות המוגנת של צדדים שלישיים, במקרה דנן - משיבים 2 ו-3.
42. לדעתנו, טענת המשיב הינה 'עורבא פרח', מכל הנימוקים והטעמים דלהלן:
א. כלל לא הוכח כי מדובר בדיירות מוגנת. ההיפך הוא הנכון: אופי ההסכם, והצורך בחידוש תוקפו מדי שנה בשנה, מעיד כי מדובר בהסכם שכירות רגיל, הבא על סיומו ב'מוות טבעי' ו/או הניתן לביטול בקלות רבה.
ב. המשיבים 2 ו-3 לא טוענים בשום מקום, לא בתצהיר ולא בעדותם, כי הם משלמים 'דמי מפתח' ו/או כי זכויותיהם הינם זכויות של דיירים מוגנים. הם עצמם מתייחסים לעצמם כשוכרים רגילים. הא ותו לאו.
ג. תוקפם של החוזים שבידי המשיבים 2 ו-3 תם לפני כ-7 שנים, ומאז הם גם לא משלמים דמי שכירות כלשהם (ואף מסתבר כי למשיב 2 היה חוב פיגורים כבר ב-2001). אף הוכח כי משיבים 2 ו-3 לא עשו אפילו מאמץ סביר מינימאלי לצורך חידוש ההסכמים (הפעולה היחידה שהציג משיב 2 בחקירתו היתה משלוח פקס עלום וניסיון של שיחה טלפונית - שורות 20-34 בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 12.2.08). האמור לעיל הינו בגדר עילות ביטול/פינוי אף אם היה מדובר בדיירות מוגנת.
ד. גם התנהגות המשיב הינה תמוהה לשון המעטה, שהרי אף אם הגישה למקום נמנעת ממשיבים 2 ו-3 בשל מניעים ביטחוניים, אזי יש בכך טעם מדוע לא לגבות דמי שכירות, אך מה טעם יש בכך שלא לחדש את החוזה עם משיבים 2 ו-3?! תמהנו ואין משיב...
ה. על כל פנים, גם אם עמדת העוררת האמורה לעיל איננה מתקבלת (במובן זה שכן מדובר בדיירות מוגנת, ושהמשיב לא יכול לבטלה רק בשל כך שהחוזים לא חודשו ו/או שלא שולמו דמי שכירות) הרי שביחס לחנות אחת (זו אשר הממונה השכירה בעבר לאדם בשם עלי קוואסמה) אין ולא צריכה להיות מחלוקת שהיא פנויה מכל זכות צד ג', שהרי המשיב 2 עצמו אינו אלא פולש אשר תפס את החנות שלא כדין, וגם מאירי כתב זאת במסמך ע/10 והעיד על-כך בחקירתו הנגדית.
ו. יתר על כן, החנויות הינן בניה בלתי-חוקית שהתבצעה בעת השלטון הירדני ללא כל היתר בניה. המשיב, וכן משיבים 2 ו-3, לא הציגו כל אישור לבניה, למרות שנתבקשו לעשות זאת בחקירתם הנגדית, ולמרות שהוכח באמצעות מסמך ע/11 (שנכתב ע"י מר ציון שוקר, קודמו של מאירי בתפקיד) כי המשיב בודק ד"כ את סטטוס חוקיות בנייתם של נכסיו (מתוך כך שיש לזה נפקות משפטית). גם בעניין זה לא יתכן ש'חוטא (הממונה הירדני ו/או משיבים 2 ו-3) יצא נשכר'.
ז. בין כך ובין כך, הסתבר בחקירת משיב 3 כי הוא כלל אינו טוען לזכויות בחנויות והוא אינו תובע את חזרתו אליהן, כל שהוא מבקש זה פיצוי כספי. וכלשונו בתשובה לשאלת הועדה (שורה 16 בעמ' 9 לפרוטוקול מיום 12.2.08): "אני רוצה את הסחורה שהיתה בתוך החנות. עוד היה כסף בחנות. אני רוצה צדק". הא ותו לאו.
ח. זאת ועוד, בהקשר לאמור לעיל חשוב לחזור ולציין כי ברי הוא גם לשיטת השלטונות מבחינה ביטחונית לא ניתן להחזיר את הערבים אל הנכס, ויוצא איפוא כי במידה והעוררת תפונה מהחנויות תהיה התוצאה (בהכרח) נכס נטוש וחרב, ולמעשה זכותם של המשיבים 2 ו-3 (ככל שהיא קיימת) הינה ערטילאית גרידא. ודוק, כפי שגם נטען ע"י המדינה בפני אינסטנציות שונות (לרבות ביהמ"ש העליון), החנויות לעולם לא ימסרו לידי משיבים 2 ו-3 ו/או לידי פלשתינאים אחרים.
ובצדק, שהרי כל בר-דעת מבין (ואפילו מאירי, לאחר כל התפתלויותיו והתחכמויותיו, לבסוף 'נכנע' ואמר זאת בחקירתו הנגדית בראש עמ' 11 לפרוטוקול מיום 6.2.08) כי במצב הנוכחי בו קיים מעל החנויות מיבנה בן מספר קומות אשר מאוכלס ע"י יהודים, יהיה זה בבחינת התאבדות לאפשר כניסת פלשתינאים לחנויות (על אחת כמה וכמה לאפשר מסחר שוקק). כדוגמא לצורך הוכחת העניין אף צורף כנספח א' לתצהירה של גב' אורית סטרוק צילומו של העמוד הרלבנטי (עמ' 20, סעיף 52) מתשובת המדינה בבג"צ 11235/04.
ט. טעון המשיב 1 לפיו "זכויות הדיירות המוגנת" והבלתי ניתנת לביטול של המשיבים 2 ו-3 בנכסים נשוא הצווים, אינה נכונה עובדתית, ראה עדותה של הגב' אורית סטרוק בישיבת יום ל' בשבט תשס"ח עמ' 11 שורות 7,8 וכן ראה ע/22. בהקשר זה יוער כי הוועדה הנכבדה לא נענתה לשתי בקשותיו של ב"כ העוררים 3 ו-4 לזמן בענין זה לעדות, את ח"כ רותם. לפיכך, מנועה למעשה, הוועדה הנכבדה-שאינה כפופה לדיני הראיות-שלא לקבוע ממצא עפ"י עדותה הנ"ל של הגב' סטרוק ו-ע/22.
י. אחרון אחרון, ב"כ המשיב 1 הצהיר בלשון ברורה שאינה משתמעת לשני פנים כי, צווי הפינוי לא הוצאו, בגין פגיעה כלשהיא ב"זכויותיהם" של המשיבים 2 ו-3 אלא אך ורק, מכח הפגיעה ב"זכותו" של המשיב עצמו בנכסים נשוא הצווים.
43. מכל האמור לעיל בפרק זה ניתן לקבוע כי אין למשיבים 2 ו-3 כל זכות בנכס, ואם יש הרי שהיא ערטילאית ולא ניתנת למימוש ו/או שכירות רגילה שפקעה ו/או נתבטלה ו/או ניתנת לביטול בקלות בגין עילות שונות ורבות (אי-הגשת בקשה/דרישה לחידוש הסכם, אי-תשלום דמי שכירות, פלישה לחנות שכנה וכו').
לחילופין, ביחס לפרק זה, במידה וכל טענות העוררת עד הכא לא יתקבלו, תטען העוררת כי ניתן להקצות לה את השימוש בחנויות, לפחות עד ליום בו ניתן יהיה להשיב אליהן את משיבים 2 ו-3. זאת על יסוד הצהרת ב"כ של העוררים 3 ו-4, על נכונותם לפנות את הנכסים נשוא צווי הפינוי, באם הצבא יתיר ל"שוכריהם" לשוב ולתפעלם.
המשיב שוקל שיקולים מדיניים שאסור לו לשקול בעניין דנן
44. כפי שכבר הראינו בפיסקה הרביעית של סעיף 25 דלעיל, הרי שעפ"י בג"ץ שכטר (בג"צ 1285/93 - פדאור 96 (1) 545) חל איסור גמור, על המשיב 1 לשקול שיקולים מדיניים כגון דא. ראה האמור בפסקה 18 לפסק דין שכטר: "מקובל עלי כי ראש המינהל האזרחי אינו רשאי לשקול שיקולים הקשורים ברכוש של ישראלים, עליו עשויה לבוא תביעה מצד פלשתינאים באיזור", וכן: "אין המפקד הצבאי רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים הסוציאליים של מדינתו שלו".
45. בחקירתו של מאירי, כמו גם בסעיף 52 תשובת המדינה לבג"צ הנלווה להליך דנן (בג"ץ 7754/07 שהוגש ע"י משיבים 2 ו-3 וע"י ה'אפוטרופסית' שלהם - תנועת 'שלום עכשיו', כנגד צו המניעה הזמני שהוצא ע"י הועדה הנכבדת), יצא המרצע מן השק במובן זה שמסתבר כי נשקלים גם שיקולי מדיניות ע"י המשיב.
השיקולים (לגופם) הינם פסולים ולא מוצדקים, ונוגדים את החלטת הממשלה
46. יתר על כן, אם בשיקולי מדיניות עסקינן, הרי שהחלטת הממשלה היחידה המתווה מדיניות בנוגע להתיישבות היהודית בחברון הינה החלטה מס' 4245 משנת 1998 (סומנה כמוצג ע/23) אשר מבקשת לחזק ולפתח את ההתיישבות היהודית בחברון, וכפי שלמדנו מדברי מאירי (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 14.2.08) בכל 4 שנות כהונתו בתפקיד לא הוקצה אפילו נכס אחד להתיישבות היהודית.
47. מן המפורסמות הוא, ופסיקת בג"ץ בעניין זה עניפה, כי במידה והרשויות מוציאות צו שמבוסס על שיקולים מדיניים, עליו להיות מבוסס על החלטות ממשלה. וכאמור לעיל, החלטת הממשלה תביא בעניין דנן למסקנה הפוכה, קרי: הקצאת הנכס להתיישבות היהודית בחברון, ולא פינוי המתיישבים מהנכס.
48. אך גם לגופו של עניין, ניתן לומר כי השיקול המדיני היחיד שעומד לנגד עיני המשיב הינו החשש מהקבלה ל'זכות השיבה', ושיקול זה הינו חסר בסיס לחלוטין, וזאת מכיוון שנכסים רבים מאד שהיו בגדר 'נכסי אויב' הוקצו להתיישבות היהודית הן בחברון והן מחוצה לה (בגוש עציון למשל הוקצו מאות דונמים כפי שגם מעיד מאירי בחלק התחתון של עמוד 13 לפרוטוקול מיום 6.2.08) והחשש מההקבלה למעשה מתאיין כאשר הנכס מוקצה להתיישבות היהודית אך לא לבעלים המקוריים (כפי שגם עולה יפה משאלת הועדה שבראש עמ' 14 לפרוטוקול מיום 6.2.08).
הנה כי כן, יוצא כי גם השיקול המדיני הוא רק כיסוי, פלסתר ומס שפתיים, והוא בעצם נעדר כל בסיס, מה גם שבירושלים המזרחית 'מופשרים' ו'מוחזרים' נכסי נפקדים לידי תושבי יו"ש הפלשתינאים וכך גם (כפי שמאירי עצמו העיד) לערבים אזרחי ישראל אשר שוכנים בכפרים הסמוכים ל'קו הירוק' ואשר אדמותיהם ממזרח לו (דוגמת כפר קאסם, כבר ברא וכיוצ"ב) אשר נחשבים על-פי הדין כ'אוייב' ו/או 'נפקדים' בדיוק באותה מידה כמו במקרה של עורר 2 ביחס לנכס דנן.
ולא זו אף זו, בעוד שמחד גיסא כל פעם שרצה מאירי להתחמק מתשובה לגופו של עניין (לדוגמא בכל הקשור לשאלות מדוע לא היקצו נכס זה או אחר לעוררת) הוא תלה עיניו בדרג המדיני וטען שזהו הדרג המחליט וכי השיקולים הינם שיקולים מדיניים, הרי שמאידך גיסא המשיב לא הביא אפילו בדל ראיה לכך שגם בהוצאת צווי הפינוי הוא נועץ בדרג מדיני כלשהו. גם כאן אנו מוצאים הוכחה נוספת לכך שההיתפסות ל'שיקולים אשר על הדרג המדיני לשקול' אינם אלא לזות שפתיים.
כמו-כן, רק לאחרונה נתבשרנו ע"י השר חיים רמון (המשנה לראשות הממשלה), בדיון שהתקיים ביום 24.2.08 בפני הועדה לביקורת המדינה של כנסת ישראל, למורת רוחה של עו"ד טליה ששון (מחברת 'דו"ח המאחזים' הידוע לשימצה) שנכחה בדיון, כי כל מאחז שניתן להכשר מבחינה משפטית לא יפונה. זהו הכיוון המותווה ע"י הדרג המדיני ואין בילתו. על אחת כמה וכמה שיפים הדברים לעניין דנן שהוא קל כנוצה להכשר מיידי, באמצעות הנפת קולמוס פשוטה, אשר לה בסיס משפטי רחב למדי כמפורט לאורך כל סיכומים אלה (לעיל ולהלן)...
למעלה מן הנדרש,הממונה (משיב 1) אינו ממלא את תפקידו כראוי, בלשון המעטה
49. בעניין תפקודו של המשיב 1 אין לנו אלא להפנות בראש ובראשונה לניתוח המעמיק המופיע בחוברת 'הרצחת וגם ירשת' אשר סומנה כמוצג ע/21, והמהווה חלק בלתי נפרד מסיכומים אלה. על-כן המשך דברינו בנושא זה יהיה 'על קצה המזלג'.
50. מן המפורסמות הוא, וכך גם עולה מחוות-דעת משפטיות מבית-היוצר של ב"כ המשיב (דוגמת מוצג ע/19), כי תפקידי המשיב שניים הם:
א. שמירת הנכס במצב טוב ככל הניתן.
ב. מילוי רצון הבעלים המקורי במידת האפשר.
51. בנידון דידן, לאור כל שאמרנו, ברי הוא כי המסחר הערבי לא יחזור לאזור, וכי משיבים 2 ו-3 ו/או כל ערבי אחר לא יחזור לנכס, וכי במידה והנכס לא יוקצה לעוררת ו/או יושב לעורר 2, יהיה הנכס נטוש ומוזנח. אף מאירי הודה בראש עמוד 11 לפרוטוקול מיום 6.2.08 כי החנויות נשואות הערר דנן, לא תפתחנה גם אם יופעל 'השוק המשולש' מחדש.
הועדה הנכבדת עצמה יכולה להתרשם במו עיניה, הן מתוך התמונות שצורפו כמוצגים והן מהסיור בשטח, ולהשוות את מצב הנכסים שבידי היהודים (מבחינת ניצול אפשרויות השימוש, מבחינת האסתטיקה וכדו') לבין אלו הסמוכים שבידי הערבים.
כך גם אפשר היה להתרשם ממצבו של השוק הסיטונאי (הנכס נשוא ערר 28/01) ולראות אותו בשיממונו ובהזנחתו, בהיותו מפגע תברואתי ואסתטי, רק בשל העובדה שהמשיב לא קיבל את המלצת רוב חברי הועדה להקצותו לידי העוררת...
מאירי עצמו מעיד (אמצע עמוד 13 לפרוטוקול מיום 6.2.08) כהאי לישנא:
"ש: אתה מסכים שכיום המצב של השוק הסיטונאי הוא בכי רע? המקום מוזנח ונטוש לאחר פינוי היהודים ממנו?
ת: כן, אין ספק. גם של השוק וגם של המשולש, וגם של נכסים נוספים.
ש: אתה מסכים כשהיהודים שיפצו וגרו ביחידות ששימשו קודם למסחר בשוק הסיטונאי הוא היה שמור ומטופח?
ת: ... המצב היה טוב יותר מהנתון של היום".
יוצא איפוא, לאור האמור בסעיף הקודם בו מנינו את תפקידי המשיב, כי המשיב לא ממלא את חובתו לשמירה על הנכס.
52. גם את חובתו השניה, לקיים ככל הניתן את רצון הבעלים המקורי, לא ממלא המשיב. בנידון דידן אין כל ספק מהו רצונו של עורר 2 אשר חותם את עשרות מכתביו מזה 60 שנה במילים "יליד ופליט חברון" ואשר העיד כי עוד בשנות ה-80 נתן יפוי-כח אשר מייפה את כוחה של העוררת לגאול את נכסי יהודי חברון (ובכלל משפחתו) מידי ערביי חברון.
לא זו בלבד שהמשיב לא ממלא את חובתו השניה, אלא שאף שמענו ממאירי (ראש עמ' 12
לפרוטוקול מיום 6.2.08 ואילך) כי הוא למעשה אינו מודע כלל לחובתו זו ו/או מתכחש לה.
ולא זו אף זו, בעוד כולי עלמא יודעים גם יודעים מהו רצון הבעלים (עורר 2 ומשפחתו) במקרה דנן, הרי שנתבשרנו כי דווקא מאירי אינו יודע מהו רצון הבעלים, כפי שניתן לראות בדבריו שבעמ' 13 (שורה ראשונה מתחת להחלטה):
"ת: אתה שואל אותי על רצונם של הבעלים המקוריים, אני אינני יודע מהו".
ומייד בהמשך:
"ש: כיצד אתה מסביר את העובדה שחוץ ממך כולם יודעים מהו רצון הבעלים? טרחת לברר אותו?
"ת: לא".
53. אנו מוצאים כי הממונה אינו ממלא את תפקידו (לשון המעטה) ובעצם הרי הוא משול לאדם שקיבל אפוטרופסות על ילד והוא מנצל אותה על מנת לעשוק את הילד ו/או להשתמש בו לצרכיו בלא להתייחס כלל לצרכיו של הילד עצמו. במקרה של המשל ברי הוא כי כולי עלמא היו מזדעקים ושוללים מהאפוטרופוס את סמכותו, ומדוע איפוא שלא יקרה כך גם במקרה דנן (הנמשל)?!
לאור האמור, על הועדה לקבל על עצמה כערכאה משפטית את תפקיד "מגן היתומים" ולהגן על הנכס מפני כל מי שמתנכלים לו, כולל מפני מי שממונה על שמירתו, מועל בתפקידו ופועל בניגוד גמור למינוי זה. הנכס הוא בבחינת יתום הזקוק להגנה...
וגם זאת, חוסר התפקוד של המשיב ו/או ניהולו הלקוי (לשון המעטה) כמוכח לעיל, הינם פגמים היורדים לשורשו של עניין עד כדי שלילת מינויו של המשיב כאפוטרופוס ביחס לנכס. לא יעלה על הדעת שממונה יפעל בניגוד לכתב המינוי שלו, הפוך ב-180 מעלות, וישאר 'ממונה'. עם ממונה כזה עדיף שכלל לא יהיה ממונה.
למעלה מן הנדרש, הממונה בא בידיים שאינן נקיות ו'קופץ את ידו'
54. אם יאמר האומר שהעוררת עשתה דין לעצמה, 'פלשה' לנכס, ולכן לא תצא נשכרת, אך במידה והיתה 'מבקשת יפה' מהמשיב היה הנכס מוקצה לה הרי שאין הדבר אמת. כפי שגם העיד מאירי, העוררת מבקשת מהמשיב, חדשות לבקרים, להקצות לה נכסים שונים בחברון, אך משך כל השנים האחרונות (לרבות כל תקופת כהונתו של מאירי שהחלה בשנת 2004) סורבה העוררת ולא הוקצה לה כל נכס למרות מצוקת הדיור הקשה של יהודי חברון ומצוקתם של הנכסים הנטושים והמוזנחים, הנתונים לטיפולו ולהשגחתו של האפוטרופוס אשר אינו שת לבו למצוקתם...
55. ואם יאמר האומר כי הסירוב נובע מכך שישנן ביחס לנכסים זכויות של צדדים שלישיים פלשתינאים, הרי שאין זו הסיבה האמיתית ויוכיחו זאת חלקות 52 ו-53 בתל-רומיידה (המכונות 'נחלת שלמה') אשר (כפי שגם העיד מאירי באמצע עמ' 10 לפרוטוקול מיום 6.2.08) הינן פנויות מכל זכות צד ג', סמוכות להתיישבות יהודית וכלל אינן בנויות (מדובר במטע עצי פרי), ובכ"ז אינן מוקצות לעוררת, חרף בקשות חוזרות ונישנות מצד עוררת ולמרות היות העוררת מיופת-כח ישירה מהבעלים ('כוללות הספרדים מגן אבות').
56. בהקשר זה של חוסר ניקיון כפיים אין זה מיותר להזכיר את העובדה, אשר נגלתה לעיני כל לאורך כל חקירתו של מאירי (שנתפרסה על-פני שלושה ימי דיונים), כי משרדו של המשיב, כמו גם משרד בא-כוחו (היועהמ"ש לאיו"ש), מסתיר מסמכים רבים ורלבנטים, פנימיים ושאינם פנימיים, שיש בהם בכדי לאשר את טענות העוררים.
ומעניין לעניין באותו עניין...
למעלה מן הנדרש, אכיפה סלקטיבית כנגד העוררת
57. נוסף על כל חטאיו, מוסיף המשיב את הפשע של אכיפה סלקטיבית. מאירי העיד (החלק התחתון של עמ' 12 לפרוטוקול מיום 6.2.08) כי אחוז ניכר (40 עד 50 אחוז) משוכרי 'נכסי האויב' אינו חתום כדבעי על הסכמים ו/או אינו משלם את דמי השכירות, ובכל-זאת עד היום לא ידוע על הליך אחד של פינוי שוכר שסרח ו/או על ביטול שכירות כלשהי.
58. אך למה לנו להביא ממרחק לחמנו כאשר בנכס נשוא הערר דנן אנו מוצאים כי משיב מס' 2 בעצמו הינו בגדר פולש ו/או מחזיק שאינו כדין אשר עשה 'קומבינה' (במקרה הטוב) עם השוכר עלי קוואסמה. ובכל-זאת מאירי אשר יודע על-כך (כפי שעולה מפורשות ממסמך ע/10 שיצא תחת ידו) אינו עושה מאומה בכדי לסכל עבריינות זו כאשר באותו זמן בדיוק הוא טורח על פינויים של העוררים מאותן חנויות. משיב 2 העיד (שורות 27-44 עמוד 5 לפרוטוקול מיום 12.2.08) כי לא קיבל שום מכתב של התראה על החזקת חנותו של קוואסמה ואף לא נקרא לכל חקירת משטרה.
59. האפליה לרעה של העוררת ע"י המשיב מתבטאת גם בלשון שהוא נוקט (סימפטום למחשבתו האמיתית ולשיקוליו הפסולים). בעוד מאירי משתמש בסיפא של ע/10 בלשון קיצונית כאילו מדובר לדידו במקרה דנן במקרה החמור ביותר של פגיעה בזכויות קניין (עד אשר אפילו הועדה, בחלק התחתון של עמ' 5 לפרוטוקול מיום 6.2.08, נזעקת לשאול אותו "כיצד אתה מנמק את מסקנתך בסוף המכתב?").
אולם, כאשר הוא נשאל על פגיעות שונות בנכסים יהודיים הוא נוקט לשון יבשה ולאקונית, ולא נראה כלל שהוא מתרגש מכך שביכנ"ס אברהם אבינו שימש כמשתנה ציבורית וכי 'חצר המקובלים' עד היום משמשת רפת ומשחטת גמלים.
60. בהקשר זה של אכיפה סלקטיבית אף לא יהיה זה למותר לציין כי הישוב היהודי בחברון נרדף יומם וליל ע"י פקחים, וכל בניה בלתי-חוקית זוכה לטיפול ביד קשה ע"י פקחי המינהל האזרחי ורשויות הצבא. מאידך, הנה אנו מוצאים כי החנויות נשוא ערר זה, כמו גם כל חנויות השוק הסיטונאי, ניבנו ללא כל היתר, ואין פוצה פה ומצפצף...
הממונה הוציא את צווי הפינוי בחוסר סמכות
61. לאור העובדה שהוכח (במהלך הדיונים וכמובא לעיל) כי צווי הפינוי דנן נוגדים באופן מהותי את "כתב המינוי" של הממונה, וכי בהוצאתם יש משום פעולה הפוכה בדיוק מתפקידיו של הממונה (שמירה על הנכס ומילוי רצון הבעלים המקוריים), הרי שהוצאת הצווין נעדרת סמכות ופעולתו של משיב בעניין זה הינה בגדר אולטרא-וירס מוחלט.
למעלה מן הנדרש,לא הובאו העדים הנצרכים וגרסת הממונה הינה 'עדות כבושה'
62. המשיב בחר להעיד מטעמו עד אחד ויחיד - מאירי - אשר נתן תצהיר קצר ולאקוני, הנגוע בעדויות שמיעה. העד לא ידע להסביר ולענות ביחס לסוגיות רבות ומרכזיות שצפו במסגרת הדיון בערר זה, עד כי אפילו הנגיד הנכבד התפרץ ואמר (שלא לפרוטוקול) כי על דוכן העדים היה צריך לעמוד המשיב עצמו (מר יוסי סגל) או ראש המינהל האזרחי, ולא מאירי.
פרשת ערר זה מתפרסת על-פני שנים רבות ולא יתכן להביא עד אשר החל בתפקידו בשנת 2004 כאשר שני קודמיו בתפקיד - ציון שוקר ויוסי סגל - עדיין עובדים במערכת וממונים מעליו (הראשון הינו סגן הממונה והשני הוא כאמור הממונה עצמו), בייחוד כאשר מדובר לעיתים בעובדות שנדרשת לגביהן עדות ישירה (והעד מאירי יכל רק להעיד לגביהן עדות שמועה ו/או סברה), ובייחוד כאשר מאירי מציין בתצהירו עובדות הנוגעות לשנים שטרם כהונתו (בהם שני הנ"ל כיהנו בתפקיד), לדוגמא: סעיף 10 עוסק בשנת 2001, סעיף 9 עוסק בשנת 1997 וכיוצ"ב.
63. בהקשר זה של אי-העדת העדים הנצרכים יש להביא את ההלכה הידועה לפיה אי-הגשת הראיות מטעם צד כלשהו הינה ראיה לכך שיש למשיב מה להסתיר, שיש באמתחתו עדויות שמועילות לצד שכנגד, וכי לא-לחינם אין הוא מעוניין להציג את גירסתו בצורה נרחבת.
64. סוגיית אי-הבאתו של עד חיוני להעיד זכתה לפסיקה עניפה. ההלכה הפסוקה קובעת כדלקמן:
ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פד"י לה(1) 736, בעמ' 760:
"הכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית משפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".
65. ואם לא די לועדה הנכבדת במילים הנחרצות הנ"ל, ניתן לעיין גם בע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר פד"י מד(4) 602, ובע"א 465/88 בנק למימון וסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פד"י מה(4) 651, ובע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח' פד"י מז(2) 605.
66. בהקשר של האמור לעיל ביחס למקרה דנן חשוב לציין כי:
א. ב"כ המשיב 'עמד על רגליו האחוריות' ובתום הדיון מיום 14.2.08 (סוף עמוד 8), כאשר הח"מ ביקש להעיד את ראש המינהל האזרחי (לאור חוסר ידיעתו של מאירי), התנגד לבקשה מכל וכל.
ב. הוכח כי המשיב לא רק הסתיר עדים אלא אף מסמכים חשובים, אשר במהלך הדיון הוא גם התנגד מכל וכל להצגתם ו/או להגשתם. מסמכים דוגמת המוצגים ע/10, ע/11, ע/19, ע/20, ע/22 וכיוצ"ב.
סוף דבר
67. כללו של דבר, אם נסכם את כל שאמור לעיל ב'קליפת אגוז' הרי ש:
א. העורר 2 לא יכול להיחשב החל מיום כ"ח באייר תשכ"ז קל וחומר בזמן הזה (ולו כפיקציה) בגדר 'אויב', וזאת הן לאור מנשר מס' 2, הן לאור צו 59, הן לאור חוק היסוד והן לאור הצדק וההגיון הצרופים.
ב. לא ניתן לפגוע בזכות החוקתית-על חוקית של עורר 2, זכות הקניין, באמצעות
פיקציה דמיונית של הכנסתו בגדר 'אויב'. מדובר בפגיעה לא סבירה, לא מידתית ושלא לתכלית ראויה.
ג. בעקבות הסכם השלום שנכרת בשנת תשנ"ה עם ממלכת ירדן, גם עפ"י
פקודת עם האוייב 1939, וכל צו, תקנה ומעשה מנהלי מכוחו, יש להשיב את הנכס לידי עורר 2.
ד. צווי הפינוי הוצאו תוך שיהוי מופלג אשר שינה לרעה את מצב העוררים.
ה. הנכס הוקנה לממונה הירדני שלא כדין, והממונה הירדני בחברון פעל בחוסר
תקינות משווע (לשון המעטה) הן באופן כללי והן במקרה דנן (כאשר השכיר את הנכס טרם שהוקנה לו, כאשר בנה על הנכס בניה ללא היתר וכיוצ"ב).
ו. העוררים 3 ו-4 הצהירו כי יהיו מוכנים לפנות הנכסים, באם הצבא יתיר את
חזרתם של המשיבים 2 ו-3 לנכסים.
ז. ב"כ המשיב 1 הצהיר מפורשות כי צווי הפינוי לא הוצאו, בגין "זכויותיהם"
של המשיבים 2 ו-3 בנכסים.
ח. טענת "זכויות" המשיבים 2 ו-3 בנכסים ע"י המשיב 1, כסיבה לאי הקצאת
הנכסים לעוררת 1 ו/או לעוררים 3 ו-4, הינה כוזבת.
ט. למשיבים 2 ו-3 אין כל זכות בנכס, לרבות בשל:
(1) אין מדובר בדיירות מוגנת אלא בשכירות שנתית רגילה (וגם המשיבים 2 ו-3
לא טוענים בשום מקום שזכותם הינה דיירות מוגנת ושהם משלמים 'דמי
מפתח').
(2) הסכמי השכירות של המשיבים 2 ו-3 אינם בתוקף מזה מספר שנים. הנ"ל לא
עשו כל מאמץ לחדש את החוזים, והם אף אינם משלמים דמי שכירות בכל
השנים הללו.
(3) למשיב 2 אין כל הסכם ביחס לאחת החנויות (אשר למשיב יש לגביה הסכם
עם עלי קוואסמה שנפטר זה מכבר) והוא בעצם פלש אליה ללא כל זכות.
(4) מדובר בנכס שהינו בבחינת בב"ח (בניה בלתי חוקית), דבר אשר הופך את
הסכם השכירות ללא-חוקי ובטל.
(5) משיב 3 כלל לא תובע את זכותו בנכס (אלא רק פיצוי כספי).
(6) זכותם של המשיבים הינה (לכל היותר) ערטילאית היות ואין כל אפשרות
ביטחונית לכך שיחזרו להשתמש בנכס.
י. המשיב שוקל שיקולים מדיניים פסולים.
יא. המשיב אינו ממלא את תפקידו כראוי, ופועל בניגוד לחובותיו.
יב. המשיב נוקט אכיפה סלקטיבית כנגד העוררים, המשיב בא בידיים שאינן נקיות
והמשיב 'קופץ את ידו' כנגד העוררת.
יג. הוצאת צווי הפינוי נעשתה בחוסר סמכות.
יד. הממונה לא הביא את העדים הנצרכים לענין, על כל המשתמע מכך משפטית.
68. סיכומו של עניין, על יסוד כל האמור לעיל, מתבקשת הועדה הנכבדת לקבל את הערר ולבטל את צווי הפינוי שהוצאו ע"י המשיב.
69. כמו כן מתבקשת הועדה הנכבדת לחייב את המשיבים, יחד ולחוד, בתשלום הוצאות כל העוררים ובתשלום שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כדין.
__________________ ___________________
עו"ד יורם שפטל עו"ד דורון ניר-צבי
ב"כ עוררים 3 ו-4 ב"כ העוררת 1
הדפסה
לשלוח לחבר
תגובה
