www.hebron.com www.hevron.da.ru www.hebronfund.com www.machpela.com
דף הבית »  הישוב היהודי  »  היסטוריה  »  פרעות תרפ"ט - 1929  »  טבח חברון - פרעות תרפ"ט - 1929

בפרע פרעות-מגילת הדמים

עודד אבישר
10 באוגוסט 2006


בפרע פרעות
מגילת הדמים מאת עודד אבישר
 

שמועות ועלילות
כרעם ביום בהיר בא האסון הגדול על עיר האבות השקטה. מרכז ההסתה והשיסוי שבירושלים עשה את עבודתו בחשאי בכל פינות הארץ, וגם בחברון. נמסרו ידיעות על הכנות הערבים להתקיף את היישוב היהודי בארץ. בירושלים ובשאר ערי הארץ שררה מתיחות רבה אולם יהודי חברון בטחו בשכניהם הערביים ולא עלה על דעתם להתכונן לקראת הבאות.
יום לפני הפרעות פשטו שמועות על מכתב הסתה שבא מירושלים. אך יהודי חברון לא שמו לב לשמועות אלו; איך יבגדו בהם שכניהם וידידיהם, אשר כל רעה לא נעשתה להם על ידי היהודים - ומה גם שבכל הפרעות שהיו בארץ-ישראל לפני כן לא קרה בחברון דבר - ונכבדי הערבים, הלא הבטיחו תמיד כי שקט גמור יהיה ורע לא יאונה.
עד כמה בטוחים היו אז יהודי חברון ביציבות היחסים עם שכניהם הערבים, תלמד העובדה, שהרב אורלינסקי זצ"ל, רב דזכרון-יעקב, בא ביום החמישי, אחרי הצהרים, לחברון יחד עם אשתו הרבנית, כדי לחוג בשבת זו יחד עם חתנם א"ד סלונים ובתם, את שמחת כלולות הבת הצעירה, שחופתה היתה יומיים לפני כן בתל-אביב, ולמחרת, ביום הששי, היו צריכים להגיע לחברון החתן והכלה עצמם. - אך הדברים התפתחו אחרת.
באותו יום ה', באו לעיר בחורים אחדים מההגנה בירושלים. לא מובן היה אם היה זה ביקור שיגרתי, שכמותו נהגו לערוך מעת לעת, או שמא נודעו בירושלים כוונות הרצח של הערבים החברוניים. מכל מקום, הבחורים אמרו כי הם באו ל"רחרח" בעיר ולהיוודע מה נשמע ... אף ביקשו להשאיר את נשקם בבנק, לפיקדון, כדי שלא ייתפסו עם נשקם על-ידי משטרת המנדאט.
ביום הששי לפני הצהרים, התייצבו רבני חברון לפני המושל והביעו לפניו את חששותיהם. המושל (ערבי-נוצרי) הבטיח להם, שהוא מקבל עליו אחריות שלא יקרה דבר, ומסר להם בסוד, כי שוטרים רבים, לבושים בבגדים אזרחיים, נמצאים בחברון ועומדים בכל רגע על המשמר . . . ויש לו מספר כוחות רב למדי כדי לשלוט במצב.
"קרוב לשעה 10 לפנה"צ - מספר מר שניאורסון - הזדמנתי יחד עם הרב פראנקו במשרד אפ"ק. דיברנו על המצב וטילפנו לוועד העיר שבירושלים. מוועד העיר ענה לנו אחד הפקידים, כי ירושלים שרוייה בפחד רב. אולם באשר לחברון, אין הוא חושש, כי הלא ידועים מוסלמיה כמתנגדים למועצה המוסלמית העליונה.
בשעה 12.30 נסינו לטלפן שנית לירושלים, אבל לא קיבלנו תשובה. בשעה שתיים אמרנו לטלפן שנית, אבל כיוון שראינו כי לא קרה כלום, ויתרנו על הדבר. באותה שעה התכנסו כמה עסקנים יהודים: מלמד, סלונים (המנוח), שניאורסון, חיים בג'איו ועוד, לטכס עצה להצלת המצב, ובייחוד כיצד להציל את היהודים המפוזרים והגרים בריחוק. כל החלטה לא נתקבלה, אך אמרנו לפנות גם לרב פראנקו, מאחר והוא כיליד המקום, המכיר את הערבים, יידע לטכס עצה נכונה. ביחד עמו הוחלט, כי יש לאסוף את היהודים הפזורים ממקומותיהם הרחוקים. אך יצאנו מבית הרב פראנקו, נתקפנו במטר אבנים ע"י הערבים שהיו כולם נסערים".
בשעה אחת אחר הצהריים, זמן מה לאחר יציאת המוני הערבים מהמסגדים, באו נכבדי הערבים אל המנוח א"ד סלונים ז"ל, והתפארו על השקט השורר בעיר והוסיפו להבטיח, כי בחברון לא יקרה דבר.
בשעה שתיים וחצי, לערך, נראה צעיר ערבי רכוב על אופנוע שבא מירושלים. הוא הזעיק את תושבי חברון הערביים באומרו, שדם אלפי מוסלמים נשפך בירושלים כמים, וקרא את המוסלמים לצאת לנקמת הדם. ההתרגשות בין מוסלמי חברון היתה גדולה מאד, בייחוד לאחר שהתחילו לזרום מירושלים לחברון עשרות מכוניות של ערבים, שבישרו לערבים את דבר המהומות בירושלים. על גג המכוניות ישבו ערבים שקראו לנקמות. מיד התאסף קהל רב ליד המוסכים של המכוניות וההתרגשות היתה עצומה. על כל יהודי שנקרה לפניהם זרקו אבנים ופצעוהו. שלושה צעירים יהודים נתקפו על ידי הערבים. האחד נדקר קשה בגבו, השני הסתתר בביתו של חיימסון והשלישי מצא מקלט בביתו של הרב פראנקו.
 
"היהודים אשמים"
ההמונים התאספו ליד ביתו של סגן מפקד המשטרה שבחברון, ומשם התחילו לצאת בתהלוכות סוערות. אותה שעה יצא הרב סלונים הזקן מביתו ופניו מועדות לביתו של מפקד המשטרה. בדרך תקף אותו המון ערבים באלות ובמכות. שאר היהודים נמצאו בבתיהם וחזו מרחוק. יש לציין, כי מאחורי ההמון הפרוע עמד מפקד המשטרה הנ"ל. אשה יהודיה אחת, גב' סוקולוב, שנמצאה בביתו של הרב סלונים, לא יכלה לראות בצערו של הרב שנתקף על ידי הפרחחים הערביים, ופנתה אל המפקד כי יציל את הזקן האומלל. הלה ענה לה בגסות, כי אין זה עסקה של יהודיה פתיה, ועליה להיכלא בביתה ולסגור את הדלת "ובדרך כלל - הוסיף המפקד - הרי היהודים אשמים בכל העניין הזה". תשובה זו של המפקד, אף שיצאה באנגלית, עודדה את הפורעים, כי ביניהם נמצאו רבים ששמעו אנגלית ... עדי ראיה מספרים, כי הקצין הערבי איברהים ג'רג'ורה פגש את הרב סלונים לאחר שקיבל את המכות. הרב ניגש ודיבר אליו, אך הקצין דחפו בסוסו.
ההמון הפרוע והמשולהב הוסיף לזרום בזעם ופנה לביתו של גרודז'ינסקי. י"ל גרודז'ינסקי מספר: כשהחלו הפרעות היו בביתנו אנשים. בעד החלון ראיתי ערבי עובר ליד הגדר שמסביב לביתנו ופותח את שער החצר. מיד פרצו לתוכה עשרות ערבים, מאלה שהקיפו את הבית, והתחילו מתדפקים על הדלתות. חשנו מיד אל הדלתות ולחצנו עליהן מבפנים. בינתיים הספיק האספסןף לשבור חלונות והתחיל משליך אבנים לפנים הבית. נאלצנו לעזוב את מקומנו שליד הדלתות. כשניגש אבא אל החלון, ירו בו, אבל החטיאו את המטרה. עלינו לקומה השנייה של הבית והתחלנו לקרוא לעזרה. אך גם שם נורינו במטר אבנים. בחצר התגודדו כשלושים ערבים. מר אליעזר דן ז"ל, בנו של הרב סלונים, שראה את כל הנעשה מביתו, חש לעזרתנו בלווית שוטרים-פרשים ערביים, אך המתנפלים לא נרתעו מפני השוטרים. אחד מבחורי הישיבה, שהיה במחיצתנו, נפצע מאבנים. סוף סוף עלה ביד השוטרים לפזרם. אמי ואחי ז"ל הלכו אז לביתו של אליעזר דן, שנחשב בטוח יותר מפני התנפלויות, עקב היחסים הטובים שהיו לו, כתושב ותיק, עם שכניו הערביים. אבא ז"ל לא הסכים לעזוב את הבית.
המוני הפורעים המשולהבים התקדמו אל הישיבה. מפני קדושת השבת לא נמצאו אז הבחורים בישיבה, רק שניים: השמש והמתמיד שמואל רוזנהולץ, שהספיק כבר לבוא לבוש בבגדי שבת, כדי ללמוד את סדרו הקבוע. כאשר הופיעו הרוצחים בפתח הישיבה, ופניהם משולהבים ועיניהם יורות ברקים כחיות טורפות ובידיהם סכינים ופגיונות, עוד הספיק השמש התימני לקפוץ לתוך בור המים ולהסתתר בו. המתמיד ש' רוזנהולץ המשיך לשבת ליד הגמרא, כשהוא שקוע בכל הוויתו בהוויות אביי ורבא, ואינו מרגיש כלל במתהווה סביבו. פתאם התעופפו מאות אבנים לתוך הישיבה. אבן גדולה פגעה בראשו של המתמיד והממה אותו. זרם דם חם פרץ ושטף על דפי הגמרא. נדהם התרומם המתמיד ממקומו ורץ לעבר הדלת, עוד רגע והוא נעשה ככברה בפגיונות הרוצחים שעטו לקראתו, ונפל מתבוסס בדמו על מפתן הישיבה.
בערב חזר ההמון הפרוע לביתו. בדרך פגשו בבחור ערבי, עבדאללה יעקוב, שהיה מורה בבית הספר של המועצה המוסלמית, שהיה קורא בקול: "חבל, הלכנו לישיבה ולא מצאנו אלא בחור אחד. אבל, מעליש, יבוא יום המחרת ויעלה המספר כהנה וכהנה".
העיר שקטה. קמה דממה, כדממה שלאחרי סערה גדולה. הרחובות נתפנו מתושביהם. הרופא הממשלתי, בלווית קציני המשטרה, באו אל הישיבה, הרימו את גופת המתמיד הקדוש והשכיבוהו על שולחן הספרים הגדול. ליד דלת הישיבה הוצב שוטר לשמור על גופת המת.
הגיע ליל שבת. בבתים שרר חושך. היהודים התכנסו בבתיהם, כל אחד בפינתו האפלה בנשימה עצורה . . . תמונות בלהות נעו באוויר והרעידו את הלבבות בפחד עמום לקראת יום המחר.
בשמונה וחצי בערב קרא אליו המושל את בנו של ראש הישיבה,
 
הא' אפשטיין, ובמעמד הקצין האנגלי ועוד קצין ערבי, דרש כי ילכו לבתי היהודים להודיע, כי ביום השבת ישבו בבתיהם ובל ייראו בחוץ. הקצין האנגלי קרא אז חגיגית: "ישבו היהודים בבתיהם ואני אחראי לחייהם" . . . בהמשך דבריו ביקש המושל, כי יסדרו את הלווית הקדוש ש' רוזנהולץ ז"ל בהקדם ובצנעה. הא' אפשטיין הבטיחו שהיהודים ימלאו אחר הפקודה ויישבו בבתיהם. ובאשר להלוויה, הרי בגלל קדושת השבת אין באפשרותו לעשות זאת מיד. לבקשתו, נענה הקצין והסכים לקבל עליו את האחריות לכך.
הלילה עבר בשקט. איש לא נראה ברחוב. מזמן לזמן עברו שוטרים מזויינים, רוכבים על סוסים והפריעו את דממת הלילה. מפה ומשם הלכו משפחות ונדדו למקום "בטוח" - לבית א"ד סלונים.
 
ביום השבת
בשבת בבוקר, בשעה חמש, הורגשה האווירה המזועזעת. הוכנו מברקים אחדים, שהיו צריכים לבשר לירושלים את דבר האסוןהמתרגש לבוא על חברון, אולם אי-אפשר היה לשלוח את המברקים, אלא בשעה 8, אך כבר לא הספיקו לעשות זאת . . . הדבר היחידי שהוחלט לעשותו, היה לנסות ולדבר שוב עם השלטונות. בדרך נפגשו הנציגים היהודים בקצין איברהים ג'רג'ורה, והוא מסר בשם מפקד המשטרה, כי "על היהודים להיכלא בבתיהם, רק אז יוכל לקבל את האחריות על בתיהם" . לא עבר זמן רב ומפקד המשטרה, הבריטי קפיראטה, עבר ואמר אותם הדברים. היתה גם הצעה לשלוח איש במכונית ירושלימה. אבל, אי-אפשר היה כבר למצוא ערבי אחד בחברון, שיהיה נאמן ויסיע את הנוסע עד לירושלים, ובייחוד לאחר שנודעה לו מטרת המשלחת.
שעה שש בבוקר. ערבים כפריים נוהרים העירה. א"ד סלונים ובן ישיבה אחד, הולכים בלווית שוטרים לבתי היהודים ומזהירים שלא להיראות בחוץ ואף לא להציץ בעד לחלונות. רק כך תקבל עליה המשטרה את האחריות . . . בעלי הבתים הערביים מוסרים לשכניהם היהודים, כי היום תהיה השחיטה הגדולה. הרחובות מתמלאים והולכים בהמוני ערבים מחברון והסביבה, וכולם מזויינים מכף-רגל ועד ראש. שוטרים לעשרות, מפורקי נשק, מטיילים כנופיות כנופיות בתוך המון של אלפי פורעים פראים, שואפי דם ומזויינים בגלוי באלות, בחרבות ובפגיונות. מכוניות מלאות בעשרות ערביים, הממלאים גם את גגות המכוניות, עוברות בזו אחר זו. הערבים הניצבים על גגות המכוניות, מנופפים בחרבות ומלהיבים את ההמונים בקריאות וצעקות פרא.
מר שניאורסון ממשיך לספר: "החלטנו להתאסף בביתו של הרב פראנקו ולטכס עצה. אמרנו ללכת למושל או למפקד המשטרה קפיראטה, כדי למחות לפניהם על השלטונות המכריחים את היהודים להיכלא בבתיהם - דבר המחזק עוד יותר את ידי הפורעים. בדרכנו פגשנו בערבי אחד, מראשי חברון, עיסא ערפה. אמרנו לו, כי אם יאסוף את ראשי המשפחות המוסלמיות בחברון, ואלה יחליטו לקבל את האחריות על חיי היהודים התושבים, כי אז ידעו המוסלמים שאנו נוסיף להמשיך את היחסים הידידותיים והמסחריים אתם, והם יהנו, כמקודם, מהקרדיטים של אפ"ק. ואם לאו - ידעו כי מכאן ולהבא ינותקו היחסים שבינינו. הערבי הבטיח לסדר את העניין על הצד הטוב ביותר, אולם הוא נטפל אלינו בדרכנו אל קפיראטה, מפקד המשטרה הבריטי. בדרך לא יכולנו לעבור, כי ברד אבנים ניתך על ראשינו. קפיראטה זה קיבל את המשלחת בחרפות וגידופים. הוא לא הזמיננו להיכנס למשרדו, אלא גרשנו מעל פניו בחרפות האנגליות הידועות למדי, ואמר: 'הלא אחת ציוויתי אתכם, היהודים, להיכלא בבתיכם!'
מששמע עיסא ערפה את דברי הקצין רווח ללבו. למרות שהדרך היתה בחזקת סכנה, סרבה המשטרה לשלוח עמנו שוטרים. בחזרה, אמר עיסא ערפה לאליעזר דן סלונים: 'אם תסגירו לידינו את הזרים שבכם - הצלתם את חייכם'.
לרגע לא הקשיב המנוח סלונים לדבריו של הערבי, אולם, משהרהר בדבריו של הערבי, נתמלא חימה ואמר: 'אנו היהודים, אין אנו כמוסלמים, עם אחד אנו, אין בתוכנו זרים. דע לך שהזרים האלה, שאתה מתכוון אליהם, מסתופפים כרגע בצל קורתי לעשרות'.
בתוך אלפי הפורעים נמצאו שוטרים אחדים והמפליא הוא, כי השוטרים הללו שנשאו אמש רובים על שכמם, פורקו מנשקם ונשאו רק מקלות בידיהם".
 
הטבח
על הגזוזטרה הארוכה של בית אבושדיד הפונה לדרך ירושלים, הופיע אבי המשפחה אליהו אבושדיד, ואחריו הזקן גוזלן ויתר בני המשפחה, כשהם רצים מבוהלים אנה ואנה, מתחננים ומעוררים רחמים, קוראים לשוטרים, אולם אין שם לב אליהם. פתאם התחילו אבנים עפות מכל הצדדים, שהתנפצו מעל לראשם על אבני הכותל. כולם נדהמים, הם נרתעים וחוזרים אחד אחד אל הבית. עברו רגעים מספר, ושוב נראית על הגזוזטרה אשת אבושדיד ואחריה ילדים ונשים, והם רצים בפחד מוות. הנה מופיע ערבי, פניו מביעים משטמת-רצח ובחרב נוצצת מול קרני השמש, מתחיל הוא להכות על ראשי נשים וילדים. כולמ מתכווצים ונלחצים זה בתוך זה, והרוצח מכה ודוקר ודוקר . . . דם חם, רותח, זורם בחזקה, מתכנס בשלוליות, יורד מן הגזוזטרה אל הרחוב . . . הנה מופיעים עוד ערבים, זורקים חפצים שדודים למטה אל הרחוב.
שם, בפנים, הספיקו כבר להרוג את הגברים, עתה התפרצו דרך הדלת הפונה לדרך באר-שבע. את אליהו אבושדיד, שהתנגד לרוצחיו ופצע שני ערבים, המיתו במיתה משונה. גם את הזקן גוזלן ובנו משה הרגו וגם את יצחק בן אליהו אבושדיד. שאר בני הבית - נפצעו רובם קשה. עכשיו החל השוד.
המון הפורעים סובב את בית החכם קאשטיל. ההמון פורץ את הדלת, מתנפל בזעף על הרב הזקן, הורג אותו במיתה אכזרית ואיומה, בוזז את כל הרכוש ושורף את הבית, על גופת הקדוש. גם על בית החכם חסון הסתערו הפורעים. הם שופכים נפט על הדלת ומציתים אותה, מתפרצים אל הבית, הורגים את הרב ואשתו, שודדים את הבית, ופונים לבנין "הדסה" ולבית גרשון. והנה מתאבך עשן מחניק מבית "הדסה", ואחריו בוקעות להבות אדומות ומלחכות את כותלי האבן ... פה ניפצו הפורעים את כל המכשירים הרפואיים, ואת בית-המרקחת הרסו עד היסוד, לבל יוכלו היהודים הנשארים לרפא את פצועיהם. בבית הכנסת של "הדסה" נקרעו ספרי התורה לגזרים, החפצים הטובים נשדדו,  את הבית הציתו על כליו ורהיטיו, לבל יישאר זכר למוסד החסד הגדול של היהודים, אשר היה סמל לצדק אנושי - יום יום היו עשרות ערביים באים לכאן להתרפא, חינם.
ושם, בבית גרשון בן-ציון, הרוקח האומלל הקיטע, מחוללים שדי השחת מחול-פרא. את עיניו של הרוקח ניקרו ודקרוהו בסכינים ופגיונות, חתכו את ידיה של אשתו ופצעוה פצעים אנושים (שמהם מתה בירושלים). הם ביקשו להתעלל גם בבת, אולם היא התנגדה בכוח והמיתוה במיתה משונה ואכזרית.
אותה שעה, מנסרת ומרעידה את האוויר זעקה גדולה, זעקתפחדים איומה וצורבת, המתנשאת מבתי היהודים לעבר הרי חברון ונעלמת אי-שם במרחקים ... - זעקת שבר של נשים מרוטשות, ילדים מדוקרים, בני-ישיבה וזקנים הנשחטים ונטבחים, והזעקה מתערבת עם נהמת חיות הפרא השואגות על טרפן.
הנה שם, על דרך באר-שבע, מתנפלים המרצחים על בית קפילוטו-בורלנד. הרוצחים הקיפו את הבית, ומראשי ההרים יורד המון-פורעים ופורץ את הדלת האחורית של בית בורלנד. אותו רגע נפרצה גם הדלת הראשית. בן הישיבה, אברהם-דב שפירא, עומד נגדם ולוחם בגבורה עם סכין בידו עד שהוא נופל חלל. העילוי הצעיר, צבי הלר, מוכה באלות באכזריות רצח, והוא צווח אליהם: "הלא ילד אנכי, למה תמיתוני?" הרוצחים מתאכזרים יותר, דוקרים אותו בסכיניהם, פצעי-מוות - הוא מת מפצעיו בירושלים. בן הישיבה משה-אהרן ריפס, מבקש מרוצחיו עוד רגעים אחדים, לומר וידוי. עוד הוא מתפלל והוא נופל בגרזנים וקרדומות. שם נטבחים גם בני הישיבה: שמואלאיזיק ברנשטיין וייששכר-אליהו סנדרוב. הראשון מת מפצעיו בדרך למשרד הבריאות, והשני - שפיו היה שסוע לשניים ופצוע אנושות בראשו, מת לאחר פרפורי-גסיסה של יום תמים. זה, האחרון, לחש ברגעי גסיסתו: "הנני הקורבן השלישי במשפחתי" - אחיו ואחותו נהרגו בימי המלחמה מפצצות אווירונים. את בעלת המלון נחמה בורלנד פצעו קשה.
שני בני ישיבה שנמצאו בבית בורלנד ניצלו בדרך נס: הם נפלו על הריצפה בתוך דם החללים, וחשבום למתים. ילדים ונשים ערביות עולים ויורדים מן הבית טעונים שוד . .. בקומה התחתונה נפצע קשה אליהו קפילוטו. והנה נפתחת בסערה דלת בית קיזלשטיין. בן-ישיבה אמריקאי, זאב גרינברג, שעמד נגד רוצחיו, נסחב החוצה והומת במיתה משונה. כל בני הבית הסתתרו במטבח האפל. הפורעים התפרצו גם לשם והתנפלו עליהם  בפטישים, באלות ובסכינים, כשהם מכים בלי חמלה, מכים ודוקרים ... כולם נופלים, אחד אחד, על הריצפה השטופה בדם חם ומעלה הבל . . . הרוצחים מריקים את הבית והולכים. רק אז מתעורר בעל הבית הערבי, הנמצא כל הזמן בבית, לוקח את הפצועים ומובילם דרך דלת צדדית אל ביתו. לאושרם נשארו כולם חיים: שלושה מבני המשפחה ובן-ישיבה אחד נפצעו קשה.
ובינתיים משתוללים המוני פראים על דרך ירושלים, מתהוללים במחול-שדים על פני בתי היהודים. הנה התפרצו לבית השוחט ר' י"ז רייזמן. דרך דלת החצר יוצא השוחט ומתחיל לרוץ ברחוב, הפורעים חוסמים לפניו את הדרך. הוא מתחנן לפניהם, מוסר להם כל כספו, והם מרפים ממנו לרגע. אך הנה הם רודפים אחריו שוב, מאות סכינים מנקבים את גופו ככברה והוא נופל מתבוסס בדמו, באמצע הרחוב.
שם, בפנים הבית, כבר הרגו את אחיו העילוי, בן הישיבה משה רייזמן ז"ל, ואת חמותו פרידה חיימסון (שמתה מפצעיה בירושלים). לאחר ששדדו את הבית - הלכו.
והנה - מאות רוצחים מקיפים גם את בית א"ד סלונים, ומשתערים עליו בזעף. האוויר רועד מזעקת זוועה איומה, יללה ארוכה, מחרידה וספוגת-יאוש.
פה, בבית הזה, מצאו להם מחסה כשבעים נפש, בני ישיבה ובעלי משפחות, אשר חשבו את המקום לבטוח ביותר, כי האיש א"ד סלונים ז"ל היה מכובד מאד על הערבים. כמנהל בנק אנגלו-פלשתינה, שלקוחותיו העיקריים היו ערביים וכמי שהיה החבר היהודי היחידי במועצת העיריה של חברון, היו לו ידידים רבים בין זקני העיר ונכבדיה, והם הבטיחו להגן עליו. לכן אסף אל ביתו משפחות רבות, אשר פחדו מפני ההתנפלות וקיוו למצוא כאן מחסה והצלה מחרב הרוצחים.
עטופים בטליתותיהם, אחוזי אימה ופחד, היו הגברים עומדים ומתפללים בחיל וברעדה את תפילת השבת. אחדים הביטו בזוועה על הטבח שבבית בורלנד. פתאם רעש הבית מנפץ זגוגיות. דפיקות חזקות נשמעו בדלת בית סקולובר, המחובר לבית סלונים. בני הישיבה מיהרו לבצר את הדלת ברהיטים. לפתע נעו אמות הספים מקול אדיר של מוטות ברזל וקרדומות, שהרעישו את הדלת הראשית של בית סלונים. גם כאן ניגשו הבחורים לעצור בעד המרצחים.
 
כרבע שעה הרעישו את הבית. זעקה איומה מחרידה וקורעת-לב מתערבת עם קולות המרצחים ומחרישה את האוזניים. אך פתאם נעשה חור בדלת ויריות רועמות. כדור פוגע בידו של מר י' ייני, כדור שני פוגע בפניו של מר ה' וולנסקי ופוצעו קשה. הוא נופל מתבוסס בדמו. כדור מפלח את בטנו של בן הישיבה ישראל-מרדכי קפלן ופוצעו פצע מוות . . . קולות "שמע ישראל" מזעזעים, בלווית בכיות ויללות יאוש, מרעידים את הבית. מר קפלן הפצוע עודנו מחזיק בדלת: "כוחותי הולכים וגוועים, הבה אשתמש בהם להצלת אחרים". אך כוחותיו עזבוהו, הוא מסתלק לחדר צדדי ונופח שם נשמתו בטהרה.
כל בני הישיבה שנמצאו שם, עומדים ליד דלתות הבית כקיר ברזל מוצק ועוצרים בכל כוחותיהם בעד מאות הפורעים, אחוזי שגעון הרצח, המשתערים על הבית בכוחות איתנים. אולם תחת מטר היריות נופלים חלל בחורים אחדים, רבים נפצעים קשה - מוכרחים לסגת לחדרים הפנימיים ולהתבצר שם.
אך הנה פרצו הרוצחים אל הבית דרך דלת הגג. בני הישיבה דב ליפין ואלתר שר, שהחזיקו בדלת עד הרגע האחרון ועמדו נגד הרוצחים בהתפרצם הביתה, נופלים חללים על המדרגות. אותו רגע נפרצה גם הדלת הראשית. מר א"ד סלונים יורה מאקדחו. מוט ברזל כבד ניחת על ראשו בכוח, האקדח צונח מידו והוא נופל מתבוסס בדמו. בבית קמה דממת-מוות. שם, בחדרים, מצטופפים אנשים, נשים וילדים, שזעקת השבר האיום תקועה בגרונם מפחד-בלהות. נשמע רק קול ניפנוף חרבות וקול מכות אלות וגרזנים על גופות אנשים. הצעיר ישראל לזרובסקי נדקר ונופל מת. הנה דוקרים את מר ישראל-הלל קפלנסקי, אחרי אשר לפני-כן נפצע בכדור. בחיוך מעורר זוועה הוא מסתכל ברוצחיו: "הם עוד מכים אותי, הלא בין כך ובין כך אני מת" . . . הנה מתבוסס בדמו, עטוף בטליתו, הרב הגאון הישיש ר' אברהם יעקב אורלינסקי, רב זכרון-יעקב, ועל ידו - אשתו הרבנית כשהיא מפרפרת ביסורי-גסיסה.
הנה ריטשו את בטנו של הרב הגאון ר' צבי דרבקין, מעיו נשפכים והוא נופח נשמתו. רק לפני כחצי שנה עלה מרוסיה, ארץ הדמים, אל ארץ הקודש. התיישב בחברון ליד בניו, תלמידי הישיבה, ויקו למצוא מנוחה לנפשו ... פה דוקרים בפגיונות את הרב ר' י"ש זלמן בן-גרשון, מזכיר הישיבה. נפש יקרה ואהובה, בר-אוריין ובעל נפש, אציל הרוח ועדין הלב. שם נהרגים באכזריות בני הישיבה: שלמה יגל, זאב ברמן, יעקב וקסלר - בן לאחד המליונרים בשיקאגו - ואהרן-דוד אפשטיין בן הרב משיקאגו. כאן נהרגו גם הישיש ר' אהרן-לייב גוטלבסקי מהרצליה, יחד עם חתנו ר' בצלאל לזרובסקי ובתו דבורה בת חמש שנים, נפצעה פצעים אנושים ומתה בירושלים. פה נהרג הזוג הצעיר יעקב ולאה גרודז'ינסקי, והמה - ארבעה חודשים לאחר חתונתם. כאן נרצחים גם המורה דובניקוב ואשתו מתלאביב, ושמעון כהן, בחור פרסי חרד ונאמן לתורה. בבית זה, בית סלונים, נהרגו עשרים וארבעה איש ושלושה-עשר נפצעו, ביניהם רבים הפצועים קשה. בטבח אכזרי זה, השתתפו ערבים רבים מתושבי חברון, סוחרים ובעלי בתים, ידידיו של א"ד סלונים ומכריו . . .
כמחצית השעה ארכו ההרג וההרס. רוב החפצים שבבית גם נשדדו ויתרם נופצו לרסיסים ונהרסו עד היסוד. כרים וכסתות נקרעו, נוצותיהם נתפזרו על רצפות החדרים וכיסו על החללים ועל שלוליות הדם שטרם נקרש. נשמעו קולות הערביים: "חסל, אין עוד אף אחד". המרצחים החלו לעזוב את הבית, כשהם פונים לבית ר' משה מש.
אז הגיחו ממחבואיהם הניצולים ממוות שבבית א"ד סלונים וניגשו להצלת הפצועים. קודם הוציאו מתחת לגופות המתים אלה שנשארו בחיים, ואח"כ ניגשו לחבוש את הפצועים, קרעו בגדיהם וכותנותיהם מעל בשרם ועשו מהם תחבושות.
הנשארים בחיים, כשלושים איש, לערך, ניצלו בנס פלאי. אחד-עשר איש הסתתרו בחדר האמבטיה הצר, שהערבים לא הרגישו בו; כעשרה איש יצאו שלמים מתחת לגופות המתים, והשאר ניצלו באופנים שונים. דרושה היתה הצלה ממשית ותכופה לפצועים קשה, שהתחננו לעזרה. לא עבר זמן רב, נשמעו יריות ומכונית באה ממשרד הבריאות להוביל את הפצועים אל המשטרה.
על הטבח בבית א"ד סלונים מספר עד הראייה מר י"ל גרודז'ינסקי: "בהיכנסי לאחד החדרים, ראיתי את אמי עומדת ליד החלון וצועקת 'הצילו!' הצצתי בעד החלון וראיתי המון ערבים צוחק ומיידה אבנים. תפסתי את אמי והכנסתיה אל מאחורי ארון הספרים, שעמד בזווית החדר ליד החלון. הכנסתי לשם עוד עלמה אחת וילד בן 12, ועוד אחד מבחורי הישיבה שנזדמן לי. לבסוף נדחקתי גם אני לשם. דחוקים ודחוסים עד למחנק ישבנו שם ושמענו את קולות הערבים שהתפרצו לחדר ואת זימרתם הפרועה, שהתערבה בזעקות המוכים ואנקותיהם. כעבור שעה קלה השתררה בבית דממה, שהיתה נקטעת רק באנקות חלושות וחנוקות. נשמעו יריות חזקות, כנראה מצד המשטרה.
בקושי נחלצתי ממחבואי. קשה היה להזיז את הארון, הן מפני כובדו והן מפני החללים שנערמו לידו. עיני חשכו למראה המומתים והפצועים שהתגוללו על הריצפה למדרך כף רגלי. בתוך שלולית-דם ראיתי את אליעזר דן ואשתו חנה וילדם אהרן.
כן שכבו הרוגים חותנו הרב אורלינסקי ואשתו. עוד רואה אני לננד עיני את הרב המעוטף בטלית בכל יופיו, שאך לפני שעה קלה שמעתיו מברך בברכת כהנים 'וישם לך שלום'. והנה שוכבים הרוגים הוא ואשתו, בתו, חתנו ונכדו, כולם כאחד. ועוד הרוגים ופצועים רבים. כמעט כולם גולגלותיהם מנוקבות ומעיהם שפוכים. אותה תמונה ראיתי גם ביתר החדרים. בין היתר הכרתי את אחי. ראשו היה פצוע בגרזן ובסכין, ועל מצחו חבורה גדולה, כנראה. מחבטה באבן. היזיתי עליו מים והוא קם על רגליו, אך לאחר כמה שעות מת מפצעיו. בדובניקוב לא הבחנתי שום פצע, נראה שהומת בחניקה. לידו היתה מוטלת אשתו ההרוגה. בחדר אחד הכרתי את אשת אחי, ששכבה כמעט בלי סימני חיים. הבית כולו שדוד, מלא נוצות וכתמי-דם על הכתלים. המראה של 'בעיר ההריגה' עמד חי לנגד עיני בכל אימתו התהומית.
ניגשתי לחלון וראיתי שוטרים. ביקשתי מהם שישלחו רופאים לעזרה. בו ברגע עברו ערבים, שנשאו מיטת מת. משראו אותי, העמידו את המיטה ואיימו עלי באגרופיהם. שבתי שנית למחבואי. כעבור רגע שמעתי קולות. היו אלה קולות פצועים שהתעוררו מעלפונם, וקולותיהם של אלה שניצלו בהסתתרם בחדר המקלחת שבירכתי הבית. באורח פלא נעלם החדר הזה מעיני המרצחים, שחדרו גם לחדרי השימוש והספיקו להרוג אחד שהסתתר שם".
משהתפרצו הפורעים אל בית ר' משה מש, לא מצאו איש בבית, כולם נמצאו על הגג. הרוצחים מיהרו לעלות על הגג, אולם אותו
רגע הופיע ערבי שכן ורמז ליהודים לקפוץ אל גג ביתו. כך ניצלו כולם, מלבד בן-ישיבה אמריקאי אחד, שלא הספיק לעבור
ונפצע קשה בפגיון. משם פנו לבית המנקר ר' משה גולדשמיד. שם התחבאו כחמש-עשרה נפשות, ומשפרצו הרוצחים את הדלת, קפצו כולם מהקומה השנייה אל החצר הסגורה, הנמצאת מאחורי הבית - אף אחד מהם לא ניזק. בבית נשארו רק ר' משה עם אשתו וילדיו. הוא, כנראה, חשב שיצליח לפייס את הרוצחים, התרפס לפניהם והתחנן שיחמלו על חייהם. אך הפראים התקלסו והתעללו בו, ואחר המיתוהו בעינויים קשים ונוראים. גם אשתו וילד אחד נפצעו. את הבית שדדו והחריבו.
בבית גרודז'ינסקי נמצאו רק שלושה אנשים. את גרודז'ינסקי הרגו בו במקום, מר משולם-שרגא מיטבסקי נפצע פצעים אנושים, ומת מפצעיו לאחר ימים בירושלים. אברך אחד מבני הישיבה נפצע קשה. כל כלי הבית והרהיטים נשדדו ונופצו לרסיסים. המון גדול התנפל על בית הרב בצלאל סמריק. שם, למטה, גר המכונאי אונגר, ומן העבר השני גר האופה ר' נוח אימרמן. את הרב הזקן סמריק הוציאו החוצה והמיתוהו במיתה משונה על  מפתן ביתו. בפנים הבית הרגו הרוצחים את בני הישיבה  האמריקאים: בנימין הורוביץ, צבי פרוימן ואהרן-דוד שיינברג. לאחר שהחריבו הפורעים את הבית התפרצו לבית המכונאי ש' אונגר. גבר חסון כאלון היה ובמראהו החיצוני עשה רושם כאנגלי. הפורעים חשבוהו לנוצרי ושאלוהו אם נוצרי הוא. אולם הוא הזדקף מלוא קומתו וענה תקיפות: "הנני יהודי - הרגוני!" מיד נעשה ככברה ... את אשתו דקרו ופצעוה עד שאיבדה דעתה. ימים אחדים נאבקה עם מר המוות עד שהשיבה נשמתה אל על בירושלים. אחריה השאירה שני יתומים קטנים, ילד בן שנתיים וילדה בת חודשיים ... משם התפרצו הפורעים לבית ר' נוח אימרמן. התנפלו על ר' נוח והיכוהו נפש בעינויים איומים. אשתו וילדה אחת נפצעו וכל הבית נשדד וחרב.
והנה מתפרצים המרצחים לבית נחמן סגל. בעל הבית הערבי פותח לפניהם את הדלת, ובחימה שפוכה הם מתנפלים על היהודים המבוהלים. ר' נחמן סגל מחזיק על ידיו את בנו מנחם. ילד בן שלוש שנים. מכת גרזן חזקה קוצצת את ידו ופוצעת קשה את הילד, ומיד עטו עליהם הפורעים בפגיונות וסכינים. הילד נהרג בו במקום וסגל מת אותו ערב במשרד הבריאות. את אשתו פצעו קשה ושלוש אצבעות ידה חתכו. לבן-ישיבה אחד קטעו ידו השמאלית ודקרוהו דקירות רבות בגופו. אחר, בן-ישיבה, קבל 18 דקירות פגיון בגופו וקצצו שתי אצבעות מידו הימנית. ושם, בחדר מיוחד, ישב לו המתמיד הגדול מבחירי הישיבה, מר שמחה יצחק ברוידא, והוא שקוע בתלמודו ואינו שומע ואינו רואה דבר. המרצחים התנפלו עליו והמיתוהו במיתה משונה, כשהוא תלוי על שבכת הברזל של החלון וראשו כלפי מטה ... שם נהרג גם בן הישיבה האמריקאי חיים-זליג קרסנר ושני קייטנים מתל-אביב, ר' משה גוטמן ואשתו חוה.
אותה שעה, ממשיכות קבוצות-שודדים לשדוד ולהחריב את בתי היהודים שנעזבו מבעליהם, ובתוכם גם את מזכירות הישיבה. כל התעודות והפנקסים המשרדיים נקרעו ונשדדו, וכל הרהיטים ניתצו. על ביתו של ראש הישיבה, מקום שם התכנסו משפחות אחדות, השתערו הרוצחים בזעף איום ובכוחות עצומים. המון גדול הקיף את הבית ואבנים גדולות הושלכו לתוכו דרך החלונות. הנה ניגשו לשבור את הדלת. הגברים שהיו בבית מיהרו לבצרה והנשים הרימו קול זעקה איומה, לעבר בית המושל שממול, והתחננו שיצילום. אז יצא המושל וגרש את הפורעים בעזרת השוטרים שנמצאו כל הזמן ברחוב. שלוש פעמים תקפו הרוצחים את הבית, ובכל פעם, לקול הצעקות, היה מופיע המושל ומגרש את הפורעים . . . לאחרונה הספיקו כבר הפורעים לפרוץ את הדלת האחורית, ורק ברגע האחרון ממש, הופיע שוב המושל, לקול זעקות השבר של כל בני הבית, והפריע בעד המרצחים מלבצע זממם . . .
בין התקפה להתקפה, יצא מן הבית ר' אלימלך ליכטנשטיין, דרך הדלק האחורית, כדי להסתתר בחדר האמבטיה, אולם הרוצחים חדרו לשם ורצחוהו במקום מחבואו. ביום ששי, כשהתנפלו על הישיבה והרגו את שמואל רוזנהולץ, נמצא אז ר' אלימלך בחדר צדדי של הישיבה, וכך ניצל. רבע שעה לפני מותו ברך ברכת "הגומל".
ושם, למטה, על הדרך ל"אשל אברהם", ליד הבית היחידי, בית חייכל, התאסף המון פורעים והחל להתקיף את הבית. בני הישיבה שנמצאו שם ביצרו היטב את הדלתות וכסלע מוצק עמדו לפני המתנפלים. אולם הנה השתערו הרוצחים ביתר עוז ובחימה שפוכה הרעישו את הדלת, אשר כבר עמדה להישבר. אז נראו על פני הדרך רוכבים, קצין-משטרה. אנגלי בלווית שוטרים. ברגע זה נפתחה הדלת ושני בני חייכל, אליהו-דב וישראל-אריה הופיעו. לרגע נרתעו הערבים לאחור. האחים חייכל רצו אל הקצין והשוטרים להתחנן, כי יגנו על ביתם. פתאם נשארו השניים מנותקים מן הבית המוקף המון פראים משתוללים וצמאי-דם. ישראל-חייכל עומד בתוך מעגל של חמישה שוטרים רכובים על סוסים, ומכל עבר מתפרצים המרצחים לתוך המעגל ומתנפלים עליו בפגיונות והוא - כולו מכוסה דם, עומד ומתאבק עמהם באגרופים מכווצים אדומים מדם, לוחם בזעף, באומץ ובגבורה, עד שנפל אין-אונים על הארץ, מתבוסס בדמו, לרגלי השוטרים "מגיניו" . . . אחיו, בן הישיבה אליהו-דב חייכל הצעיר, רץ אל הקצין האנגלי ובעודו חובק ונתלה בצווארו של אחד מסוסי השוטרים הפרשים, חתכו המרצחים אט אט את בשרו בסכיניהם, כשהם צוחקים וצועקים : "הכואב לך, יאהודי?" . . . במיתתם הסיחו שני אחים אלה את דעת הרוצחים מן הבית והצילו את שאר אנשי הבית. לאחר זאת התחילו אחדים מן הפורעים המשתוללים לזרוק אבנים לעבר הקצין האנגלי. נשמעו קריאות מבין ההמון "הורידוהו" ! "צריך להרוג גם אותו" ! . . . כשנתברר לו, מפי הקצין הערבי, כי סכנה צפויה לחייו, ירה יריות אחדות, דפק בסוסו ושם פניו אל עבר המשטרה ופקד גם על שאר השוטרים שנמצאו ברחוב להתקבץ במרכז המשטרה, נתן להם רובים ופקד עליהם לירות באוויר. כעבור רגעים הופיעו השוטרים והחלו לירות באוויר. לקול היריות הראשונות נתפזרו הרוצחים לכל עבר והרחובות נתפנו בו ברגע.
ובעיר העתיקה, ב"חצר היהודים", זו הגיטו היהודית, נשדדו כל הבתים. את אלתר פלאצ'י - אב לששה ילדים ויחיד לאמו הזקנה, סייד על-פי מקצועו ועני מרוד - הרגו. גם הזקנים העניים יצחק אבוחנה, אברהם ייני ואשתו וילדה - נהרגו. כל בתי הכנסת נשדדו וחרבו. ביניהם "בית הכנסת של אברהם אבינו", המעולף הוד אגדות ופלאות. את ספרי התורה הוציאו הטמאים, התעללו בהם, קרעום לגזרים ושרפום באש. יריעות קרועות ושרופות התגוללו בחוץ. גם בית הכנסת "אהל אברהם", שעל-יד משרד הדואר, נשדד ונהרס.
 
סיפורי הזוועה
עד הראייה מר שניאורסון, בנו של בעל המלון "אשל אברהם", מוסיף ומספר: "בהיותנו בבית ניגש אלינו ראש הפורעים שיח'  טאליב מרקה, התבונן למספר הנפשות אשר במלון ויצא. מאחד החלונות ראינו המון רב של פורעים זורם אחרי שיח' טאליב. הוא עמד בראש ההמון וצעק: 'אתם המוסלמים! הנה לפניכם עשרה אמריקאים שהורים מליונרים להם באמריקה, הנה הוא אליעזר דן סלונים, שעיוור את עיני הערבים בקרדיטים שלו באפ"ק! שחטו את היהודים! שתו את דמם! היום יום האיסלאם! זה  היום שהנביא ציווה עליו. אללה והנביא קוראים אתכם לנקום את דמי אחיכם המוסלמים ההרוגים בירושלים! אללה אכבר! הירגו ביהודים, עלו אתי! הנה לפניכם בחורות יהודיות יפות!'
בקולות קריאה כאלה הלהיב שיח' טאליב את ההמון. הערבים קרבו ועמדו בין בית המלון 'אשל אברהם' לבין ביתו של המנוח סלונים. נשמעו צעקות הפורעים המתהוללים, כי שחטו את משפחות גוזלאן ואבושדיד. ובעוד ההמון מנסה לשבור את שערי  ביתו של סלונים, שמענו זעקה מביתה של נחמה בורלנד, שהחזיקה  ששה בחורים מבני הישיבה בביתה. המון פראי נושא שלל ובז ירד מן המדרגות של הבית, וכעבור רגע שררה בבית ההוא דומיית - מוות.
בינתיים בא בעל הבית הערבי שלנו ואמר, כי מוטב לנו לצאת לביתו, והוא יגן עלינו שם. חזרתי אל אליעזר דן וראיתי כי להמון הפורעים שנסב על הבית, נוספה גם הקבוצה שיצאה מבית בורלנד, ויחד העפילו על גזוזטרת הבית ומשם פנימה. השערים נפרצו ואלפים עלו לשם. הספקנו עוד לשמוע, לפני שברחנו למרתפו של בעל הבית הערבי שלנו, את קולו של המנוח אליעזר דן סלונים הזועק".
מלכה סלונים, אחותו של א"ד סלונים, עדת הראייה, מספרת: "זמן קצר לאחר שאבי המוכה ואנכי חזרנו הביתה והסתגרנו בתוכו, הופיע פתאום שכננו אבו-שאקר, רכוב על סוסו הלבן. הוא קשר את הסוס והתיישב על מדרגות ביתנו, הסתכל ובחן את  הסביבה. אחר-כך נקש בדלת ואמר: 'לא לפתוח! רציתי רק  שתדעו שאני כאן! לא אתן לגעת בכם! אל תפתחו את הדלת! סגרו את כל החלונות והתריסים! יהיה אלהים עמכם!' ישבנו דוממים וסגורים בבית והוא, אבו-שאקר, מדווח לנו על המתרחש: 'המנוולים הורגים ביהודים - אמר בקול חנוק - ואין מי שיעזור. המשטרה עמם. השוטרים הבריטיים מלווים את הרוצחים לבתי היהודים, מחכים שם בחוץ עד שהם מבצעים את מעשי הרצח והולכים עמם הלאה. אלהים ישלם להם כגמולם!'
הוא דיווח - ואנו ידענו בלבנו, כי גם קצנו קרוב. לא האמנו, שהוא, הזקן והבודד, יעשה משהו כדי לעצור המונים מוסתים וצמאי-דם שהחליטו להטביע את חברון בנהרות-דם יהודים.
על הנעשה בבית אחי, במרחק של כמאה וחמישים מטרים מאתנו, לא סיפר הערבי. הוא שתק. לא רצה לצער אותנו. שמענו את הצעקות הנוראות של הרוצחים ואת גניחות המוות של הנרצחים. לא ידענו כי אותה שעה כבר לא היו אחי ורעייתו ובנו אהרן, בן הארבע, בין החיים.
אבא שלי עמד והתפלל. קרא לאלהים. אנחנו הכנו את עצמנו למוות. זוכרת אני שביקשתי סליחה על כל עוונותי וחטאי. קשה לתאר. אתה סגור בביתך ואתה חושב, שהמוות נמצא בדרך אליך ואינך יכול לתאר לעצמך מה דמות יש לו, כיצד יבוא אליך, איך ידקור אותך, באיזה חלק מן הגוף . . . חרדת מוות היתה בבית, רק שפתיו של אבא היו נעות, ללא קול.
הפורעים הגיעו. שמענו אותם נוהמים נהימות-רצח. שמענו אותם רושפים שנאה ולהט-דמים. שמענו גם את קולו של אבושאקר: 'הסתלקו מכאן! פה לא תיכנסו! פה לא תהרגו!' הם דחפו אותו. הוא היה זקן. אולי כבן 75, אבל היה לו גוף חזק. הוא נאבק. השתטח על פתח הבית, ליד הדלת. הוא זעק אליהם: 'רק על גופתי המתה תעברו פה! רק על גווייתי !' אחד הפורעים הניף את סכינו על רגלו של אבו-שאקר וצעק: 'אני אהרוג אותך. בוגד !'
אבו-שאקר לא נבהל: 'הרוג! הרוג! פה נמצאת המשפחה של הרב, שהיא המשפחה שלי! הרוג! לא אזוז!' הסכין הונחתה. רגלו של אבו-שאקר נקרעה. דמו שתת. הוא לא השמיע גניחות-כאב. הוא לא זעק, רק אמר : 'חתוך! אני לא זז !' הפורעים התייעצו, היתה שנייה של שקט. אחר-כך שמענום מסתלקים. ידענו שניצלנו. רצינו להכניס את מצילנו הביתה, לחבוש אותו, להודות לו. הוא סירב. אמר אולי יבואו אחרים, תפקידו עדיין לא נסתיים".
פליטים אחרים סיפרו על משפחות גוזלן, אבושדיד ועוד, שנרצחו ממש עד כלה. בראש הרוצחים עמדו אותם אנשים שהיו עמם קודם בקשרי ידידות. אנשים שלוו אצלם כספים למסחרם, שנעזרו על ידם ואכלו מפיתם ולחמם . .. האומללים התחננו לפניהם: "הלא ידידינו אתם, מכרינו, חימלו עלינו". אולם כל התחנונים לא הועילו לפני פורעים-פראים אלה.
בכל עיר סדום זו, נמצאו מעטים, מחסידי אומות העולם, שהודות להם ניצלה השארית. ואילו המשטרה לא נקפה אצבע, להיפך. אמו של האומלל פלאצ'י מספרת, כי כאשר נרצח בנה, עמד שוטר ערבי ליד הבית והלה לא רק שלא עמד מנגד, אלא שרמז לפורעים לפרוע כאוות נפשם. נמצא אפילו שוטר שאמר: "כלי ידבחו שווית יאהוד" (אין דבר, ישחטו מעט יהודים).
מראה המומתים עורר פלצות וזוועה. נמצאו כאלה שארבע עד חמש מצלעותיהם היו שבורות ומרוסקות. היו שמעיהם רוטשו ונשפכו. גולגלתו של אחד המומתים רוסקה ומוחו פרץ החוצה. יהודי זקן מת לאחר שסרסו אותו. בחור יהודי אחר נמצא וחתיכת בשר היתה תלושה מצווארו. את היהודי הספר מותתו הפורעים בבית-כסא. את דובניקוב המורה מת"א חנקו. אשה אחת מת"א נתלתה ע"י הפורעים ברגליה ואחר מרטו את שערותיה עד שנשרו לארץ. את האופה היהודי תפסו הפורעים ושרפו את ראשו באש של פרימוס שהדליקוהו. וכאשר ראו כי עודנו חי, ביתקו את מעיו בפגיונות. גווייתו של שוחט העיר התגלגלה יום תמים ברחוב ורק למחרת, ביום א', מצאוהו כשגולגלתו מבוקעת במוט ברזל...
את הרב גרודז'ינסקי עינו המרצחים והתעללו בו, ניקרו את עינו  השמאלית, רוצצו את מוחו ודמו ניתז על התקרה והקירות. הרבה מקרי אונס היו. צעירה אחת שגמרה את הסמינר בירושלים ושבה לחופש אל בית הוריה, נאנסה על ידי שלושה-עשר בני-בליעל, לעיני הוריה. לאחר-מכן הרגו את אביה ופצעו קשה את אמה  ואת אחותה. ומעשה בצעירה אחרת, שהפשיטוה עירומה והיא ניצלה מאונס על ידי המוות. היא התחננה לפני המרצחים שיהרגוה וכאשר "נכמרו רחמיהם" עליה, ריטשו את בטנה ושפכו מעיה, ואת כל הזוועה הזאת ראתה אחותה הקטנה, שהסתתרה תחת המטה וניצלה בדרך נס ...
 
לאחר הטבח
המשטרה גייסה את כל המכוניות הערביות. הרופא הממשלתי בלווית שוטרים נסעו מבית לבית ואספו את הפצועים. העוסקים בזאת היו היהודים הניצולים. הורידו דלתות, השכיבו עליהן פצועים, שמום במכוניות והובילו אל המשטרה ... במשך שעה הובלו למשטרה כששים פצועים, רובם הושמו על הארץ. בניין המשטרה הפך בן-רגע לבית מטבחיים גדול. היה זה מחזה מחריד המסמר שערות ומקפיא את הדם בעורקים: עשרות אנשים מנותחים, מדוקרים וקצוצי-אברים, מתפתלים על הארץ בתוך שלוליות-דם, נאנקים בשארית כוחותיהם ומפרפרים ביסוריהם. ריצפת בנין המשטרה נשטפה בדם. אחדים מתו שם מפצעיהם. מיד החלו בהעברת הפצועים אל בית משרד הבריאות הממשלתי, ובעת ובעונה אחת להביא, תחת משמר שוטרים, את היהודים הניצולים אל המשטרה. גם פה, בבית הבריאות, השכיבו את הפצועים על הארץ. מזרונים נתנו רק לפצועים קשה. הרופאים היהודים, קוטאי ואלקנה, עבדו 36 שעות, ללא הרף. לפנות ערב הובא מירושלים דר' מקואן, מנתח אנגלי, שבא עם עוזר ושתי אחיות. שני הרופאים הערביים שהיו בביה"ח הממשלתי, לא הראו כל התעניינות. לפצועים רבים נעשו ניתוחים. היה צורך דחוף להעביר את הפצועים לבית החולים. אולם הדרך לירושלים היתה עוד בחזקת סכנה, ורק ביום הראשון לפנות ערב באו כחמש-עשרה מכוניות יהודיות מירושלים, בלווית שתי מכוניות משוריינות, והובילו את חמישים הפצועים ירושלימה.
ובבית המשטרה אספו את כל שרידי הקהילה היהודית בחברון, על זקניה וצעיריה, נשיה וטפיה, כחמש-מאות נפש, בערך. על הריצפה המגואלת בדם והמרופשת בזוהמת המסדרון האפל, הצטופפו מאות אנשים עלובי חיים, ספוגי יאוש ופחד מוות. ליד הכותל ובפינות ישבו גברים ונשים פרועי-שיער ופרומי-בגדים, טבולים בדם מראשם ועד לרגלם. בעיניהם הקפואות הקרועות לרווחה, השתקפו בלהות הרציחות בכל זוועותיהן המחרידות. פה ושם, בפינות בודדות, ישבו אלמנות צעירות כשהן מאובנות. אין ביטוי ואין דמע על פניהן הקפואים, רק מזמן לזמן מתפרצת זעקה היסטרית איומה, המזעזעת את הלב ונוקבת עד תהום הנפש. בכל רגע מתעלפות נשים. הצעירים רצים ממקום למקום, כשכדי מים בידיהם ומגישים עזרה. בחדר צדדי התכנסו המשפחות הספרדיות. ביללות ובצעקות מבכות הנשים את מתיהן, כשהן מטפחות על פניהן. פה ושם יושבים בני ישיבה ובוכים במסתרים בבכי עצור, דמעות מתגלגלות על לחייהם בלי הרף, והם כאילו עוצרים ברגשותיהם שלא יתפרצו החוצה. קהילה יהודית שלמה בוכה ומתאבלת על חורבנה ואסונה. בניין המשטרה הפך לבית אבל גדול, והכתלים הקודרים משתתפים באבל הכבד.
כל יום השבת לא חשבו דבר על המצב. גדול מדי היה האסון ועמוק מדי היה הפצע. רוויי פחד ואכולי יאוש השתקע כל אחד ביגונו. רק ביום הראשון נזכרו כי עת לעשות היא. שאלת ההווה נדחתה. השאלה הראשונה היתה: קבורת ההרוגים הקדושים. הממשלה העמידה עשרים אסירים ערביים לחפור את הקברים. היו קשיים בשאלת מספר היהודים המשתתפים בקבורה. הממשלה לא רצתה להרשות אלא רק לארבעה, ואחרי "השתדלות גדולה" הרשו ל"מניין" יהודים, כדת ישראל. ביום הראשון אחר הצהריים, אספה הממשלה את כל ההרוגים אל משרד הבריאות הממשלתי, ורק לפנות ערב, לאחר העברת הפצועים לירושלים, התחילו להוביל את המתים אל בית הקברות. תחילה הוציאו את ההרוגים אל השדה והניחום בשורה, והביאו יהודים לזהותם. היה זה אחד המחזות האיומים: ערימה גדולה של גופות שחורים, מרוטשים, ושסועים לגזרים, מגואלים בדם, אברים מדולדלים וראשים חתוכים. רוב הפצעים היו בראש, ורבים מהם היה קשה מאד לזהות.
היה זה עם דמדומי הערב. צללי הערב ירדו מראשי ההרים והתחילו להאפיל על גיא ההריגה - עיר האבות. שם, מעבר לבית הקברות המוסלמי, מבית הבריאות, נשרכה לאיטה מכונית שחורה על המסילה הצרה, ושם למעלה, על גג בית המשטרה, עומדים מאות יהודים ומלווים בעיניהם את ההלוויה החשאית של חמישים ותשעה הקדושים . .. הנה המכונית מתקרבת ועוברת ליד בניין המשטרה. אותו רגע, מתפרצת יללה איומה ומחרידה, פולחת את האוויר הספוג דממת-צלמוות, מתנשאת למרחקים וחוזרת בהד עמום ופושטת על פני עיר האבות, עד למערת המכפלה . .. המכונית זוחלת לאיטה, על פני הכביש, ונעלמת בחשכת הלילה.
על צלע ההר המכוסה עצי-זית עתיקים, על השביל הצר העולה אל בית הקברות היהודי, צועדת לאיטה שורת אנשים שחוחים, כשהם נושאים על כתפיהם, בתוך מטות המתים, את גופות הקדושים. לפניהם מאיר פנס באורו הקלוש את השביל הזרוע אבנים. מסביבם ומאחוריהם צועדים שוטרים בריטים, כשרוביהם בידיהם. השיירה מגיעה אל הקברים, על פני מגרש ישר, המשתרע למרגלות בית הקברות. בין צללי עצי-הזית עומדים ערבים וחופרים חמישה קברים ארוכים. כשהופיעה השיירה עם גופות הקדושים, פתחו הערבים בשירה . .. הזדעזעות איומה תוקפת את היהודים הרצוצים: הנמצאים אנו בין אוכלי אדם? בן ישיבה ניגש אל האנגלים ודרש בתוקף להשתיקם. דרישתו נתמלאה.
דממת-מוות מסביב. ערפל שחור מכסה על עיר האבות, השוכנת שם, למטה, בעמק והישנה שנת מנוחות. פה ושם מנצנצים אורות קלושים ושם, מעבר לגבעה המכוסה סלעים, נגלית הלבנה בחסרונה, כשהיא מתרוממת לאט לאט ומפיצה אור עגום על בתי האבן האפורים של העיר המקודשה. אור חיוור מסתנן דרך עפאי עצי הזית על פני הקברות הרעננים. שחוחי-גב, עייפים ומדוכאים, מורידים המקברים את הקדושים, אחד אחד, לתוך קבר האחים הגדול, מכסים בקרשים וסותמים את הגולל . .. כך עושים כל הלילה, עד שמאיר היום. השמש יוצאת מעבר להרים - והקברים טרם נתמלאו . . . הנה ממלאים כבר את הקבר האחרון - מספר הששים: שלוש ידיים קצוצות, וחצי זקן עם פיסות בשר סנטר.
קול רועד ורווי דמעות נחנק ומבכה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא . . ." שיירת הקברנים עוזבת את קבר האחים ויורדת העירה. בעשר בבוקר חזרו המקברים אל בניין המשטרה.
המצב היה לבלתי נשוא. זה היום השלישי מתענית עדה שלמה, מצטופפת בקן של רפש וזוהמה ויחס השלטונות מרגיז ומעליב כאחד. שני ימים רצופים שלא נתנו אוכל, ורק עתה אפשר היה לקנות פיתות ערביות, שרופות למחצה, וענבים . . . לאחר שמשרד הבריאות נתפנה מן הפצועים, דרש המושל כי היהודים יעברו שמה. אולם כולם, כאיש אחד, התנגדו, כי משרד הבריאות עומד בין ההרים ורחוק מן היישוב, ומי יערוב מהתנפלות פתאומית נוספת של המוני רוצחים? על איזו "אחריות" לסמוך?
הדרישה היתה להעביר את כולם לירושלים. לא היו כאן חשבונות לעתיד. היה זה רגש אינסטינקטיבי של אנשים מזועזעי-נפש, חדורי אימת-מוות. עוד טרי היה מחזה הזוועה, שנעשה על ידי שכניהם המתהלכים חופשיים ברחובות והמוכנים כל רגע להשלים במלאכתם ... השלטונות התנגדו. אולם לאחר השתדלויות רבות הסכימו. לפנות-ערב באו 15 מכוניות, שנשלחו מירושלים ע"י המוסדות היהודים, בלווית שתי מכוניות משוריינות, שהסיעו את הנשים והטף לירושלים.
השמש במערב ירדה מעבר לגבעת הזיתים של בית הקברות היהודי. צללים ארוכים פשטו על פני העיר חברון. שתי שורות צפופות של שוטרים ניצבו מפתח המשטרה ועד לכביש. אחד אחד יצאו היהודים, הרצוצים והמדוכאים, ועברו בין השורות ונכנסו לתוך המכוניות. אלפי ערבים כיסו את הגגות והגדרות מסביב, כשהם מסתכלים בסקרנות על היהודים העוזבים את עיר ההריגה. פתאם פולחת את האוויר יריית רובה. היהודים מזדעזעים מפחד. הערבים מתחילים להתפזר . . . המחזה היה מעורר זוועה. חיילים בריטים, מבין אלה שהעבירו את ההרוגים והפצועים. בכו מרוב התרגשות. סרג'נט אנגלי אחד סיפר לאחד היהודים. כי ארבע שנים נמצא בחפירות בימי המלחמה העולמית וראה פצועים רבים, אך כאלה לא חזו עיניו מימיו.
המכוניות זזות ממקומן. במהירות הן עוברות על פני הבתים החרבים. חלונות מנופצים ודלתות קרועות. בניינים מפוייחים ושחורים משריפות לוטשים עיניים חלולות ושחורות משכול. ריח השריפה עודו תלוי באוויר. הרחובות שוממים. אין נפש אדם. העיר מתייתמת מבניה.
למחרתו, ביום השלישי, חזרו המכוניות ופינו את הנותרים. חברון נותרה ללא יהודים. נותר בה רק אחד ויחיד, השוטר היהודי היחיד שהיה בחברון, השוטר חנוך. על פני הכביש דוהרת שיירת המכוניות, ענני אבק עולים מאחוריה. בדרך מתהפכת אחת המכוניות ושלושה-עשר מנוסעיה נפצעים . . . הנה עוברת השיירה מנגד ל"מגדל עדר", המושבה היהודית. חורבן. הצריפים הרוסים. הבית היחיד שדוד וחרב. המלווים הבריטים מאיצים בנהגים היהודים כי יסעו מהר יותר. . .
ליד בית החולים "הדסה" בירושלים עומדים מאות יהודים. בעיניהם חרון וכאב והם מלווים את שיירת ההרג בדרכה לבית הבריאות על שם "שטראוס". שם שוכנו כל פליטי חברון. מראה הפליטים מעורר חרדה וזוועה כאחת. כולם מוכי בהלה ואסון. ארשת פניהם מביעה את צללי המוות. כולם כאילמים ואינם אומרים דבר. אלה שפתחו פיהם לספר על הטבח, נאנקו לפתע דום וגעו בבכי קורע לבבות.
 
בתוך סופת דם ואש חרבה קהילת חברון היהודית. תוך שעתיים של שחיטה והרס. חרבה ונמחקה הקהילה היהודית העתיקה ביותר בארץ-ישראל. עמל דורות אשר הושקע בחברון, באהבה  ובגעגועים, במרץ ובכסף, נשמד ונמחק עד היסוד. בשעתיים אלו נערך הטבח המחריד ביותר שעבר על כל בלהות הדמיון, והעיר  הקדושה - מקום משכן אבות האומה - הוכתמה בכתם קלון נצחי, כתם שחור מדם קדושים וטהורים אשר לא ימח לדורות. באותיות אדומות מדם ולוהטות מאש נחרת הדף השחור בתולדות יישובה של ארץ-ישראל העברית, יום י"ח במנחם-אב, תרפ"ט, יישאר לנצח כיום שבו הפכה עיר האבות לעיר ההריגה.
 
מתוך "ספר חברון", ירושלים תש"ל בעריכת עודד אבישר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הדפסה    לשלוח לחבר    תגובה




הישוב היהודי בחברון
ת.ד. 105 חברון 90100
Tel: 02-9965333 Fax: 02-9965304
info@hebron.com

האתר פותח ע"י בינמיקה
עיצוב ובניית אתרים