www.hebron.com www.hevron.da.ru www.hebronfund.com www.machpela.com
דף הבית »  הישוב היהודי  »  היסטוריה  »  פרעות תרפ"ט - 1929

"דין וחשבון ועדת החקירה ממאורעות תרפ"ט"

ועדת חקירה שהוקמה ע"י הממשלה הבריטית
10 באוגוסט 2006


קטעים בענין חברון מתוך "דין וחשבון ועדת החקירה ממאורעות תרפ"ט" – ועדת חקירה שהוקמה ע"י הממשלה הבריטית
 
חברי ועדת החקירה: ראש הועדה הוא סיר וולטר שאו וחבריה הם צירי בית הנבחרים הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית, הרי סניל ממפלגת העבודה, וסיר הנרי בטרטון מהמפלגה השמרנית. לויד, מפקידי משרד המושבות, מזכיר הועדה. עורכי הדין של הערבים- סיר הנרי סטוקר ומר סילי. עורכי הדין של היהודים- סיר בויד מרימאן, בא כח הסוכנות היהודית, עוזרו לורד אירלי, ועזרו גם עורכי דין ירושלמיים סאקר, הורוביץ ואליאש. באי כח ממשלת א"י- עו"ד קינלם פרידי, מר דרייטן ועוזרו מר בנטביש.
 
מתוך הישיבה השלוש – עשרה:
 
קאפיראטה "עדם של היהודים"
 
נכנס מר קאפיראטה, לבוש מדים. נשבע, ושלא כקודמיו, מנשק את כתבי הקודש.
פרידי (ליו"ר): הדו"ח של העד לפניכם. זהו יותר אפוס מדין וחשבון.
סטוקר (לב"כ של היהודים): הוא עדכם. מוטב שתחקרוהו קודם
- לורד אירלי העו"ד השני מצד ההנה"צ, קם לחקור את העד.
 
קשה לו לחוות דעה
 
לורד ארלי: בחברון 20000 אוכלוסים? - ק.: פחות. -- ביניהם 800 יהודים? -600.
-היית בחברון זמן רב לפני המאורעות? -רק מ-2 באבגוסט.
- ובכן לא היה לך זמן להכיר היטב את העיר. זוהי אחת מערי הקודש הקדומות של היהודים. העדה הספרדית קיימת שם זה 600 שנה. יהודי חברון אינם דומים מבחינה גופנית ליהודי המושבות ות"א. הם יותר חלשים לא כן? -כן. -ופעולה ציונית לא היתה שם? -לא. -ואין גם ישוב חקלאי ולכן לא יכלה להיות שאלה של נישול הערבים מהקרקע או התחרות בשוק העבודה?- עבודה בודאי לא. -רוב יהודי חברון חנונים או בני ישיבה? - כן. -המהומות פרצו מתוך קנאת דת? -לא אוכל לחוות דעה. -האם גם עכשיו אין לך דעה? -יש לי דעה לעצמי. -הלא תואיל לבטאה בצבור? -  גרמו לזה שמועות. - איזה? -שהיהודים הרגו ערבים בירושלים. - והתנפלו על המסגד? -שמועה כזו איני זוכר בחברון. - ובכל הארץ ? - במקומות אחרים, כן. - והשמועות לא הגיעו לחברון? לדעתך, לא הולהב כאן הרגש הדתי? -לא, השמועות בדבר ההרוגים הערבים בירושלים הן שהסעירו.
אבל יש לשער, שנחוץ היה מניע חזק להתנפל על תושבים שלוים, אשר חיו עם הערבים מדור-דור? - הבעתי את דעתי.
 
הבולשת בחברון
 
- לפני ה-23 לא היה לך כל רמז על העתיד להתחולל? -לא מאנשי המקום, אבל אחרי מאורעות ירושלים אפשר היה לחכות להתפרצות בכל מקום. - ההיה מה בחברון ב-16? -לא. -הנאם עריף אל עריף במסגד?כזאת לא שמעתי.
- אין לכם כל בולשת? - יש. - והם לא מסרו לך כל ידיעות? - לא. -במסגד היו שוטרים ערבים? - כן. ב-22 כתוב ביומנך: "שום נאומי הסתה לא נשמעו, אלא אם כן בחשאי, ויש לשער שכך היה הדבר".
ובכן? -עד ה-22 לא היו נאומים. - הידוע לך שיך מוחמד ממערת המכפלה? -לא. - ואיש לא מסר לך על נאומו, שבו סופר, איך התנפלו היהודים על המסגד? - לא.
- אירלי שואל עוד על כמה שיכים והעד מודיע שאינו מכירם.
אירלי: המושל נעדר מחברון, ואת מקומו מלא קצין המחוז עבדאללה קרדוס? - ק.: כן. - ובכן כל אנשי השלטון היו ערבים, מלבדך ושוטר יהודי אחד? - כן. - וכל המקורות לאינפורמציה היו ערבים ? - כן.
 
איך מלא קארדוס את חובתו
 
-האם לא אמר לך קרדוס ביום ו', 23, כי בבוקר היו אצלו נכבדים יהודים? - איני זוכר. פגשתי את ה' קארדוס ב-11:30 ולא אמר לי כלום על הפגישה. - לא ספר, כי היו אצלו הרבנים סלונים ופראנקו ומר סלונים? -איני זוכר שמות כאלה. -ולא אמר לך, כי יש ידיעות שהערבים מתכוננים להתנפל על היהודים וכי המושלמים קבלו מכתב לעלות על ירושלים? -אינני חושב. - ידיעות שקבל משני רבנים ומנהל בנק. איך זה לא מסרן למנהל הבטחון?
- פרידי מוחה: שאלה זו נוגעת לקארדוס. אם רוצים - אפשר להזמינו.
 
            פירוש חדש למושג "התקפה"
 
אירלי: ההיו לך ידיעות מקארדוס, כי הערבים מתכוננים אתרי תפלת יום ו' להתנפל על הישיבה? - לא. - הלא הישיבה היתה המקום הראשון שנתקף. -לא הייתי אומר "נתקף". אבנים נזרקו בה. - האם לא נרצח איש על המדרגות? - כן. (כאן נשען העד על גב כסאו, שלשל את ידיו לתוך כיסו וסיכל את רגליו). - ובכן מדוע אתה אומר שלא היתה התקפה? -זו לא היתה התקפה מכוונת, כי לא פרצו לתוך הבית.
שוב שאלות על נאומי שיכים, אשר ארלי מפרש בשמותיהם, וקאפיראטה אינו מכירם. הוא מודה, כי אחדים מחשובי הערבים עוררו למהומות ביום ו', אחד מהם, שיך טאליב מאראקה, אשר את שמו הוא יודע.
- אירלי: שיך טאליב, אשר יצא חייב בדינו, הוא חבר הועה"פ הערבי ? - איני יודע. היודע אתה בכלל משהו על ערביי חברון ? - מעט מאד.
כשלורד ארלי הזכיר את שמו של שיך טאליב מארקה בקש סניל לחזור על השם. לורד ארלי חזר, אולם סניל לא תפס את הכתיב והיה כמיואש, עד שבא התורגמן העברי לעזרתו.
                         
קאפיראטה על שיך טאליב
                         
קאפיראטה לא שמע ביום ו' על מוטוציקלט שבא ביום ו' מירושלים להכריז, כי דם ערבים נשפך. הוא שמע על זאת רק בשבת. השוטרים לא ספרו לו. ביום ששי בבוקר חשב את המצב לנורמלי. הוא ראה את שיך מאראקה נואם ברחוב, אך כשניגש אליו - השתתק הנואם. נכון, ודאי משום שלא רצה שהמשטרה תשמע את דבריו. השוטרים בעיר זוינו רק ביום ו'
בערב, בשעה שהמהומות התחילו ב-4 אחה"צ.
- ארלי : השוטרים זוינו לאחר מעשה. האין זה בלתי שכיח? - ק.: כן.
                                 
מתי מותר לפחד
                                 
קאפיראטה מתאונן בדו"ח שלו, כי היהודים צעקו וצוחו מחלונותיהם.
- אירלי: ודאי מפחד? ק.: -ביום ו' לא היה מה לפחד.
- א.: אף על פי שנשמעו נאומים ורצים הגיעו מירושלים, ואבנים נזרקו בבתים, ובחור ישיבה נרצח אתה סבור, כי לא היה מה לחשוש? - ק.: רק לאלה שראו זאת היה יסוד לחשוש. -האם רחוק מהישיבה לבית סלונים? -אין רואים משם.
- ושמועה הלא יכלה להגיע? - הלא היהודים לא התהלכו ברחובות. - וערבים לא יכלו למסור? - אולי.
העד הודה, כי אעפ"י שלא ידע למה הולכים ערביי חברון לירושלים בכל זאת עכב אותם והחזירם. שם היה המון כ-700 איש. זה היה ביום ו' אחה"צ. לא, הם לא הלכו ברחובות לתומם. הם זרקו אבנים. הם גם שהרגו יהודי אחד ופצעו שני.
אירלי: האם בטוח היית בליל ו', כי לא תהיינה עוד מהומות בחברון?
אחרי חשבו קצת עונה העד: צלצלתי בטלפון ובקשתי תגבורת. ב-9 באו אלי המוכתרים של דורה וספרו לי, כי הקהל נשחט בירושלים ובחברון, והמופתי אמר, שהם מוכרחים לבוא ולהלחם, אם לאו - יקנסו ע"י המופתי.
 
שאלה במקומה
 
-        היו"ר: האם הכונה היא למופתי של חברון? - לא, למופתי של ירושלים.
אירלי: אתה אמרת להם, כי השמועות אינן נכונות? - כן. - העד ממשיך לבאר, כי שלח דרישות-תגבורת לירושלים, יפו ועזה. בליל ו' ענו לו בסירוב. התגבורת באה בשבת אחה"צ. ק. מכחיש, כי פרנקו, שניאורסון ושני הסלונימים ראו אותו בשבת  ב-7:30 בבוקר, בחפשם את המושל, והוא פקד עליהם להכנס לבתיהם. נראה שכל הארבעה טעו. את השיך טאליב ראה נואם גם בבוקר זה, ושוב נשתתק בהתקרבו.
 
מי אשם בטבח חברון?
 
לבסוף חוזר ק. על הכתוב בדו"ח שלו, כי יציאת שני צעירים יהודים מפתח ביתם (בית חייכל) היא שגרמה לטבח. שני אלה נרצחו על יד הבית, והרצח עורר את תאות הדם. אלמלא יצאו אלה -היה שולט במצב עד בוא עזרה.
-אירלי: הלא היו שם קבוצות המון אחדות. האמנם רק ההמון שהרג את שני היהודים לקח חלק בטבח? - לא. - מתי נהרגו שני הצעירים האלה?בין 9 ל9:15. -מתי היתה ההתקפה על בית סלונים? -אולי ב-9.
- אם יכולת לשלוט בעיר ב-24, מדוע לא מנעת את הרצח על יד הישיבה יום קודם? האמנם הכל היה שקט בעיר בשעת ההתנפלות על יד בית חייכל? לא. אבל 10 דקות קודם היה שקט.
כאן נסתיימה ישיבת הבוקר.
 
מתוך הישיבה הארבע-עשרה:
 
ה' קאפיראטו המשיך את עדותו אחה"צ. הוא אמר כי מכיון שה' א. ד. סלונים היה מכובד מאד אצל ערביי חברון, באו הרבה יהודים לחסות בצל קורתו. על יד הבית הזה לא היו שוטרים.
 
ההיתה התנגדות של כח המשטרה?
 
אירלי: היהיה נכון להגיד כי עד כמה שידוע לך לא היתה שום התנגדות של כח המשטרה כלפי התפרצות הקהל לביתו של סלונים? קאפיראטו: זה לא נכון.
- ההיתה שם משטרה? - המשטרה היתה פזורה בכל העיר.                 
 
השוטרים היו מזוינים                 
 
ש,: כמה שוטרים היו ברשותך?                                                 
ת. : כארבעים.
כמה היו מזוינים? - בזמן ההתקפה על ביתו של סלונים היו כולם למעשה כבר מזוינים.
האם ירו באיזה ערבי שהיה הולך או בא מבית סלונים? - כן! אני  עצמי ושני שוטרים.
מתי ? - בזמן שיצאו. אנו ירינו בהמון שהיה מחוץ לביתו של סלונים,
ולפני שנכנסו לשם ? - איני יכול לומר.
 
ההתקפה הראשונה                                                                     
 
בתשובה לשאלות אחרות אמר קאפיראטה שבית החולים "הדסה" היה אחד המקומות שהערבים תקפו אותם לראשונה, הוא, קפיראטה, נתן הוראה למשטרה לירות בקהל ולפגוע בהם.
אתה ריכזת אחרי כן את היהודים שנשארו בחברון בתחנת המשטרה?
- כן.                                                                                                                                                   
חשבת כי אולי תוכל להגן עליהם? - כן.
ולאחר שידעת את הנעשה ב-23 באבגוסט' האם לא היה נבון יותר לרכז את היהודים בתחנת המשטרה עוד קודם? - לא. האם יכולת להגן עליהם יותר אילמלא היו מרוכזים במקום אחד?
- קרוב לודאי.
ובצורה זו שקרה הדבר לא היתה אפשרות להגן בכל העיר ? - כן. ידעת את אשר קרה בירושלים? אתה נפגשת עם המוכתרים והנכבדים ובקשת כחות נוספים? האם אתה חושב כי לא היה רצוי לעשות צעדים להגנת היהודים? - אני סבור כי עשיתי את הפעולה הנכונה.
לפי מהלך המאורעות לא נתנה הפקודה שלך להכלא בבתים תועלת רבה? - לא.
להלן אמר קאפיראטה, שאין הוא יודע על דבר ערבי שנהרג בחברון בידי היהודים.
לורד אירלי התחיל אחרי כן לקרוא קטעים מתשובתו של הועד הפועל הערבי לכרוזו של הנציב העליון: "היהודים הקניטו את הערבים על ידי עלבונות וגדופים" -ושואל את קאפיראטה, אם שמע שיהודי העליב ערבים?
- כן, ביום הששי שמעתי.  לורד אירלי מוסיף לקרוא: "נתאשר לממשלה וליהודים עצמם, שרוב יהודי חברון ניצלו על ידי הגנת הערבים עליהם", ואחר כך הוא שואל:
הראית הודעה שפרסמה ההנהלה הציונית ב-22 בספטמבר, שבה נאמר, כי ערבים רבים סכנו את חייהם על-ידי הגנתם על היהודים וההנהלה הציונית מודה להם על כך? - קראתיה באחד העתונים.
הלורד אירלי  גמר את חקירת העד וה' סטוקר קם לחקור אותו.
 
חקירת סטוקר
 
סטוקר: לפי דעתך, האם היו מקרים רבים, שבהם ערבים הגנו על יהודים? - מספר הגון.
לפני 23 באבגורסט היו חיכוכים ביניהם? לא, היחסים היו מצוינים. אתה אומר, שאפילו ביום הששי קרוב לשעה 12:45 דברת עם אחד מנכבדי הערבים והוא אמר לך, שאם גם אם יארע דבר בירושלים לא יארע שום דבר בחברון, והוא יעשה כל מה שבידו להרגיע את ההמון ולמנוע מהומות. היש לך נמוק כל שהוא להאמין, כי הוא עשה זאת? - ראיתי בעצמי מקרים שהם לא ניסו להרגיע את הקהל.
מתי היה הדבר ? – ב-24 לחדש.
אירלי: אולם ב-23 לא עשו לפי דעתך השייכים את מה שהיה ביכלתם כדי לשמור על השקט בחברון ? - שם היה הענין של שיך טאליב מאראקה
ביום ששי. ה' קאפיראטה מוסיף ואומר, כי מהיותו איש זר בחברון קשה לו להגיד כמה מן הפורעים באו מחוץ לחברון. בכל אופן, אלמלא אנשי העיר שנהלו אותם, לא יכלו למצוא את כל בתי היהודים.
 
נכבדים הסיתו לפרעות
 
על היהודים הגנו ערבים מכל המעמדות: משרתים, סוחרים ואחרים. מכיון שההמון היה מורכב לא רק מבני האספסוף, אבל גם מיסודות יותר שקטים הרי הוא סובר, שמרביתו היו אנשי המקום. הוא בעצמו ראה שני נכבדים שהסיתו את הקהל סטוקר: אין אתה מבין את שפתם? - איני ידען גדול בה. כיצד אתה יודע מה אמר? - הבינותי בעיקר לא ממה שאמרו, אלא מהאופן שבו דברו.
 
על הלוית בן הישיבה
 
בדברו על הצעיר היהודי שנהרג ביום הששי לאחר הצהרים אמר קאפיראטה, שהרב אפשטיין שם לו, לקאפיראטה, מכשולים רבים בזמן שדרש שיקברו את הצעיר ביום ו' בערב או ביום שבת בבוקר במספר מצומצם של מלוים, כדי להמנע מכל תהלוכה בחברון. לאחר שנודע לו מה שקרה בשעת הלוית הצעיר היהודי שנרצח בירושלים, חשש שתהלוכה בהמון תוכל להרגיז את הערבים ולגרום למהומות.
 
מטרת סטוקר
 
לאחר שאלות נוספות על עמדתם של הרב אפשטין ושאר העסקנים היהודים, התערב ה' הופקין מוריס ואומר, שאין הוא יכול להבין מהי מטרת החקירה הזאת. ה' סטוקר ענה, שאף על פי שאין הוא מנסה להצדיק את שחיטת היהודים, הוא רוצה בכל זאת להוכיח, כי היהודים עצמם הביאו במדה רבה למה שקרה.  סטוקר: ההאשמות על ריסוק אברים ותעלולים בגופות לא נתאשרו על ידי הרופאים הבריטים? - כן.
 
"התלמידים האמריקאיים"...
 
בין היהודים שגרמו לך קושיים היו אחדים מאלה שבאו לפני זמן מה מאמריקה והם נקראים בשם התלמידים האמריקאים. במה הפריעו לך? בהיותם בבית הממשלה דרשו ממנו לתת לה לטלפן לירושלים לקונסול האמריקאי, לשלוח טלגרמות לאמריקה, ועמדו על הדרישה להשתמש בטלפון אף על פי שהטלפון היה נחוץ למטרות אחרות. בדרך כלל הם לא היו מועילים לי ביותר.
מרימאן: מתי היה הדבר? – ב-25 באבגוסט.
היו"ר: הלא אין רשות למי שהוא להרוג אותך מפני שאתה תלמיד אמריקאי!
סטוקר: קראת את הכרוז של המופתי הגדול, מסומן בתאריך של 24 באגוסט, שנתחלק בכל ארץ ישראל והיה חתום בידי המופתי, נשיא הועד הפועל הערבי, ראש עירית ירושלים המושלמי, והשופט המושלמי של בית הדין העליון לערעורים? בכרוז נדרשו כל הערבים לעשות את כל המאמצים כדי לגמור את שפיכות הדמים ובו הוכחשו השמועות שהממשלה מזיינת את היהודים ויורה רק בערבים. הערבים נדרשו שלא לשים לב לשמועות אלו.
העד עונה, כי הוא שמע על כרוז כזה, אבל מעולם לא ראה אותו.
מה היתה השפעת הכרוז על הקהל ? - הוא היה חתום בידי המופתי, ואני סובר שהיה עושה רושם על ההמון. בזה נגמרה חקירת העד על ידי סטוקר.
ה' פרידי בקש רשות לקרוא את הדו"ח המלא של קאפיראטה. מכיון שהישיבה היא חצי פומבית ואם כי הוא אינו מתאונן על זה, בכל זאת יכול להיות כי השאלות של לורד אירלי יכולות לתת רק דין וחשבון חד צדדי על מה שקרה בחברון. ה' פרידי הקריא אחרי כן את הדין וחשבון של קאפיראטה.
 
התזכיר של קאפיראטה
 
בין השבעה עשר והעשרים ושלשה באבגוסט עשה קאפיראטה כל מה שבידו, כדי לדעת מה רגשותיהם של הערבים בעיר. הכל הבטיחו שלא יארע שום דבר. דעתם של היהודים היתה, כי שנים רבות חיו יחד עם הערבים והם לא יעשו להם רעה. במסגד לא היו שום נאומים ביום הששי. אחד מחשובי השייכים אמר לו באותו יום בצהרים, כי אם גם קרה דבר בירושלים, אך בחברון לא יארע שום דבר. אחרי כן באו אנשים מירושלים וספרו, כי שם היהודים הורגים את הערבים והערבים הורגים את היהודים. בשעה מאוחרת אחר הצהרים הלך ההמון ורב, התחילו צועקים וזורקים אבנים על בתי היהודים. קבוצות של יהודים עמדו מחוץ לבתיהם ועל הגגות. מאמציו להרגיע אותם לא הועילו והם סרבו להכנס לבתיהם. ביום הששי בערב פוזר ההמון והלילה היה שקט באופן בלתי רגיל. הועמדו משמרות מיוחדים בערב ההוא לשמור על כל מבואי העיר. בשבת בבוקר דרשו מאת כל המוכתרים המושלמים, כי הקהל צריך להשאר בכרמים, וכי הם, המוכתרים, יהיו אחראים לכל מיני מהומות. כאמור, בקש קאפיראטה ביום הששי כוחות-עזר. אמרו לו כי בשעה זו אי אפשר להמציא לו, אך  ברגע שתהיה אפשרות ישלחו לו עזרה.
הראפורט של קאפיראטה מציין להלן, כי היהודים לא נשמעו לפקודותיו. הם רצו לתוך ההמון בשעה שהוא התאמץ להעמידם תחת הגנתו. בהתנפלות על הבתים היה ההמון מזוין בגרזנים, סכינים, מקלות וכד'. ההמון חדר לתוך בתי היהודים, למרות המשטרה. הוא נתן פקודות למשטרה לירות  בהמון. אף הוא עצמו עשה כזאת. בפרצם דרך אל רחוב היהודים, התחילו  בוזזים את החנויות באין הבדל, אם של יהודים או של ערבים. ההמונים פוזרו מן העיר בשעה 10:30 לפה"צ בערך. הוא דאג לכך, שההמון אשר עזב את העיר לא יוכל לחזור.
כאשר גמר פרידי את קריאת הדין וחשבון שאל את קאפיראטה: ההיית הקצין הבריטי היחידי בעיר? – כן.
בזה נגמרה עדותו של קאפיראטה..
 
מתוך הישיבה השש-עשרה:
 
(עדות ראש המשטרה במחוז יפו, קויגלי. נפה זו מכילה את יפו ואת ת"א ומשתרעת עד חברון, עזה ובאר שבע.)
...
 
שלא כעדות קאפיראטה
 
בתשובה על שאלת אירלי, האם מסכים העד לדעת ה' קאפיראטה, כי ב-16 באבגוסט לא היתה תהלוכת ערבים לבית הממשלה בחברון? עונה העד, כי ה' קארי הודיע לו, שקבוצה בת מאה איש, בראשות שני שיכים, הלכה בסך אל בית הממשלה. בתשובה על שאלות נוספות מודה העד, כי הוא ידע שבחברון מצפים להפגנה באותו יום אחר הצהרים ולכן צוה על המשטרה להיות מוכנים בקסרקטין.        
העד מודיע, כי ה' קארי היה תחת ה' פאטריג', וה' פאטריג' היה  צריך למסור כל שמועה לה' קאפיראטה. אם כי ה' קאפיראטה אמר, שאינו זוכר דבר התהלוכה, הרי הידיעה יכלה להגיע אל העד (קויגלי) רק ע"י קצין המשטרה או קצין המחוז שבחברון.
      
לורד אירלי מסתייע ב"דבר"
 
לורד אירלי שואל את העד על העתון "דבר".
א. היש עתון עברי ששמו "דבר"?  - ק. היה עתון כזה.
א. : האם אין מחובתך לעקוב אחרי העתונות? - לא. רק בתור קצין המשטרה. - א. : אבל אתה עוקב אחרי העתונות בשעת מהומות? - כן. א.: האם הובא לפניך "דבר" מיום 21 באבגוסט? לורד ארלי קורא מתוך "דבר": "תברון לא השתתפה ביום הששי שעבר במהומות, אבל עתה מנסים לשסות את אנשי חברון, נפוצו שמועות, כי היהודים חורשים להתנפל על המסגד. ערבים נקראים להגנת מקומותיהם הקדושים. יש מקום לחשוב שערבי חברון יעלו על ירושלים".
סניל: איפה נדפס המאמר הזה? - ארלי: ב"דבר".
העד אומר, כי הוא לא קרא את המאמר. הוא סומך על עחריו היהודים הממציאים לו תרגומים.
                     
קויגלי חשש וקאפיראטה הרגיע
      
לאחר שנהרג צעיר אחד ב23- באבגוסט, הוא טלפן לקאפיראטה וצוה לו לאסוף את השוטרים, שנמצאו במשמרות חוץ לחברון. הוא גם דרש לשלוח שוטרים נוספים מעזה. העד מודה, כי הוא חשש לצרות בימים 23 24- באבגוסט, אבל קאפיראטה הרגיע אותו.
המקור היחידי שממנו שאב העד ידיעות על חברון היה קאפיראטה ולכן לא שמע כלום על נאומי-הסתה במסגדי חברון.
אשר לחמדי אל חומייני אמר העד: הוא קורא תמיד להפגנות. אומנותו בכך. כל הפגנה, המבטיחה לגרום צרות, רצויה לו. הוא מחלק את זמנו בין יפו ועזה.
לורד אירלי: אני מניח, שבהיות הפגנה ביפו נמצא חמדי ביפו, ובהיות הפגנה בעזה נמצא הוא בעזה?
העד: ההיפך מזה (צחוק רם). בשעת מהומות ביפו משתדל הוא להיות בעזה וכן להיפך.
האם הוא האיש שרצה לארגן את ההפגנה של אגודת הצעירים המושלמים? - כן.
 
מתוך הישיבה השלושים ואחת:
...
(המשך חקירת לוק – הנציב העליון צ'נסלור היה בחופשה והוא שימש מ"מ הנציב העליון לעבר הירדן ופקיד מנהל עניני הממשלה לארץ ישראל.)
 
חברון אינה נכנעת למופתי, ובכל זאת מצודתו פרושה שם
 
סטוקר: שאלת-אגב על חברון. הידוע לך אם לפקודתו של המופתי יש תוקף בחברון? – לוק: באיזה מובן? – סטוקר: שלטונו של המופתי בחברון הוא למעשה אפס? – לוק: עלי להסביר. למופתי שני תפקידים. כמופתי ירושלים אין לו שם כח שיפוט. אבל כנשיא המועצה המושלמית העליונה שיפוטו חל על כל א"י. – חברון אינה שמה לב לפקודותיו? – מתנגדים לו שם. – האם לא החלו אנשי חברון בפעולה נגד המועצה המושלמית העליונה בגלל השתמשות לרעה בכספי אחד הנכסים של הווקף בחברון? – נדמה לי, שיש דין ודברים.
 
"לא היתה התעללות בגופות בחברון"
 
לוק עונה על שאלה החסרה בסטנוגרמה: תלונות היהודים בדבר התעללות בקרבנות חברון לא הוכחו.
מרימאן: איני מאשר את הדבר. בכל אופן איני מאשר, כי התלונה היתה חסרת יסוד. אבל לא הבאת את הטענה הזאת לפי בית הדין הזה.
סטוקר חוזר אל שאלת הביולטינים הרשמיים שנתפרסמו בשעה שהעתונים בארץ היו סגורים.
סטוקר: אמרו לך, כי מתוך הביולטינים אפשר היה להסיק שהיו התקפות משני הצדדים? – לוק: אמרתי, כי הכונה היתה להפיץ ידיעות מרגיעות.
 
מתוך הישיבה הארבעים וחמש:
 
(העד הוא סובחי ביי אל חאדרה, עורך דין ירושלמי, נזכר בעדותו של פאראדיי כמסית שלקח את מופתי צפת לירושלים ימים אחדים לפני הטבח בצפת.)
...
 
חברון עולה שוב על הפרק: ההיו שם "אבודים לדעת"?
 
מרימאן: אתה חתמת על המחאה של עורכי הדין הערביים? – סובחי: כן. – אני רוצה שתגיד לי בנוגע לחברון, ההיה שם ענין של מלחמה או של רצח? – אינני יודע כלום בנוגע לזה. – הרצונך להגיד, כי לפני שחתמת על אותו התזכיר, לא חקרת במה שאירע בחברון? – מילא, כן. – כי אז השיב על שאלתי! – דעתי היתה, כי המקרים שאירעו בחברון דומים לענין משפחת שיך עיון, שנהרגו ביפו.
היו"ר (לעד): אתה אינך עונה על השאלה!
מרימאן: נקח את מאורעות חברון בפני עצמם. הסבור אתה כי מה שנעשה שם היה בגדר מלחמה ישרה, או בגדר רצח? – סובחי: אני לא הייתי שם. – אולם אתה חתמת על מחאת עורכי הדין הערבים ואתה הזכרת את חברון. ודאי שתוכל להגיד דבר! שואל אני אותך את השאלה שוב. – סבורני, שה' קאפיראטה הוא האדם הראוי לענות על שאלתך.
מרימאן ביקש מהעד לקרוא קטע מהמנשר של הנציב העליון. לאחר קריאה אומר העד, שהסעיף מיוסד על ידיעות בנוגע למעשי אכזריות בחברון. אולם עורכי הדין הערבים התבססו בתזכירם על ידיעות של אחד הקצינים במחלקת הבריאות.
מרימאן: המסכים אתה לדברי הנציב העליון, שנעשו בחברון "מעשים פראיים, שאין הפה יכול להביעם"? – סובחי: אני מחיתי תמיד על המנשר הזה של הנציב העליון.
מרימאן: המסכים אתה, שהנציב העליון צדק בתארו ככה את מעשה חברון? – סובחי: לא.
בטרטון: בבקשה לשאול אותו, המסכים הוא שהיו שם רציחות? מוריס: האם בלי ספק אין כאן שאלה של אבוד עצמם לדעת? העד מסכים סוף סוף, שהיו רציחות בחברון.
....
סילי  שב לחברון עוד פעם: סובחי המצטער
 
סילי חוקר את העד שוב בשאלת הרציחות בחברון: האם המנשר של הנציב העליון מזכיר באיזה אופן את רציחת הערבים ביפו בעשרים וששה באבגוסט? – העד עונה בשלילה. העד מוסיף, שהכרוז הוצא בהשפעת התעמולה היהודית. זו היתה תעודה של משוא-פנים. הם כולם מצטערים על מעשי הרצח (מרימאן מעווה את פניו). הוא סובר, כי פרסום כרוז כזה הוא הסגת גבול סמכותה של ועדת החקירה.
פרידי: אבל בימים האלה לא היתה עוד ועדת ההחקירה קיימת.
סילי, בהסתמכו על השאלה, אם המהומות היו צריכות להתחיל בשעה ידועה של עשרים ושלושה באבגוסט, רוצה לומר דבר מה, אבל מרימאן מתנגד ואומר שהוא לא הציג כך את השאלה.
סילי הסתמך על הסטינוגרמה, ואחרי כן שאל את העד אם חזר בו ביום יחד את משפחתו, ואם היה עושה דבר זה אילו ידע, כי מתכונן איזה דבר בירושלים. העד עונה בשלילה גמורה.
 
מתוך הישיבה החמישים וחמש:
 
לפני הועדה מופיע עארף אל-עארף, כיום קצין מחוז בבאר שבע.
סילי קורא קטע מהודעות מרימאן בראשית החקירה, שבה נאמר על העד: "אחד האגיטאטורים הערבים המצוינים, נאם ב-16 באבגוסט במסגד בחברון". לשאלתו עונה העד, כי לא נאם באותו יום במסגד.
 
מה עשה עארף במסגד חברון? מודה במקצת
 
מרימאן: ההיית בחברון ב-16 באבגוסט? – עארף: כן. – ההיית במסגד של חברון באותו היום? – כן. – ואחרי האספה שבמסגד היתה תהלוכה אל משרד המושל? – איני יודע. – ההיית במסגד בזמן תפילות הצהרים? – כן. – הנשארת עד גמר התפלה? – כן. הראית אנשים הולכים מהמסגד אל בית המושל? לא. הראית המון יוצא מהמסגד? לא. – הנשמעה איזו מחאה, באיזו צורה שהיא, נגד מעשי היהודים? כן. – לאילו מעשים התיחסו המחאות? – הייתי רחוק מהנואם, אבל אני זוכר כי המחאות התיחסו לשאלות הכותל והצהרת בלפור. – ההוחלט להגיש את המחאות אל מושל המחוז? – איני יודע. – התוכל לאמור, כי לא? - אין לי תשובה אחרת. – ועכשיו, אמור נא לי מה עשית באותו היום בחברון? – צריך הייתי ללכת ב-17 באבגוסט לירושלים, להעביר כסף לבנק. אפשר לבדוק זאת עפ"י רשימות הבנק. – לא שאלתיך מה עשית ב-17 בירושלים, אלא מה עשית ב-16 בחברון. – כשהחלטתי ללכת לירושלים, אמרתי כי כדאי לי לשוחח עם מושל חברון, בעברי בה, על ענינים משותפים לנפת חברון ולנפת באר-שבע. אחד הנושאים היה סכסוך בין שבט מסביבת באר-שבע לשבט בסביבת חברון. 10 ימים לפני בואי לירושלים הודעתי למושל חברון על רצוני לפגוש אותו בענין השאלה הזו. אפשר לראות את חליפת המכתבים בינינו. – הפגשת אותו באמת באותו יום ו', שבו הלכת לירושלים? – פגשתיו באותו היום.
 
מתוך הישיבה השישים ואחת:
...
פרידי מזכיר את הטלגרמה שנשלחה ב-25 באבגוסט האומרת: "הביולטין ממעיט את דמותן של עובדות ומסתירן, אינו מזכיר אף פעם כי התוקפים הם הערבים ומשאיר רושם לבלתי-בקיאים בדבר, כי אפשר שגם היהודים הם התוקפים או כי יש כאן התנגשות, אשר האחריות לה מוטלת על שני הצדדים. יש גם סלוף במספרים. סיכום הקורבנות של ירושלים וחברון יחד מבליט את הכונה לטשטש את גדלו האיום של מספר הקרבנות בחברון"
פ.: החושב אתה, כי מספרי ירושלים וחברון סוכמו יחד למען הסתיר את גודלם האיום של אלה האחרונים? – ברוידה: זו היא הסיבה היחידה הנראית לי. לא להזכיר את חברון לחוד אחרי המאורעות האיומים שם!! – השמעת מזמן ישיבות הועדה, כי ירושלים וחברון הנן מחוז סניטרי אחד? – לא היה תנו כאן עסק עם מחוזות. –בבקשה, ענה נא לשאלתי, השמעת זאת? – כן. השמעת את הביאור למה הודיעו על חברון וירושלים יחד? – כן. הוא נתקבל על דעתך או לא? – לא. – העורך אומר כי היה זה מעשה של אחיזת עינים במספרים? – כן.
...
 
מתוך הישיבה השישים ושלוש:
 
...
סילי חוזר לענין הטלגרמות – נוראות חברון
 
סילי: היית כאן בשעה שה"ה ברוידה והורוביץ פעלו בשם ההנה"צ ויחד אתם שלחת טלגרמות? – ה.: כן. – אני רוצה להעיר את תשומת לבך על אחת או שתים מהן. הטלגרמה מ-28 באבגוסט:" "הדסה" מודיעה כי ילדים יהודים הותקפו ע"י ילדים ערבים, בוגרים יהודים ע"י בוגרים ערבים, אפים קוצצו, שדים נכרתו וכו' ". המכוון הוא לחברון. המקבל הנך על עצמך את מלוא האחריות לדברים האלה בכללם? – לא. המכחיש אתה אותם? – לא. אני רוצה לברר את דברי. ב-28 באבגוסט לא נמצאתי במגע כזה עם חברי עד כדי בירור הפרטים של הטלגרמות שנשלחו מירושלים, הייתי בת"א. עם רצוני לא לסתור אף מלה אחת שנכתבה ע"י חברי, כי אני נושא אתם באחריות לכל המעשרים, איני יכול לדון בטלגרמה הזאת שאני רואה בפעם הראשונה בחיי. – המאשר הנך עכשיו את הטלגרמה הזאת? – לאחר שהייה ארוכה עונה העד: לא.
היו"ר: מי האחראי לטלגרמה הזאת? – ה.: אין לי ספק שה"ה ברוידה והורוביץ יכולים לתת לך תשובה מספקת בנידון זה, כי הם ששלחו את הטלגרמה מירושלים.
סילי: המכיר הנך שהפיסקה הזאת שבטלגרמה, שאתה אינך מאשרה, נפוצה בכל העולם? – ה.: אין לי ידיעה על זה. – המסופק הנך בזה? – כן. – החושב הנך שהמעשיות על השחתת הרוגים שהיו בעתונות אינן תוצאה של הטלגרמה הזאת? – הן אינן תוצאה מהטלגרמה. – הידוע לך שבדיקת הגופות הוכיחה, כי לא היה כל יסוד לדברים האלה? – איני יודע זאת בצורה כל כך מוחלטת כזו שבדבריך אתה. – לך ידוע הדבר באופן מוחלט פחות? – כן, היתה בדיקה של ועדת רופאים, אבל אני מטיל ספק אם הבדיקה היתה שלמה. – אתה אינך מסכים לדבר שליחת הטלגרמה הזו? – איני מסכים, כי מסופקני אם היו לשולחים הוכחות מספיקות. בלי ספק נמצאו תחת הרושם החזק של מעשי הזועה שקרו בחברון והם שמעו על הקרבנות, ההרוגים והפצועים שהובאו לבית החולים בירושלים, יחד עם זאת לא היה בידם הוכחות מספיקות למה שמכנים באופן טכני "השחתה". – המוכן אתה להאשים את חבריך על שליחת דברים מזעזעים כאלה בלי חקירה מספקת? – יגדירו אחרים את הדבר. – האומר אתה שחבריך שלחו זאת בלי חקירה מספקת? איני אומר ככה. הם ידעו וחקרו את כל הדברים הנוראים שקרו.
...
סילי אינו מרפה מהטלגרמות – "רציחות עפ"י הטכניקה"
 
ס: בטלגרמה שלך נזכרים מעשי אכזריות מצד הערבים. היא נשלחה ע"י ההנה"צ  והופצה על ידה. מה היא, לדעתך, פעולתה על דעת הקהל היהודית? – פ.: אין הבדל רב בין רציחת טכניקה של ריסוק אברים לפי הגדרתה החוקית, ובין רציחות אכזריות בלעדיה. – היו"ר: למה אתה מכוון ב"טכניקה של ריסוק אברים"? – היה כאן בארץ ויכוח רב אם הרציחות בחברון היו באופן חוקי בגדר של השחתה או לא. – סילי: בבקשה הבט על המלים בטלגרמה, התמצא שם את המלה "השחתה"? – אני סומך על דבריך כי אין שם מילה זו. – הייתי רוצה כי תסתכל בזה בעצמך.
העד קורא את הטלגרמה ועונה: "איני מוצא את המלה הזו".
ס.: אכן אין כאן ויכוח בנוגע לפירוש החוקי למושג השחתה, אולם יש כאן קביעת עובדה, כי "ילדים יהודים נתקפו ע"י ילדים ערבים ויהודים מבוגרים ע"י ערבים מבוגרים" וכי "קצצו את אפי האנשם" וכו'. אני שואל: המשער הנך את השפעת הדבר הזה על בני דתך בכל חלקי התבל? – ה.: אני יודע זאת וחוזר אני, כי חברי סמכו על אינפורמציה ממוסדות אחראיים כ"הדסה" והיהודים נתרשמו לא ע"י הידיעה, אלא ע"י זה שהרציחות הוצאו לפועל באופן כה אכזרי. – החושב אתה, כי הטלגרמה המכילה פרטים נוראים הללו עלולה היתה להגביר את אימתם של היהודים? – היא נשלחה רק לחברים בלונדון. – האומר אתה כי היא נודעה לפרסום? – לא כזאת אמרתי. היה זה בגדר סמכותם של חברינו בלונדון להכריע, מה שנועד לפרסום ומה לא. – האומר אתה כי הוטל על ההנה"צ כאן להספיק ללונדון כל אינפורמציה אשר יוכלו להשיג? והצריכה היתה ההנהלה בלונדון להשתמש בסמכותה למען הכריע מה עליה לפרסם?  - לא את זאת אמרתי. היתה אינפורמציה מוסמכת ממוסד אחראי כ"הדסה"  והיתה לההנה"צ הזכות לשלוח אותה. – אני הפניתי את תשומת לבך לעובדה, כי הטלגרמה עלולה היתה לעורר הרגשת מרירות בכל העולם היהודי. – בודאי. – עתה הבה ונסתכל בצד השני של המטבע. מה לדעתך היתה השפעת הדבר הזה על הערבים לאחר שהדבר נודע להם? – אני חושב, כי צריכה היתה להיות לזה איזו שהיא השפעה עליהם, היות ואין אני רואה הבדל רב בין רציחה אכזרית ובין העובדות כפי שהן נמסרו כאן. לנוכח העובדה, כי אנשים רבים נרצחו באופן כה אכזרי, למאי נפקא מיניה אם היו כמה מעשים של אכזריות פחותה או יתרה. – התגיד, כי הערבים בשמעם, שההנה"צ שולחת פרטים כאלה, לא התמרמרו נגד היהודים? – יתכן כי כן, אולם בלי כל יסוד.
...
והנציב מה אמר? – תמונות של נרצחי חברון
 
מרימאן: הוגד לך, כי בטלגרמה המכילה את ההצהרה החריפה על הפרעות לא הזכרת כלל את הרציחות ביפו. למעשה האם לא הזכרת בטלגרמה שלך מ-27 את הריגת שתי משפחות ערביות ע"י יהודים? – ה.: כן. – בנוגע לפסוק על חברון בטלגרמה מ-28 רצוני להקריא גם פסוק אחר. (מרימאן קורא בקרירות): "שבתי מאנגליה ולחרדתי מצאת את הארץ במצב של מהומות. טרף למעשי אלימות פרועים. מתוך הזדעזעות  למדתי לדעת את מעשי הזועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל"... (דברים אלה הלקוחים ממנשר הנציב העליון, עושים רושם מזעזע באולם). אם כי לא נזכרים כאן פשעים מיניים, האם יש הבדל רב בין הנוסח שלך והנוסח הזה? – לא.
היו"ר סבור, כי יש כאן הבדל ידוע.
מרימאן מוסר לידי העד חמשה תצלומים של נרצחי חברון ומבקש אותו להגיד איך יגדיר את הרציחות הללו. העד עונה כי אינו יכול להביט עליהם. –מרימאן: אני מסכים אתך.
מרימאן זורק את התצלומים אל שולחן הועדה.
 
מרימאן מגולל את פרשת חברון הנוראה
 
מתפתח ויכוח ארוך. מרימאן מודיע, כי הוא לא נתכוון לעורר כאן את שאלת רציחות חברון לפרטיה והסתפק בהגדרת המעשים בשם הפשוט – רציחות. אולם כיון שהצד שכנגד השתמש בענין כדי לעורר האשמות נגד ההנה"צ, שכאילו שלחה טלגרמה בלתי נכונה בכוונה רעה, אזי הוא מוכרח לגולל את הפרשה כולה.
הוסקין מוריס מעיר, כי מה שנעשה בחברון זהו ענין למשפטים המקומיים ולא לועדה, אבל אינו משער לעצמו, כי יתכן שימצא אדם אשר יצדיק את המעשים הללו. אלה היו בלי כל ספק מעשי רצח.
מרימאן מודיע, כי יצטרך לקרוא עדים רבים מחברון אם יוכרח להכנס בפרטים.
הופקין מוריס: הטלגרמה של ההנה"צ קדמה לדין וחשבון של הועדה הממשלתית בדבר ההשחתה. אינני חושב שהיו משתמשים באותן המלים אילו נשלחה הטלגרמה אחרי הדו"ח. אין כל הוכחה בדבריך, מר סילי. בחברון היו רציחות ואין להצדיקן, יתכן כי היו שמועות וכמה מהן בלתי נכונות. לא היתה אז אפשרות לחקירה המתאימה בענין, ואין אומרים כאן, כי היו משתמשים באותם המונחים גם היום. נניח, כי היו אומרים "נעשו רציחות נוראות" , היכולת להאשימם? מרימאן מתנגד לזה שמטילים ספק בכוונה הטובה של הטלגרמה הזו. – מרימאן: בדיוק כך!
סילי הודיע, כי אינו מעורר שאלת הכוונה, טובה או רעה, אבל האנשים ששלחו את הטלגרמה היו צריכים להתחשב עם הרושם שהיא תעשה. הם לא צריכים היו לשלחה בנוסח זה, אלא אם נוכחו תחילה, כי כל מלה שהם קובעים אמת היא. בזה שעשו מה שעשו, הם הורסים את מטרתם הם ליסד בית לאומי.
כאן קם פרידי ומודיע, כי השאלה נוגעת בממשלה. הוא עורר תשומת לב לטלגרמה מיום 4 בספטמבר ושאל את מרימאן: העומדים אתם על ההאשמה על שלטונות הבריאות? זוהי שאלה חמורה.
בטרטון: אתה, סיר בויד, אינך מעורר שאלה על הדו"ח של הועדה שבדקה את הגופות?
מרימאן מסביר, כי הטלגרמה אינה מתיחסת לראפורט האחרון אחרי שהגופות הוצאו מקבריהם. כי הבדיקה האחרונה היתה ב-11 בספטמבר. הטלגרמה מתיחסת לראפורט של ד"ר מאקוין ומר קאפיראטה, שלפיו לא נראו מעשי השחתה באברי המין או באברים אחרים. מרימאן אומר, כי אין מענינו לפסול את הראפורט שנערך אחרי הוצאת הגופות מהקברים. הוא אינו מתכוון להוסיף ל"דברים המדברים בעד עצמם" של חברון. הועדה ראתה את המקום ואת ההרס ויודעת היטב מה שקרה. הוא לא היה מוכן לקראו אף עד אחד על מעשי חברון, אבל אם רוצים לנצל את הדבר הזה ולהגיד שהוא מסכים לכל דברי הראפורט, הוא נאלץ להכנס בפרטים.
היו"ר הסביר, שמר סילי אמר רק, כי לא היתה להם רשות לטלגרף ראפורט כזה בלי חקירה.
מרימאן: מר סילי אמר יותר מזה. הוא אמר שהטלגרמה נשלחה בלי לשים לב אם אמת הדבר או לא. עם כל הכבוד, אדוני, אמרת דבר שלא היה בהרבה פחות מזה!
בטרטון: אינך מערער על פסק הדין של ועדת הבדיקה של הרופאים?
מר סילי אמר שההאשמות נעשו בלי חקירה מספיקה. הוא אינו אומר  שההנה"צ מאמינה בזה עתה.
מרימאן: האם לא פירש היו"ר שההנה"צ עודנה מאמינה בדברים?
היו"ר: שאלתי את העד אם הוא מאמין עתה שהדברים נכונים, ונדמה היה לי שהוא מסכים או אומר "כן" לכן הופתעתי.
בטרטון מציע להפסיק את הויכוח היות והורוביץ, האחראי לטלגרמה הזאת, יקרא להעיד לפני הועדה. – כל הויכוח עבר מתוך התרגזות רבה פניו של סילי הסמיקו ביותר.
 
מתוך הישיבה השבעים ושש:
 
...
סאקר חוזר בו מהאשמת עארף אל-עארף
 
פרידי ממשיך לקרוא: "המנהיג השני שנדון היה עארף אל עארף. גם הוא ברח וניחן. הוא נתמנה ע"י ממשלת א"י למשרה בא"י ואח"כ למזכיר הראשי של עבר הירדן ולבסוף הושב הנה". זה נעשה ע"י הרברט סמואל? – ס.: גן. – הידוע לך שעארף אל עארף קיבל העלאה במשרתו? – כן. – בזמן הרברט סמואל ובזמן הלורד פלומר? – אני רוצה להגיד שביחס לעארף אל עארף עשיתי עוול חמור. אני רוצה לחזור מכל מה שאמרתי עליו. אני מצטער על זה. - פרידי: איני רוצה להראות חוסר נדיבות ולא לקבל את החרטה, אבל זה נתפרסם ב-30 באבגוסט ולא הוכחש עד כה. – אני יודע זאת ומצטער על הדבר. – נאמר לפני הועדה שהוא הסית אנשים ונאם במסגד של חברון. – אני מצטער על זה ולוקח חזרה את הדברים שנאמרו. – אינך יכול לחזור מהדברים, כי לא אתה אמרת אותם פה. – אבל אני מקבל עלי את האחריות.
מרימאן קם והודיע, שסאקר סילק את הדברים ואין לחזור עליהם. פרידי מעיר, כי לאחר האשמה חמורה זאת לא אמר מרימאן יותר מאשר: זה לא ישנה. מרימאן עונה: כי הוא חושב זאת לבלתיצודק. היה ברור למדי, כי הוא נתכוון לחזור בו. היו"ר אומר, כי דברי מרימאן היו מספיקים כדי להבין שהוא חוזר בו.
פרידי: ביחס לחברון, הנכון לאמור כאשר אמרת  אתה, כי הטבח ביהודים נמשך כל הלילה וכל הבוקר באין מפריע? האם זה ישר? – סאקר: אני חושב זאת לנכון ביחס לבוקר ואיני בטוח ביחס ללילה. – היודע אתה, כי זה מטיל צל על גבורתו של מר קאפיראטה? – איני מטיל צל. אני חושב, כי מעשה העוז לשו היה מצוין. – הקראת את הדו"ח של קאפיראטה? – לא. היודע אתה, כי רצח אחד היה ביום ו' אחה"צ? – כן. – היודע אתה, כי מה שאתה מציין בצדק בשם טבח אירע בין 9 ו-10 בשבת בבוקר? – כן. אתה יודע כי הרצח נמשך פחות משתי שעות? האומר אתה, כי במשך זמן קצר זה נמשך הרצח מבלי כל עכוב? – אני אומר, כי במשך זמן זה עוכב הרצח. – מוטב, אבל קאפיראטה הגיש ראפורט ואני רוצה שתראהו ושתצהיר אח"כ את דעתך. אני מקוה שתעשה כך.
 
...
עדות הרב סלונים: אותות מבשרי רעה קרובה
 
אחרי סאקר נקרא להעיד הרב סלונים מחברון. מטעמים דתיים לא רצה הרב להשבע והסתפק בהן-צדק.
הוא סיפר, שהיה הרב הראשי לעדת האשכנזים בחברון. הוא, אביו ואבות אבותיו נולדו בחברון. בפעם האחרונה לפני פרוץ הפרעות ראה את עבד אללה קרדוס, קצין המחוז בחברון, ביום ו', 22 באבגוסט, ב-10 לפנה"צ. הוא הלך אליו עם הרב פראנקו, הרב לעדת הספרדים. לפני לכתו אל קאדרוס נפגש עם בנו המנוח, שהיה מנהל האפ"ק, עם הרב קסטל שנרצח ועם הרב פראנקו. הם נפגשו היות ונפוצו שמועות על צרות המשמשות ובאות. שני יהודים מחברון הודיעו בשם שוליה ערבי, שאמר להם מתוך סיכון חייו, כי מתכוננת התקפה על יהודי חברון. כן אמר להם שנתקבל לחברון מכתב מאת המופתי בירושלים הקורא לערביי חברון לעלות ב-23 באבגוסט על ירושלים ולהתנפל על היהודים. במכתב נאמר, שכל מי שנשק לו, יביאנו אתו. המכתב נסתיים במלים: "אל תפחדו מהממשלה, אני אחראי לכך". השוליה הוסיף עוד, שערביי אחת השכונות בחברון, הידועים כפורעי סדר, החליטו להתנפל אחרי התפילה על הישיבה. בנו, אליעזר דן, סיפר שנודע לו כי המשטרה שלחה בליל ה', 22 באבגוסט, מרגלים אל הישיבה לראות מה נעשה שם.
 
קארדוס מבטיח: "לא יקרה שום דבר"
 
היו"ר: "ישיבה" זהו כפר סמוך? – הרב מסביר, שזהו בית ספר דתי, והמשיך: המשלחת סיפרה לקצין המחוז כל מה ששמעה, הם אמרו לו, כי לדעתם הענין רציני. הם מסרו לו עוד אינפורמציות. הרב קסטל אמר, ששמע על נאומי הסתה נגד היהודים של השיכים במסגד. הוא גם הזכיר שם אחד השיכים. מסרו לקצין את שמות האנשים שמסרו את השמועות, אבל הקצין הבטיח להם שלא יקרה שום דבר ושלא ישימו לב לשמועות. חברי המשלחת חזרו על חששותיהם וציינו את קוטן הישוב היהודי בחברון מול 20.000 הערבים. הקצין אמר להם בסוד, שלממשלה יש כוחות הגנה מספיקים, וכי רבים מהם לבושים מדים אזרחיים כדי לא להרגיז את הקהל. הודעת קארדוס והטון של דבריו עוררו בהם את הבטחון והם יצאו אל היהודים להרגיעם. קארדוס עצמו יעץ להם ללכת ולהרגיע את הקהל, לדרוש שיתנהגו כרגיל, והוא עצמו אחראי למצב.
 
"קאפיראטה יגן"
 
אירלי: היצאת מביתך בטרם קרה הדבר ב-24 בבוקר? – הרב סלונים: כן, הלכנו לראות את קצין המחוז. אני, בני הנרצח, הרב פראנקו, מר שניאורסון וערבי אחד. בדרך נודע לנו שקצין המחוז נמצא בתחנת המשטרה והלכנו שמה. אבל לא נתנו לנו להכנס. מר קאפיראטה, סגן מפקד המשטרה, יצא וקרא לנו שנשאר בבתינו והוא יגן עלינו.
בזה נגמרה החקירה הראשית וסילי החל לחקור את העד.
 
אף בנוגע לחברון סילי בשלו: האספה בת"א והכותל
 
סילי: המסרת למשטרה את שמות האנשים שהביאו את הידיעה בשם השוליה הערבי? – הרב ס.: מסרנו את השמות לקצין המחוז. – שמותיהם של מי? – שם שני היהודים אשר הודיעו וגם את שם השוליה.
ס.: השמעת אז מה שקרה על יד הכותל או בדבר האספה בת"א? – הרב: לא. – השמעת על הפגנות או תהלוכות? – קראתי בעתונות בין השאר הידיעות, אבל לא שמתי לב לזה.
 
הרב ובתו אשמים...
 
סילי קורא מתוך הראפורט של קאפיראטה, ובו מסופר, שהרב סלונים ובתו, הלקויה בדעתה, הופיעו ברחובות וצעקו: משטרה, הצילו אותנו מפגיעה רעה! צוו עליהם להכנס לביתם ולא לצאת ממנו, אבל הם לא צייתו ומזמן לזמן נראו שוב בחוץ. הם התחילו לריב עם ערבים אחדים, ואלה התחילו לזרוק בהם אבנים. סילי: האם עליך מדובר בראפורט הזה? - כן.  בחברון רק אני הרב סלונים. – הנכון מה שכתוב כאן: "ההמון התחיל לצעוק ולזרוק אבנים בבתי היהודים. רוב היהודים היו על יד חלונותיהם או על גגותיהם וכל המאמצים להחזיקם שקטים לא הועילו"? – המלים האחרונות חזקות יותר מדי. כאשר מר קאפיראטה קרא לנו להשאר בבתים, צייתנו ונשארנו.
 
הועדה אינה רוצה לשמוע...
 
כאן מפסיק בטרטון את חקירת סילי ואומר, שהעד נקרא רק בדבר השמועות שנפוצו לפני המאורעות בחברון, ולכן אין צורך להכנס בכל הפרטים האלה. מרימאן מסכים. סילי אמר שלא הגיע עדיין לעיקר טענתו, אבל אם הועדה לא רצוי שימשיך – יחדל. בטרטון ענה, כי הועדה אינה רוצה בשאלות לעצם המאורעות, אלא רק בקשר לשמועות.
סילי: מי הציל את חייך? – הרב: קודם כל ד' ואחריו הערבים שבביתם גרתי. – כאן העיר אירלי, שאין איש חולק על זה שנמצאו הרבה ערבים בחברון שהצילו את חייהם של יהודים רבים, בסוף עדותו של קאפיראטה נזכר מכתב תודה מאת ההנהלה הציונית לאלה הערבים בחברון שהצילו את חיי היהודים.
 
סילי דואג לשמם הטוב של החברונים
 
סילי: האם לא נצלו מאות יהודים ע"י ערבים? – כשהובעה התנגדות לשאלה הזאת אמר היו"ר שלסילי הרשות לשאול את שאלתו. סילי העיר שסיפרו לכל העולם סיפור מזעזע על הקורות בחברון, ומן היושר לספר גם את החלק השני של הספור.
סילי: המסכים אתה שמאות יהודים ניצלו על ידי ערבים? – הרב: לא מאות, כי אם משפחות אחדות. – סילי הוסיף לחקור את העד על מביאי השמועות וביחוד על השוליה הערבי. העד ענה, שאין הוא מכיר בעצמו את הערבי ואינו יודע את גילו, בזה נסתיימה חקירתו של סילי.
פרידי אמר, שאיננו בטוח, אם העדות הזאת נוגעת בו, אלא אם תכיר הועדה שהוטלה אשמה על קארדוס. התגלע ויכוח בין פרידי ומרימאן בנוגע לחקירת קאפיראטה, ואם יש צורך לקרוא לקארדוס. דעת מרימאן היתה שלפרידי היתה הזדמנות לקרוא את קארדוס. היו"ר הפסיק באמרו שהוא לא הסיק מהעדות שהוטלה אשמה רצינית על קארדוס. מרימאן ציין, שאם מישהו מעיז לבקר את הממשלה, פרידי קורא לזה מיד אשמה כבדה נגד הממשלה. היו"ר אמר, כי פרידי רוצה רק לדעת אם הוטלה אשמה על קארדוס. מרימאן ענה, שהבקורת היא, כי קאדרוס השקיט את הקהל ולא נעשתה שום פעולה. לבסוף הוחלט לקרוא את קארדוס לפני הועדה.
 
הרב פורץ בזעקות שבר ובכי
 
פרידי אומר, שהוא לא יחקור את הרב סלונים בקשר למאורעות, כי כבר יגעו אותו למדי והוא אינו רוצה להוסיף ולצערו, אבל אין לחשוב שהוא מסכים לדברי העד.
העד לא נשאל עוד, אבל הרב דורש שירשו לו לספר את פרטי המאורעות בחברון. חברי הועדה אומרים לו שהם שמעו עדות מספקת על הפרטים ומבטיחים לרב שסירובם לשמוע פרטים נוספים ממנו אינה נוגעת בשום פנים לאישיותו הוא.
כשלא ניתן להרב להמשיך עדותו, הושבר ופרץ בבכי אגב צעקות על היסורים שעברו עליו ועל רצונו שכל העולם ידע את הדברים: "למה להסתיר את העובדות? הועדה הקדישה זמן רב והקשיבה להאשמות בדבר התנפלויות היהודים על המקומות הקדושים למושלמים. האם שמעו על חלול 80 ספרי תורה בחברון?"
חברי הועדה ניסו להרגיע את הרב הבוכה, אבל לא הצליחו, ועל כן החליטו לנעול את הישיבה לפני המועד.
 
הננו נותנים הלאה את התמצית ממה שהיה בפי הרב סלונים.
 
הרב יעקב יוסף סלונים מחברון אומר:
עוד במשך הזמן שקדם לאותן השעות המרות בועדת החקירה, כאשר לא נתנוני לספר לפני הועדה על זועת חברון, לא חדלתי מלהשתומם: כיצד עוברת הועדה בשתיקה על 67 קדושי חברון, על כל התעללויות שהיו שם, על בתי הכנסת שנחרבו, על שמונים ספרי תורה שחוללו? לכל מצאה הועדה זמן, אבל רק את עיר ההריגה חברון, עדה יהודית שלמה שנתבטלה, כמעט שלא הזכירו...
 
הסתפקו בעדותו של הנאשם
הרי העדות היחידה על חברון שנמסרה היא של קאפיראטה, של אותו האיש הידוע לנו למדי. לבדו לא נחקר אף אחד, מלבד זה שאגב חקירת עדים שונים פגעו פה ושם בחברון.
טבעית, איפוא, היתה תקותי, שכאשר אופיע אני לפני הועדה תנתן לי האפשרות לגולל לפניה, ועל ידי הדין וחשבון שלה גם לפני כל העולם כלו, את מגילת הטבח בחברון. עוד רציתי להגיד כדלקמן:
 
ראשית המהומות
שעות מספר אחרי השיחה עם קרדוס ביום הששי שמענו שאון בחוץ וראינו דרך החלונות ערבים מתרוצצים ברחובות ומשברים את הדלתות של הבתים. כמו כן שמעתי צעקות "גוואלד". פניהם של הערבים היו מועדות לישיבה הנמצאת מחוץ לעיר. בראותי את זאת ירדתי מהבית כדי לדבר על לב הערבים, בהיותי בטוח שהם ישאו את פני. למרות מטר האבנים שנזרקו עלי ע"י הפרחחים הלכתי לדרך המובילה לישיבה. שם ראיתי את קאפיראטה  יחד עם 4-5 שוטרים, והם מנעוני ללכת. סבבוני כאן קבוצת פרחחים, הכוני במקלות ובאבנים, והשוטרים דחקוני במוטיהם והובילוני הביתה.
 
הפרחחים מכים והמשטרה מתבוננת
בביתי ראיתי את בני אליעזר-דן יחד עם אחדים מידידיו, שהתכוננו ללכת לישיבה. אולם עוד הפעם עצרוני קאפיראטה והשוטרים. שוב עמדו הפרחחים הכוני, והשוטרים לא מחו בידם ורק דרשו ממני לחזור הביתה. כשאחדים מבחורי הישיבה ירדו להצילני, הכו גם אותם הפרחחים וגם השוטרים, פניתי לקאפיראטה ואמרתי לו: "למה לא תמנעו בעד הפרחחים הללו להכותני במקום לגרשני הביתה". על זה לא מצאו לנחוץ לענותי ורק התרו בי לחזור הביתה. גב' סוקולובה מאמריקה צעקה באנגלית לקצין: "הרי זה הוא הרב הראשי בחברון, למה הרשו לפרחחים להכותו?" על זה קבלה תשובה מאת קרדוס: "הסתתרי בבית – כל הצרה הזאת מכם באה". ושוב סבבוני השוטרים במוטיהם, הכניסוני הביתה ודרשו ממני להסגר בבית.
 
הקרבן הראשון, מי היא ה"מטורפת"?
בהכנסי הביתה ראיתי את בני, שחזר בינתים במרוצה עם רופא. הבנתי שקרה דבר מה. התפרצתי בפעם השלישית החוצה ושוב קרה לי בפעם השלישית כמו במקרים שקדמו להם. אחרי זמן קצר חזר בני, שאלתיו פשר הדבר, והוא ענני: "יש כבר קרבן, מצאתי בישיבה איש מת (שמואל רוזנהולץ ז"ל) קראתי לרופא, אולם מצא אותו מוטל מת".
הקצין קאפיראטה הרשה לעצמו לכנות את בתי ברפורט  שלו, בשם "מטורפת למחצה". בראות בני ביתי שאני יוצא בפעם השלישית לישיבה, וכיצד רוגמים אותי באבנים, בעוד שהשוטרים מתבוננים ב"מחזה", יצאה אחת מבנותי, מלכה שמה, והיא ב"ה בריאה ברוחה, וצעקה: "הושיעו, הצילו את אבי"? – האם לזה טירוף ייקרא כאשר בת חרדה לחיי אביה? האם אנו לגמרי מופקרים בארץ הזאת?
 
שוב אל המושל
אחרי זה היה שקט. בליל השבת עברו השוטרים ברחובות חברון. במשך הלילה סובב בני כל המקומות הרחוקים יחד עם ידידיו הערבים, הוציא את היהודים מבתיהם והעבירם חלקם לביתו הוא, חלקם לביתי וחלקם לבתים אחרים. ביום השבת בבוקר בא אלי בני שוב ואותו אחד מידידיו הערבים, כדי לטכס עצה מה לעשות. החלטנו שהדרך היחידה היא להתראות עם המושל.
בצאתנו נלוה אלינו לייב שניאורסון והחלטנו לצרף את הרב פרנקו. בדרכנו ראינו את כל הערבים מזוינים באלות ובסכינים (שובריות). מספר פרחחים זרקו עלינו אבנים, אך הערבי שהלך אתנו פזר אותם. כל השוטרים שפגשנו בדרך היו בלי נשק. בלכתנו למשטרה הרגשנו שהתנועה הולכת ורבה והכרנו שהערבי שהלך אתנו התחיל לפחד ולדרוש מאתנו להסגר בבתים.
 
מה שמועצת המושלמים בחברון החליטה
בדרך עמד בן-לויתנו והתלחש עם אחד הערבים והוא מסר לנו בשם זה האחרון, כי מועצת המושלמים של אנשי העיר, שהיתה באותה השעה, החליטה לדרוש מהיהודים המקומיים למסור להם את כל היהודים הזרים ואז לא יגעו לרעה ביהודים המקומיים. ענה לו בני ברוגז: "אין אצלנו זרים, ואנו הראשונים שנהרג לפניהם".
כשהגענו קרוב למשטרה לא נתנו לנו לעלות והודיעו לנו שהמושל יצא מחוץ לעיר. יצא קאפיראטה נרגז ומבלי לשמוע אותנו צעק עלינו באנגלית (לייב שניאורסון ובני המנוח תרגמו לי): "מדוע אתם מסתובבים, עליכם להסתגר בבית, ואז אני אחראי". את השוטר היהודי חנוך ציוה שילווה אותנו הביתה.
 
החלו בטבח
שבנו הביתה. בשעה 8 בבוקר בערך שמענו את קולות הפורעים ומספר גדול של אוטובוסים שנסעו בכוון לירושלים, מלאים ערבים, שמלאו גם את הגגות של המכוניות, והם מזוינים בכל מיני נשק וחרבותיהם בידיהם. כעבור חצי שעה שבו העירה, ומספר רגעים לאחרי זה התחילו להתפרץ לכל המקומות. קולות נוראים שמענו מצד היהודים הקוראים לעזרה, והקולות הללו התבוללו עם קולות הרוצחים הערבים. פעמים אחדות התפרצו לבית בני שממולנו ונסוגו אחור. אח"כ נכנסו הערבים שם דרך הגג ודרך כניסה אחרת. באותו זמן תקפו גם את ביתי, ובעל הבית שלי עבד-שאקארי בא דוהר על סוס וישב על יד הדלת עם בנו והגנו עלינו במסירות נפש במשך שעות אחדות עד אשר נלקחנו למשטרה. הערבים צעקו כל הזמן: "איפה הוא חכם סלונים, תן אותו ונשחטהו". הערבי ענה שבבית אין יהודי, כי אם רק נשיו, ולא יתן לחלל את כבוד נשיו. התרו בו שיהרגוהו, אולם הוא לא עזב את המקום. בדירתי נמצאו בערך כעשרים נפש יהודים. אח"כ נשמעו יריות אחדות והעיר שקטה. הערבים ברחו איש איש למקומו.
בשבתנו כלואים בביתנו ראינו איך שמוציאים מבית בני גויות על מוטות. הובילו אותנו למשטרה. לאחרי זה נודע לי מה שקרה לבני ומשפחתו. מצבנו במשטרה היה נורא, והדבר ידוע למדי.
 
לא נתנו להתקשר עם ירושלים
עוד במוצאי שבת דרשתי גם מהמושל וגם מהמאיור פטריג' שיאפשרו לי להתקשר טלפונית או טלגרפית עם ירושלים, כדי לשאול איך להתנהג בשאלות דתיות בקשר עם הקבורה. דחו אותי משעה לשעה. לבסוף דברתי בעצמי עם חיימסון והספקתי למסור לו אי אלה פרטים ממצבנו. השיחה נפסקה מיד.
ללוות את ההרוגים לבית העלמין הרשו רק לחמשה יהודים. בית החולים הרשו להיות לעשרה יהודים שעליהם היה להכיר את זהותם של ההרוגים ולהגיד אחריהם קדיש. ההרוגים נקברו בבגדיהם , כמו שהם נמצאו. הדבר היחידי שעלה בידינו להשיג היה שהיהודים יסירו את ההרוגים מהאוטו ויקברו אותם מבלי שתגע בהם יד זרה. הקבורה ארכה מהתחלת הלילה עד למחרת בצהרים.
 
הדם צועק לשמים! – הקבלה לשנת 1920
ביום השני דברתי עם המאיור פטריג' ובקשתיו להרשות ליהודים לאסוף את ספרי התורה המגואלים והקרועים בבתי הכנסת השונים, אולם למרות כל ההבטחות לא נתנה אוזן קשבת לכל דברינו. בקשתי את ה' פטריג', לשמור על הדם בכל המקומות, משום שזהו ענין דתי אצלנו ונחוץ לקוברו. הוא הבטיח לסדר את הדבר.
כזו היתה השתלשלות המאורעות בחברון. לו אחזה הממשלה באמצעים בעוד מועד, אפשר היה למנוע בעד השחיטה.
אני זוכר שבשנת 1920 בחג הפסח כשמצב הרוחות בארץ היה נרגז ובירושלים היו פרעות וסכנה היתה צפויה גם לנו בחברון, פנינו למושל חברון הקפטן צ'מפיון וזה דרש מיד עזרה טלפונית וכעבור רבע שעה בערך הופיעו בחברון שני אוטובוסים עם חיילים, וההמון שעמד להתנפל עלינו  נתפזר תיכף ומיד ולא קרה לנו שום נזק. הפעם הזהרנו את המושל ביום הששי בבוקר, ואחה"צ קרה כבר מקרה דמים, הרצח של הבחור רזנהולץ. בכל זאת לא מצאה הממשלה לנכון להביא כח-הגנה נוסף בעוד מועד ולעצור בעד שחיטת השבת.
 
לא שעתים כ"א עשרים שעות
בשעת חקירתו של סאקר בועדת החקירה התאמץ ב"כ הממשלה להוכיח שהטבח בחברון נמשך לא יותר משעה- שעתיים, אבל אין זה נכון. הלא הקרבן הראשון נפל עוד ביום ו' אחה"צ. ומאז לו היה רצון ודאגה לשלום התושבים. אפשר היה לעמוד בפרץ. והלא המושל עבדאללה קרדוס העיד במשפטו של שיך טאלב מאראקה, כי רק מספר של פרחחים עשו את הכל – האמנם כנגד אלה לא יכלה לעמוד הממשלה?!
 
כאשר המושל רצה...
וזוכר אני עוד מקרה שקרה לפי שנים מספר, כאשר בחצות לילה ירה מאן דהוא בחלון ביתו של המושל ה' ביילי (בביתו התאכסן אז ה' אברמסון), והנה למחרת היום אסף המושל את כל המוכתרים והודיע להם קצרות: "או שתמציאו לי את המתנקש או שתשלמו קנס של 500 לא"י". ואמנם המתנקש נמצא.
מדוע, איפוא, עד היום לא נתפשו מחריבי קהלת חברון, הורגי 67 נפשות, שודדי בית בני, ששם נרצחו 24 נפשות?
("דואר היום")
 
מתוך הישיבה השבעים ושמונה:
 
...
עדותו של עבד אללה קארדוס
 
נקרא להעיד עבד אללה קארדוס, מ"מ מושל חברון.
פרידי: אחרי פרוץ המאורעות הוגשו לנציב העליון קובלנות נגדך שאתה "עוררת ביהודים הרגשת בטחון בלתי מיוסדת", ולכן יש להעמידך לדין כאחד הנאשמים ברציחות. אחדים מנכבדי היהודים בחברון הגישו דרישה לפטרך ולהענישך. הנכן הדבר? – קארדוס: כן.
 
המוכתרים אמרו לו שהכל שקט
 
העד מספר, שביום ה', 22 באבגוסט, סעד על שולחנו של לוק, שדבר אתו על המתיחות הרבה ואי השקט השורר במקום. לוק ביקש ממנו להשפיע על המושלמים שלא יבואו בשבועות הקרובים לירושלים. בערב 22 שב העד לחברון והתראה עם קאפיראטה. הם דנו על המצב בכלל ועל הסכנות הכרוכות בו. כל ליל ויום ו' בילה בתחנת המשטרה. ביום ה', אחרי ששוחח עם מר קאפיראטה, החליט להזמין למחרת את המוכתרים כדי להוודע מהם אם יש תנועה בלתי רגילה בדרכים. אבל מצא הכל בסדר, ביום ו' בבוקר נפגש עם המוכתרים והם אמרו להעד להכל שקט. כדי להווכח בזה בעצמו יצא בלוית רופא המחוז, עבר בעיר ושוחח עם מספר אנשים שהלכו אל השוק. כולם הרגיעו אותו וביטלו את חששותיו. בשובו סר לאפ"ק ודיבר שם עם המנוח אליעזר סלונים וגם הוא הרגיע אותו. בבנק מצא 3 נכבדים ערבים והם אמרו לו שבכל חברון שורר שקט. החנויות היו פתוחות כרגיל. בשעה 10 וחצי הלך אל משרדו ומצא שם את הרבנים פראנקו וסלונים. הם שאלו אותו אם יש לחשוש למהומות בחברון והעירו אותי על שמועה שנמסרה מפי שוליה ערבי העובד אצל נגר יהודי, כי עומדות להתרחש מהומות. את שם השוליה לא מסרו לו. הוא סיפר להם על פגישתו עם המוכתרים ולפי הידיעות שבידו אין מקום לחשוש להתפרצות. חוץ מזה שלח שוטרי חרש להתחקות על המצב. מספר שוטרים נשלח אל המסגד, כדי להבטיח שלא ישמיעו שם נאומים מרגיזים בתפילת הצהרים. מקור השמועות על התרחשות מהומות היה במתיחות ששררה בירושלים. בדבר התנפלות על הישיבה לא נאמר שום דבר.
 
רק ביום הששי החלה ההתרגשות
 
פרידי הרבה לשאול את העד בדבר השמועות. העד אמר שהיתה רק שמועה כללית על אפשרות של מהומות, אבל שמועות מיוחדות לא היו. אחרי השיחה עם הרבנים דיבר שוב קאפיראטה וזה אמר לו שבמסגד שקט הכל. הוא סיפר לקאפיראטה על שיחתו עם הרבנים ויעץ לקאפיראטה לברר את אמתות דבריו של השוליה הערבי. עד 3 בערך, כלומר: עד שהחלו להגיע שמועות מירושלים, היה הכל שקט. אז החלו התושבים להתרגש.
היו"ר רצה להפסיק את העד, היות והוא נקרא בקשר עם השמועות, אבל לפי בקשת פרידי ניתנה הרשות לעד למסור:
 
"באיזו אמצעים אחז?"
 
העד מספר, שהוא יחד עם קאפיראטה, אחזו בכל האמצעים כדי למנוע את  ההתפרצות. כשהחלה ההתפרצות בשבת בבוקר ניסה הוא בעצמו למונעה. בשבת בבוקר ראה המון פונה לצד הישיבה. פעמים נהדפו, אבל בפעם השלישית הצליחו לשבור דלת אחורית לצד החצר, התפרצו כארבע מאות איש. בחדר הרחצה מצאו איש זקן (?) ודקרו אותו למוות. העד עמד בדרך ירושלים ובשמעו את הצעקות מיהר לבית ראש הישיבה, אפשטיין. הוא הצליח לחדור ולעמוד בין הדלת ובין ההמון בקראו, כי רק אחרי שיהרגוהו יכנס לבית. דבריו השפיעו וההמון חדל לפרוץ אל הדלת. ב-13  באוקטובר קיבל מכתב תודה מאת הרב אפשטין בעד הצילו 20 איש שהיו אז בביתו. לפני זה, ב-5 בספטמבר, שלחו אחדים מיהודי חברון בקשה להדיחו ממשרתו ולהעמידו לדין.
 
אירלי חוקר את קארדוס
 
אירלי: ההיית מושל המחוז ב-16 באבגוסט? – קארדוס: כן. – הבאה אליך תהלוכה ב-16? – זו לא היתה תהלוכה מסודרת. היו רק 5-6 אנשים. השאר היו מילדי הרחוב. – מי היו המנהיגים? – שני שיכים, צובחי עבדין ועוד אחד שאת שמו שכחתי. – לשם מה באו? – הם קבלו על המצב ליד הכותל. אמרתי להם להגיש את קובלנותם בכתב. הם הגישו ואני מסרתי לנציב המחוז ביפו. – המסרת פעם לקאפיראטה על האנשים שבאו אליך? – המשטרה הודיעה לי על בואם. – המודה אתה, שבבוא אליך שני הרבנים ב-23 באבגוסט אמרו לך שאסון ממשמש ובא? – הם פחדו פן יקרה אסון. – המסרו לך את דברי השוליה לאדוניו? – הם אמרו, כי יש לחשוש לצרות, אבל דברו באופן סתמי מאוד. – לא אמרו לך כלום על מכתב מהמופתי, על נשק ועל ערבים של שכונה ידועה בחברון? – אני בטוח לגמרי שלא נאמר דבר בנידון זה. לא נאמר דבר על אפשרות של התנפלות על הישיבה.
היו"ר: "ישיבה" ו"גיטו" היינו הך? – ק.: לא, זהו מדרש לרבנים.
 
אירלי מוצא סתירה בין קארדוס לקאפיראטה
 
אירלי: אבל הנאמר דבר מה על "הישיבה" בשיחה ההיא? – ק.: האינפורמציה היתה כללית. "הישיבה" לא צוינה באופן מיוחד. – ההתיחסו הרבנים ברצינות לידיעות ולשמועות? – איני יכול להגיד לא. – החשבת את השמועות לחשובות למדי כדי למסרן למשטרה? – מסרתין. – מר קאפיראטה לא זכר שום הודעה שנמסרה לו על שיחתך עם הרבנים. – מזה אין להסיק שלא מסרתי לו. אני גם הודעתי לרבנים על הצעדים שאחזו בהם. – אחרי כן, בערב אותו יום, הוספת לחשוב שלא יקרה דבר? – לא קרה דבר עד הקטטות ביום ו'. – החשבת שלא יקרה בחברון יותר מזה? – לא חשבנו שהדברים יתחדשו. היתה התרגזות ולכן אחזנו מיד באמצעים. – חשבת שהקטטות לא תתחדשנה? – כן.
בתשובה על שאלות נוספות אומר העד, שהוא לא אמר לקאפיראטה שלא יקרה עוד שום דבר רע. הוא לא חשב שהדבר יתחדש שוב באותה הצורה. אבל גם לא סבר שהכל יהיה שקט. אירלי קרא את הראפורט של קאפיראטה, בו נאמר בשם קארדוס, ששום דבר לא יקרה. העד מודיע שאינו זוכר כי אמר לקאפיראטה כדברים האלה.
 
"לא הגיתי אימון בנכבדים"
 
אירלי: הנפגשת עם מר קאפיראטה ב-7:30 באותו ערב? – ק.: כן. – הדרש ממך מר קאפיראטה לקרוא לנכבדים ולהטיל עליהם אחריות? – כן, אבל אני חשבתי לטוב יותר לקרוא את המוכתרים, כי לא הגיתי אמון בנכבדים, ביכרתי את המוכתרים, כי הם באים בקשרים עם הממשלה. – החשבת שהנכבדים מנסים להסית את האנשים? – לא , אבל לא שמתי בהם אימון כמו במוכתרים. שהם – פחות או יותר – פקידים ממשלתיים. – האינך חושב, שהנכבדים ניסו לשסות את ההמון? –לאו דוקא, אבל חשבתים ללא מועילים לי. – האמר לך מר קאפיראטה ששמע את טאלב מארקה נואם באותו אחה"צ? – לא. – מה היתה תוצאת השיחה עם המוכתרים בשבת בבוקר? – בקשנו מהם לעמוד לצדנו ולנסות לעצור את האנשים. הם הבטיחו זאת.
אירלי: עד כמה שהצליחו בעזרתם אנו יודעים עכשיו.
העד מספר, בתשובה על שאלות, כי בראשונה לא היה מזוין, אבל אח"כ הזדיין ועמל יד ביד עם קאפיראטה מאז הבוקר ביום שבת. הוא נסה להרגיע את תושבי העיר.
 
גם קארדוס מתחמק ב"אינני זוכר"
 
אירלי: הרב סלונים אמר, שמסר לך דו"ח מפורט על השמועות. המוכן אתה לסתור זאת? – ק.: כן. – האמרת להם אחרי מסירת האינפורמציה מצדם שאתה שליט במצב? – אמרתי להם שלפי ידיעתי המצב שקט. – האמרת להם שהממשלה הבריטית שולחת 6 שוטרים במקום שדרוש רק שוטר אחד? – אינני זוכר זאת. זכורני שאמרתי להם, כי נשלחו שוטרים. – הראית את הרב פרנקו אחרי המהומות? – כן, בצריפי המשטרה. – השאל אותך על הבטחתך להיות אחראי? – לא יכולתי להגיד שהייתי אחראי, כי, אני קצין המחוז איני מפקד המשטרה. הוא ערבב ודאי אותי עם קצין המשטרה. אינני זוכר, כי הוא אמר את הדברים האלה. – האם לא אמרת שההתנפלות היתה פתאומית וכי לא יכולת לדעת? – אינני זוכר.
פרידי: האם לא היה זכרונך עמוס הרבה דברים בעת שיחתך האחרונה עם הרב פראנקו אחרי הרציחות? האם לא ראית מאות אנשים ועשית מאות דברים? – ק.: 50-60 איש היו באים אלי בכל רגע. ולכן אינני זוכר את שיחתי עם הרב אז. – האם לא נפצעת במקצת גם אתה במהומות? – כן.
סניל: התוכל ללמדני מה זה "נכבד"? – בעל בעמיו. – פרידי: הראית את הנציב העליון אחרי שנשלחה אליו בקשת יהודי חברון? – כן.
 
עדותו של הרב פראנקו מחברון
 
העד השני היה הרב רבנו פראנקו, הרב הראשי לעדת הספרדים בחברון. הוא אמר שגם לפני 23 באבגוסט שמע על הסתה ועל צרה המתרחשת לבוא. ביום ו', 16 באבגוסט, שמע על נאומי הסתה במערת המכפלה, תוכן הנאומים לא נודע לו, אבל מסרו לו שכוונתם היתה להסית נגד היהודים. שמע שהצרה תפרוץ ביום ו', 23 באבגוסט. יהודי מסר שערבים מזויינים ילכו ביום ו' לירושלים. הוא רצה להודע על כמה שישי מן האמת בשמועות אלה, לכן הלך לחנותו של יוסף קאמאר, שהיה ידוע לו כעומד ביחסים ובמו"מ עם ערבים. הוא מצא שם פלח ובקש מקאמאר להוציא מפיו עד כמה יש אמת בשמועות. קאמאר שאל את הפלח, אם ידוע לו דבר, והפלח סיפר שהיה בירושלים בשעת ההפגנה (ב-16 באבגוסט), וכי בכפרו נתקבלו מכתבים מאת המופתי הקורא להם לבוא לירושלים, להיות מוכנים להתנפל על היהודים ולהגן על מסגד עומר. קאמאר יצא למשך 20 דקה מחנותו והעד חיכה לשובו. קאמאר סיפר, כי נודע לו, שמחר ילכו הערבים לירושלים. הוא הלך למנוח סלונים, שהיו לו ידידים בעלי השפעה בין הערבים, וביקש ממנו להודע את האמת.
ביום ו' בבוקר באו אל העד שני נגרים יהודים. פניהם הביעו דאגה ושאלו את הרב למה אין מצדו פעולה מספיקה, היות והמצב מיואש, סיפרו לו, כי השוליה שלהם אמר, שאמנם הוא מסכן את חייו, אולם יגלה להם בכל זאת סוד, שהמופתי שלח מכתב לערביי חברון להיות מוכנים לעלות מחר לירושלים ולהרוג את היהודים. המופתי הבטיח שאין להם לפחד מפני הממשלה וכי הוא אחראי לכך. השוליה מסר להם עוד, כי ערביי שכונה ידועה מתכוננים להתנפל על "הישיבה". כששמע העד את הדברים האלה חזר מיד למר סלונים, מסר לו את הידיעות והלך להפגש עם הרב קסטל שנרצח אח"כ, ועם הרב סלונים.
המנוח אליעזר דן סלונים מסר, כי נודע שהערבים הלכו באותו בוקר ירושלימה, וכי בלילה שעבר ריגלו את "הישיבה" וכי הפיצו שמועה שבחורי הישיבה מתכוננים להתנפל על הערבים. העד הלך אז יחד עם הרב סלונים אל המושל, מר קארדוס. קודם כל הגישו מחאה נגד הריגול סביב הישיבה ואח"כ ספרו לו מה ששמע יוסף מזרחי הנגר מפי השוליה הערבי שלו. המושל ענה, שאין להם לחשוש לבחורי הישיבה, כי ידוע לו שהם אנשים הגונים וישרים ואין להם דבר עם פוליטיקה. ובכלל – אמר – אין להם מה לפחד. הוא עצמו סבב בעיר ומצא, שאין דבר מתרחש. העד שאל את קארדוס: ומי ישמור שהמתפללים בצאתם מהמסגד לא יתנפלו על היהודים המעטים? – קארדוס הצטחק ואמר, כי עליהם לדעת שהממשלה הבריטית שולחת 6 שוטרים במקום שדרושים שם רק 2, ובסוד אמר להם שבתוך ההמון יש שוטרי חרש, המוכנים לכל צרה שתבוא, ולכן אין מקום לפחד. הוא גם ביקש להרגיע את אנשיהם, שישובו לעבודתם הנורמלית והוא יהיה אחראי. המושל סיפר להם על נסיונו מפרעות 1921. הוא היה ביריחו ובמקום היה רק יהודי אחד. הוא חשש לחייו ולכן נתן לו רובה כדי להגן על עצמו. העד מודיע שהם אמרו בפירוש למושל שיש חשש התנפלות על הישיבה.
למחרת באו הרבה יהודים מבוהלים אל העד, אבל הוא הרגיעם על יסוד האינפורמציה של המושל, שאמר, כי הוא אחראי לבטחון. הוא הרגיש את עצמו רשאי להגיד זאת, היות והדבר נמסר לו  מפי הממשלה. אחרי השחיטות ראה את המושל ואמר לו: "אי הבטחותיך והאחריות האישית שקבלת על עצמך"? הוא ענה שההתנפלות היתה פתאומית ולא יכול היה לראות את הדבר מראש.
 
סילי חוקר את הרב בעניני ה... כותל
 
סילי: כמה זמן היית בחברון? – הרב פרנקו: 50 שנה, נולדתי בירושלים. – יודע אתה את כל התושבים? – כן. – כיצד היו היחסים בין ערבים ויהודים לפני זה? – ב1920-1921 רצו גם ערבי חברון להתנפל על היהודים ורק הודות למאמצי המושל הבריטי לא קרה הדבר. לפני זה היו יחסינו טובים תמיד. – מאימתי החלו היחסים להתקלקל? – רק ב-16 באבגוסט כשהתחלנו להרגיש מתיחות. כשהנציב העליון בא לחברון לפני נסעו לחופשה, נערכה לו קבלת פנים בעיריה. כששאל אותי על היחסים בין היהודים והערבים, עניתי לו שהם טובים מאד. זה היה כחדשיים לפני המהומות. – השמעת דבר על היהודים שבאו מת"א והלכו אל הכותל? – קראתי זאת במקרה בעיתונות. – אתם בחברון לא התעניינתם ביותר בענינים כאלה? – כיהודים חרדים התענינו בעלבון אשר נעשה לנו על יד הכותל המערבי. עקבנו אחרי מהלך הענינים בעתונות. אולם למעשה לא עשינו כלום. העלבון אשר הזכרתי התחיל עוד בשנה שעברה ביום הכפורים ונמשך בפתיחת הדלת וההפרעה למתפללים על יד הכותל. – ההיה איזה ויכוח בינך ובין אנשים אחרים בענין זה? – לא. – האם באת לירושלים בט' באב? – לא. – ולפני זה  היית פעם בט' באב על יד הכותל? – לא. – האין זה חובה דתית חשובה אשר חובה למלאותה? – כן, אני מבקר על יד הכותל, אבל לא בט' באב. לו גרתי בירושלים הייתי מבקר ביום זה את הכותל. – לא היית בא לשם זה באופן מיוחד? – לא. מוכרח אני לדאוג לביהכנ"ס במקום מגורי ולא יכולתי משום כך לעזוב את המקום.
 
"כולנו ציונים!"
 
סילי: האם אתה מגדיר את עצמך כציוני? – הרב: אנחנו הננו כולנו ציונים. בתפילותינו הננו מזכירים שלש פעמים ביום את שמה של ציון ומקוים לבנינה. – מה אתה מבין במילים "בנין ציון"? – זוהי אמונתנו. אנו מאמינים, כי המשיח יבוא. – הרשאים אנו להניח, כי מתיחס אתה בחיוב לבוא האנשים מת"א והפגנתם על יד הכותל ב-15 באבגוסט? – אין זה מעניני לתת אישור בשאלות כגון אלו. יש רבנים חשובים ממני. – אל תהיה יותר מדי צנוע. רוצה אני לדעת את דעתך? –אם הם באו לשם תכלית דתית הרי עשו נכון. – ואם הניפו דגל וצעקו כי הכותל שלהם הוא, האם זה נכון? – לא היה צורך להצהיר, כי הכותל הוא שלנו היות ויש לנו רק הזכות לבקר שם. –ההיית מחייב את התנהגותם או לא? – איני מחייב דברים אשר הם נגד החוק והנני מחייב כל דבר שהוא בגדר החוק. אולם אם הממשלה הרשתה לערבים לפתוח שער ולסדר שם מעבר הרי לא נשארו ליהודים כל זכויות. – אם לדעתכם יש לכם זכויות על הכותל ולא היה צורך להכריז עליהם שם, הרי שאינך מחייב את אשר עשו? – הנני מוצא, שאם הממשלה נתנה את רשותה ללכת לכותל המערבי הרי זה, כמובן, חוקי ומותר. אני נשמע לחוק ולפקודת הממשלה. – התסכים כי ערבים רבים עזרו להציל את חיי היהודים? – משפחות רבות עשו זאת.
פרידי: ביום ו' בבוקר שרר שקט גמור בחברון? – הרב: כן. – ההיו החנויות פתוחות כרגיל? – כן, אולם שמתי לב לזה שהמשרתת שלנו לא באה כרגיל. ראש הישיבה הודיע לי, כי גם המשרתת בביתם לא באה אותו יום. זה היה סימן, כי הדברים לא היו כתקונם באותו בוקר. – האם התחילו הצרות מתרחשות לאחר שהגיעו השמועות מירושלים? – איני יודע  מתי הגיעו השמועות, המהומות התחילו בין 3 ל3:30 אחרי הצהרים. – השקטה העיר אחרי שהמשטרה החלה לפעול נגד המהומות? – העיר שקטה ושוטרים רוכבים סבבו ברחובות. – ולמחרת הבוקר בשעה 8  האם הפלחים באו מהכרמים ומן הסביבה? – לא הכרתי אם היו אלה פלחים או אחרים. ראיתי, כי הם באים מן העיר. אלה היו אנשים מהסביבה ומן השכונות החיצוניות, אולם באו בקבוצות מהעיר. אז החלו המהומות.
אירלי: המשרתת שלך היתה ערבית? – הרב: כן. היא באה תמיד בשעה 6 בבוקר, היא גרה בקרבת מערת המכפלה. – היו"ר: אתה שמעת על מכתבו של המופתי משני מקורות: פעם ב-22 ואחר כך ב-23? – כן. – הסיפרת בשני המקרים את הדבר לרב סלונים? – כן. – הסיפר הרב סלונים או אתה לקארדוס על כל אחת מהידיעות הללו? – מסרתי לקארדוס את דבר השוליה, ואולם לא את דברי  קאמאר. – מדוע לא? – כי זו היתה שמועה סתם בעוד שהשניה היתה ממשית יותר. – מתי סיפרת לרב סלונים על הידיעה שקיבלת ב-22? – ביום ו'. – למה לא סיפרת לו ביום ה'? – בדרך כלל לא התענינתי במצב בירושלים, כי ידעתי שהממשלה תטפל בענין. התענינתי רק בידיעות בדבר חברון. – הבינותי, כי שמעת מהפלח ביום ה' שנתקבלו מכתבים מהמופתי על דבר התנפלות על יהודים והגנת המסגד? האם לא היו הידיעות האלה מסוכנות? – לא האמנתי אז ביותר לידיעות אלו. – ומה בנוגע לידיעה השניה? ההאמנת בה? – כן, היות ושמעתי את הדבר פעמיים. – האינך חושב שהיה חשוב לו אמרתם למושל ששמעתם זאת פעמיים? – הפלח הלך, והשני חשוב יותר. אמרתי למושל שיקרא לנגר היהודי ויברר בעצמו. – האינך חושב שהמושל היה רשאי לאחוז בהשקפתך אתה, כלומר: לא להאמין מיד לשמועה שהגיעה אליו? – אין זה מצדיק אותו, כי האיש שמסר את הידיעה (השוליה) אמר שהוא מסכן בזה את חייו, ולכן היתה הידיעה הזאת חשובה.
בזה נסתיימה עדותו של הרב פראנקו.
 
עדותו של חיים באג'איו מחברון
 
העד הסמוך היה חיים באג'איו, מורה ושו"ב בחברון.
על שאלות אירלי ענה, כי ב-16 באבגוסט ראה תהלוכה של 30-40 ערבים עוברים ברחובות ושני שיכים בראשם, הלכו לעבר משרד הממשלה. האנשים הביטו אליו בעין רעה והוא שמע את השיכים אומרים: "היום אל תגעו ביהודים. אנו מחכים להוראות מירושלים ליום ו' הבא". הוא בטוח בדברים ששמע, כי הוא מיטיב לדעת ערבית. אז לא החרידו אותו הדברים ביותר. העד עמד בקרבת חנות מכירו אמין אבן חוסיין באדר, והלז אמר לו שהם מתכוננים לשחוט את כל היהודים. ב-23 באבגוסט ראה ושמע את השיך טאלב מרקה נואם ברחוב. השיך אמר: ד' ומוחמד קוראים לכם לנקום את דמי אחיכם שנשפכו בירושלים.
סילי: כמה זמן היית בחברון? – באג'איו: מעודי, אני ואבותי ואבות אבותי, מזה 400 שנה. – חיית בטוב עם הערבים?- כן. – עד מתי? – עד היום האחרון לפני המאורעות. – הקרה לך רע ב-1920 או 1921? – הערבים רצו להתנפל אבל לא יכלו בגלל מאמצי המושל. – מתי היתה הרמיזה הראשונה להתנפלות מאז אתה חי בחברון? – השנה. ומה היה ב-1921? – הם התאספו ורצו להתנפל , אבל לא פגעו באיש. הלכתי אז אל המושל עם אחד מידידי, אבל לא מצאנו אותו. נפגשנו אז עם אחדים מהמנהיגים הערבים והם אמרו לנו שאינם רוצים להתנפל על היהודים, כי היו תמיד אתם בידידות רבה. – מה ראית ב-16 באבגוסט? – ראיתי ב-16 באבגוסט שני שיכים ו30-40 איש סביבם. – אמרת, כי הם הביטו בכעס עליך. החושב אתה, כי איימו עליך? – לא. – כשאמרו לך שיש להם הוראות לחכות עד יום ו', דעתך היא, כי באמת חשבו כך? – הם דברו גלויות. לא רמזים ולא השערות. הם אמרו: אתם היהודים רוצים לחדור אל המסגד. – מתי הודעת על הדבר? – באותו יום הודעתי לנשיא ועד הקהלה היהודית. איני יודע אם מסר את הדבר למשטרה, אבל אני בקשתי ממנו כזאת. – אתה אומר כי עארף אל עארף נאם? – נושא המכתבים של חברון הודיע לי כזאת, ואני הודעתי זאת למשטרה אחרי הפרעות. – היודע אתה, כי לא נכונה הידיעה שהוא נאם? – יתכן.
...
 
מתוך הישיבה השמונים:
 
...
וקאפיראטה מה העיד?
 
ויש לנו עדות חשובה מזו. זוהי עדותו של קאפיראטה, אשר אמר, כי כשאסף  את המוכתרים של חברון בליל 23, סיפרו לו המוכתרים של כפר דורא, כי בא נהג במכוניתו ואמר להם, שהמופתי מזמין את כל התושבים למחרת היום לירושלים, והמופתי יקנוס  את אלה שלא יבואו, זהו מה שסופר למפקד המחוזי של המשטרה בחברון ע"י מוכתרי הכפר הזה. הם לא באו לפי הזמנתו – הם באו בעצמם לספר לו על זאת. כל זה, כמובן, היה מוזר מאד, אבל הדבר קרה! באו אנשים לפי איזו הזמנה מירושלים. תזכרו את העובדה, שפלוגת עזרה מהירה המורכבת בחלקה מחיילים ובחלקה ממשטרה אשר יצאה להצלת חברון, איחרה שעה ארוכה, הוכרחה להתעכב ולפרק את הנשק מהקבוצה שפגשה בדרך מחברון לירושלים. צד זה של השאלה אי אפשר יהיה אף פעם להכריע בו לחיוב או לשלילה, אם באמת היה בנמצא, או לא היה דבר מה בגדר של הזמנה, אבל על כל פנים קיום דבר מעין זה נמסר ממקומות יותר רחוקים זה מזה כחברון ושכם.
...
 
 
 
 
 
 
 
 
      
      
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הדפסה    לשלוח לחבר    תגובה




הישוב היהודי בחברון
ת.ד. 105 חברון 90100
Tel: 02-9965333 Fax: 02-9965304
info@hebron.com

האתר פותח ע"י בינמיקה
עיצוב ובניית אתרים