למהלך קדושת הזמנים: "פסח - על שום מה?"

 

קדושת הזמנים

המועדים המתחדשים עלינו מדי שנה בשנה אינם באים רק כדי להזכיר לנו מאורעות היסטוריים גדולים וחשובים שהתחוללו בתקופות קדומות בעברנו הלאומי. קדושת הזמן אינה נובעת רק מהעובדה שהתרחש בעבר מאורע היסטורי חד-פעמי, חשוב ככל שיהיה, אלא באותו זמן הופיעה בעולם מדרגה חדשה, הוטבעה בנשמת האומה קומה חדשה, הבנה חדשה, מדרגת חיים אלוקית נצחית חדשה. ואמנם אותה מדרגה אלוקית שהתחדשה והתבררה בתוככי החיים של האומה הישראלית חיה וקיימת תמיד בפנימיותה של המציאות, בכל השנה כולה, אולם מדרגה זו שבה ומופיעה בכל שנה באותו זמן, באותו תאריך אשר הופיעה בראשונה בכל שנה ושנה לפי ערכה המיוחד. לא הרי פסח של שנה זו כהרי פסח של שנה שעברה. אותה הטבעה רוחנית, אותה מדרגה אלוקית שהוטבעה באומה בימי הפסח בזמן יציאת מצרים, הולכת ומתבררת, הולכת ויוצאת אל הפועל יותר ויותר במשך הדורות[1].

ככל שאנו מכינים את עצמנו לקראת קדושת המועד, ככל שאנו זוכים ללמוד ולהעמיק בהבנת עניינו, כך אנו זוכים יותר להתרומם ולהפגש עם אותה מדרגה עליונה המופיעה אלינו במועדי הקודש, ופותחים את עצמנו לקבלת רשמי הקודש של המועד והטבעת חותמו בקרבנו למשך השנה כולה.

 

מתוך כך ננסה להתבונן, בעזרת ד', בעניינו המיוחד של חג הפסח. יש מקום להעמיק בעניינו ומשמעותו של מועד זה עד מקום שידנו הדלה משגת, ולנסות ולהבין מהי משמעותה של יציאת מצרים, מהי המדרגה החדשה שהתחדשה בעולם בשעה שבה יצאו ישראל ממצרים, ומה משמעות הדבר לדורות עולם. יש להרחיב הרבה על חג זה, אך במסגרת זאת נשתדל לגעת ביסודי הדברים, ואידך זיל גמור.

כדרכנו בקודש נתחיל את הבירור בכמה שאלות העולות מתוך עיון בעניינו של החג.

 

שאלות בעניינו של חג הפסח

 (א) לכאורה, הסיבה שבגללה אנו חוגגים את חג הפסח היא ההודיה על ההצלה שהציל אותנו הקב"ה והוציא אותנו מבית העבדים של מצרים לחרות עולם. כל מכות מצרים ובתוכן גם מכת בכורות היו מכוונות לכאורה לדבר אחד - להכות את המצרים ולגרום לכך שפרעה ישחרר את עם ישראל מארצו.

אולם, כפי שנראה להלן, בתורה אנו מוצאים סיבה אחרת לחג הפסח.

כידוע, אנו קוראים לחג הפסח על שם קרבן הפסח המוקרב בי"ד בניסן, אולם מהו מקור השם הזה? מה משמעות המילה "פסח"?

אנו אומרים בהגדה של פסח:

"פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים - על שום מה? על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר 'ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל'[2]".

אם כן, קרבן הפסח וחג הפסח נקראים כך על שום שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל במצרים ולא הרגם בשעה שהרג את בכורי המצרים. הדברים ידועים ומוכרים לכולנו ואנחנו כל כך רגילים אליהם, עד שאיננו שמים לב שלכאורה הדברים תמוהים עד למאוד.

שהרי יש לשאול מהו החידוש הגדול בכך שהקב"ה פסח ודילג על בתי בני ישראל ולא הרגם ביחד עם המצרים? וכי על זה צריך לקבוע חג? הרי ברור ופשוט שהקב"ה לא יהרוג את בני ישראל!

משל למה הדבר דומה - לשני ילדים אחים, האחד מתנהג למופת והשני מציק לאחיו, מתנכל לו ורודף אחריו להכותו. והנה קורא הילד הנרדף והמסכן לאביו כדי שיצילו מידי אחיו, ואכן האב מגיע, תופס את האח הרודף, מכה אותו מכה הגונה ומציל את אחיו הנרדף. לאחר ההצלה פונה האב לילד הנרדף ואומר לו: כעת עליך לעשות סעודה גדולה, לערוך מסיבת הודיה על כך שלא הכיתי גם אותך כאשר הכיתי את אחיך. ודאי שדבר זה הוא משונה מאוד, וכי הילד הנרדף צריך להודות על כך שגם הוא לא קיבל מכה, הרי פשוט שהוא לא היה צריך לקבל שום עונש?

כך גם בענייננו. לכאורה מכת בכורות - כמו כל מכות מצרים - כּוּונה כנגד המצרים ולא כנגד עם ישראל, שהרי כל מטרת המכות ובעיקר המכה האחרונה, מכת בכורות, היתה כדי להכות את המצרים ולהציל את בני ישראל מתחת ידם[3], ואם כן ברור שרק המצרים ינגפו במכת בכורות. האם היתה 'הווא אמינא' שהקב"ה לא יפסח על בתי בני ישראל אלא ינגוף גם אותם?

מדוע אנחנו צריכים לעשות קרבן הודיה על שניצלנו ממכתו של הקב"ה? מהו הנס בהצלת עם ישראל במכת בכורות?

הנס הגדול שעליו היה ראוי לכאורה לקבוע את הקרבן - הוא נס ההצלה ממצרים. היה מובן אם הקרבן היה מבטא את הודאתנו לקב"ה על כך שהוציא אותנו מבית העבדים של גלות מצרים. אולם למרבה הפלא - הקרבן ובעקבותיו החג עצמו אינם נקראים על שם ההצלה ממצרים, אלא על כך שניצלנו ממכתו של הקב"ה במכת בכורות. זהו דבר מפליא ותמוה עד מאוד שיש לעיין ולהעמיק בו חקר.

 

(ב) ניתן לשאול שאלה זו בכיוון נוסף: תשע המכות הראשונות היו מכות קשות למצרים, ובכולן הוכו רק המצרים ולא עם ישראל. לגבי כמה מכות מדגישה התורה זאת בפירוש: "והפלֵיתי ביום ההוא את ארץ גֹשן אשר עמי עֹמד עליה לבלתי היות שם ערֹב"[4]; "והפלה ד' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דָבָר"[5]; "רק בארץ גֹשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד"[6]; וכן במכת חושך שקדמה למכת בכורות אומרת התורה שרק למצרים היה חושך אך "לכל בני ישראל היה אור במושבֹתם"[7].

לא שמענו לגבי אף מכה שהיתה 'הווא אמינא' שהמכה תגיע גם אל בני ישראל, ולא שמענו שנקבע חג על הצלת בני ישראל משאר המכות. מדוע רק במכת בכורות מופיע עניין זה? מהי המציאות המיוחדת, מהי המדרגה החדשה של מכת בכורות שבה יש צורך לציין ולהביא קרבן על כך שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל?

 

(ג) עוד יש להבין בהקשר לכך את ציווּיו של הקב"ה:

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזֹת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם". "והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלֵכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכֹּתי בארץ מצרים"[8].

מה פירוש "וראיתי את הדם ופסחתי עלֵכם", האם הקב"ה צריך סימון מיוחד כדי לדעת באיזה בית גרים מצרים ובאיזה בית גרים בני ישראל? מה עוד שהדם היה בתוך הבית ולא מחוצה לו[9].

שאלנו כבר מדוע יש 'הווא אמינא' שהמשחית יפגע גם בנו, אולם כאן יש להוסיף ולשאול, מדוע הקב"ה צריך שנשים את הדם על משקוף הבתים כדי לפסוח עלינו וכדי לא לנגוף גם אותנו?

 

(ד) לא רק קרבן פסח מציין את הפסיחה שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל. כידוע, מיד לאחר היציאה ממצרים מצווה הקב"ה על קדושת הבכורות: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא"[10]. את הסיבה לכך כותבת התורה:

"והעברת כל פטר רחם לד'... והיה כי ישאלך בנך מחר לאמֹר: מה זאת? ואמרת אליו: בחֹזק יד הוציאנו ד' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרֹג ד' כל בכור בארץ מצרים, מבכֹר אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זֹבח לד' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה"[11].

משמע שהבכורות נתקדשו משום שבמכת בכורות ניצלו בכורי עם ישראל ולא מתו. גם כאן יש לחזור ולשאול מהו הנס הגדול של הצלת הבכורות הישראליים. משמע שהיתה באמת 'הווא אמינא' שגם בכורי עם ישראל ימותו במכת בכורות. והדברים תמוהים ולא מובנים.

 

(ה) בהגדה של פסח אנו אומרים:

"'ויוצאנו ד' ממצרים'[12] - לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר: 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ד'[13]'. 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' - אני ולא מלאך; 'והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה' - אני ולא שרף; 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים' - אני ולא השליח; 'אני ד'' - אני הוא ולא אחר".

יש להבין מה פירוש "אני ולא מלאך". לכאורה לא מובן מה הכוונה שהקב"ה מכה את הבכורות לא על ידי שליח אלא בכבודו ובעצמו, שהרי הכול הם שלוחיו של הקב"ה וכל מה שקורה בעולם נעשה על ידי הקב"ה ומונהג על פי השגחתו, גם המלאך הוא שליח של הקב"ה - מה אם כן ה'נפקא מינה' מי מבצע את מכת בכורות?

ועוד - לכאורה כל המכות נעשו על ידי הקב"ה, ומדוע דווקא לגבי מכת בכורות ויציאת מצרים שבאה בעקבותיה ישנה הדגשה שהם נעשו דווקא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא על ידי מלאך ושליח? במה שונה מכת בכורות משאר המכות שקדמו לה?

ועוד יש להבין - מה פירוש "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה"? מה משמעותו של 'מעבר' זה, הרי הקב"ה "מלֹא כל הארץ כבודו"[14]? מה פירוש הדבר שדווקא בלילה ההוא הקב"ה עובר בארץ מצרים? האם הקב"ה עורך 'סיורים' במצרים?

 

(ו) התורה כותבת שמכת בכורות אירעה בחצי הלילה: "ויהי בחצי הלילה, וַד' הכה כל בכור בארץ מצרים"[15]. עיתוי זה אינו מקרי. מראש הודיע על כך הקב"ה: "כה אמר ד': כַּחֲצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים"[16]. ויש להבין מה פירוש "חצי הלילה"? הרי אין במציאות הזמן מצב של "חצי הלילה", הזמן לעולם איננו עומד מלכת, יש דקה לפני חצות ויש דקה אחרי, אבל אין זמן ממשי שהוא חצי הלילה?

(ז) קרבן פסח הוא קרבן מיוחד מאוד השונה משאר הקרבנות מבחינת דיניו. מצד אחד זהו קרבן יחיד שכל אחד ואחד חייב להביא בעצמו, אך מצד שני יש לקרבן זה דינים של קרבן ציבור. הפסח דוחה את השבת כמו קרבן ציבור[17], וכן הוא דוחה את הטומאה[18], דהיינו שאם רוב הציבור טמאים - אפשר להקריב אותו בטומאה.

ועלינו להבין מדוע יש לקרבן פסח מאפיינים גם של קרבן יחיד וגם של קרבן ציבור, מה משמעותה של 'כפילות' זו?

 

(ח) ממחרת יו"ט ראשון של פסח מתחילה ספירת העומר. אומרת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עֹמר התנופה שבע שבתות תמימֹת תהיינה"[19].

אנחנו יודעים שכוונת התורה במילה 'שבת' היא ליום טוב ראשון של פסח, בניגוד להבנת הצדוקים[20]. אולם נשאלת השאלה - אם אכן זאת הכוונה - מדוע התורה אינה כותבת באופן ברור? למה התורה כותבת דבר שאפשר לטעות בו?

ולעצם העניין - פסח הוא החג היחיד שהתורה מכנה אותו 'שבת', לא מצאנו זאת בשום חג אחר. מה המיוחד בפסח שדווקא הוא נקרא שבת?

ועוד יש להבין מדוע ספירת העומר מתחילה רק ממחרת יו"ט ראשון ולא מיו"ט עצמו. שלא כפי שמצאנו בשאר המועדים ששני הצדדים - הצד השייך לעבר והצד השייך להווה החקלאי בארץ ישראל - מופיעים באותו יום.

 

(ט) עוד יש מקום להבין את עניינה של ספירת העומר. כידוע, אנו סופרים ארבעים ותשעה ימים עד מתן תורה שבחג השבועות. לכאורה כל עניין הספירה הוא לקראת מתן תורה, מתוך ציפיה וכמיהה לקבלת התורה[21]. אולם, אם כך הוא הדבר - לכאורה היינו אמורים לספור: 'היום נותרו ארבעים ותשעה ימים למתן תורה'. כאשר אדם כָּמֵהַּ ומשתוקק לקראת מאורע משמח, כגון האסיר המצפה לתאריך שחרורו, הוא אינו סופר את הימים שעברו אלא הוא סופר כמה ימים נותרו לו עד לשחרור. אך בספירת העומר איננו נוהגים כן אלא אנו סופרים: 'היום יום אחד לעומר'. מדוע הספירה מתייחסת לפסח ולקרבן העומר ולא למתן תורה?

 

*     *     *

 

שתי דרכים ליישוב קושיות

ישנן שתי דרכים ליישוב קושיות. הדרך האחת היא לנסות למצוא תירוצים והסברים לתמיהות ולנסות ליישב כל קושיא בפני עצמה. רוב המפרשים הולכים בדרך זו.

אך ישנה דרך אחרת, והיא - לנסות להתרומם ולראות את המהלך, להביט על התורה במבט כללי[22].

כך לימדנו הרצי"ה זצ"ל:

"ישנם פרשנים רבים על התורה, אבל עִם כל זה ומעל כל זה יש מקום לבירור כללי לאמיתה של תורה. כל הפירושים, בין קדומים בין אחרונים, עוסקים בפרטי הדברים. עם כל חרדת הקודש כלפי הסבר פרטי תורה על ידי הראשונים שליחותנו המיוחדת וזכותנו המיוחדת היא בירור הדברים והתגלותם לאור 'תורת ד' תמימה'[23] ושלמה"[24].

כאשר אנו לומדים את התורה עלינו לדעת שאיננו עוסקים בספר היסטוריה אלא אנו עוסקים בתורת ד', באידיאל האלוקי העליון שקדם לעולם, שמתוכו נברא העולם, והוא אשר מתגבש ומופיע בכל הסיפורים ובפרטי הפרטים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כל פרט וכל פרשיה בתורה נכתבת מתוך הגודל הזה, מתוך הרעיון האלוקי היותר עליון שקדם לבריאה. ההכרה הזאת נותנת לתורה מימד חדש, מדרגה חדשה.

ניתן להמשיל זאת לגוף האדם. ישנה אפשרות לעסוק בכל איבר ואיבר שבגוף האדם ולהעמיק בו חקר. היום מקובל שיש פרופסור לאוזניים ופרופסור לכף יד וכו', כל רופא מתמקד ומתמקצע באיבר מסוים. אבל, ישנה הבנה עמוקה יותר, והיא - להכיר שנשמת החיים הכללית של האדם היא המחיה ונותנת קיום ומשמעות לכל האיברים כולם, ומתוך כך לראות כיצד כל איבר ואיבר מופיע ומגלה את נשמת החיים.

כך גם בלימוד התנ"ך. מֵעֵבֶר ללימוד החשוב של כל פרט ופרט בפני עצמו יש ערך גדול ללמוד את התורה כמהלך אחד, לנסות להתרומם אל המהלך האידאי הפנימי של התורה.

כאשר אנחנו נפגשים עם קושיות גדולות בפרשיות התורה, אין זה אלא לפי קוטן הבנתנו. אבל כאשר אנו מתרוממים בעזרת ד', עד כמה שידנו הדלה משגת, אל המהלך הפנימי של התורה, אל הרעיון האלוקי העומד ביסוד כל הפרטים - כל הקושיות נפתרות מאליהן, ולא רק שהן אינן קשות עוד, אלא מתברר שאי אפשר היה לכתוב אחרת.

מתוך מבט כזה, ננסה להתרומם להבנת הרעיון של יציאת מצרים ולידתו של עם ישראל, ומתוך כך, בעז"ה, הדברים שנראו לנו תמוהים ומשונים - יובנו ויוארו באור חדש.

 

גוי מקרב גוי - כעובר במעי אמו

אומרים חז"ל במדרש:

"אמר ר' אבא בר כהנא בשם רבותינו: כעוּבר שהוא נתון במעי הבהמה, וכשם שהרועה נותן ידו ושומטה ממעיה, כך עשה הקב"ה לישראל ממצרים להוציאם, שנאמר: 'או הנִסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי'[25]"[26].

"אמר ר' אחא בשם ר' יונתן: מהו 'גוי מקרב גוי'? כאדם שהוא שומט את העובר מתוך מעי הבהמה בזמנו, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שנאמר 'גוי מקרב גוי', כענין שנאמר 'והקרב והכרעים'…

אמר ר' אבין בשם ר' סימון: מהו 'מקרב גוי'? - שהיו מובלעים בתוך מעיהם"[27].

חז"ל ממשילים את בני ישראל במצרים לעובר שהוא בלוע במעי אמו והקב"ה הכניס את ידיו לתוך המעיים של המצרים והוציא את עם ישראל. "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי".

ראשית יש לשאול, מה מוסיף לנו משל זה להבנת מהותה של יציאת מצרים? הרי אנחנו יודעים שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, מה אם כן מחדש לנו המשל?

ועוד יש להבין מה פירוש הדברים, מהי כוונת חז"ל הממשילים את ישראל במצרים לעובר הבלוע במעי אמו? מדוע יש צורך שלפני לידתו של עם ישראל ביציאת מצרים הוא יהיה בלוע במעי האומה המצרית?

ועוד - מה באו חז"ל ללמדנו כשהם מדמים את יציאתם של בני ישראל ממצרים לרועה ששולח את ידו למעי הפרה ומוציא את העובר? משמע שיש צורך שהרועה הוא זה שיוציא את העובר. מדוע מודגש שישנו צורך שהקב"ה ישלח ידו למצרים ויוציא את עם ישראל?

יש מקום להעמיק בדברי חז"ל אלו, ולנסות להבין את עומק כוונתם במשל זה.

 

כותב המהר"ל בספרו 'גבורות ד''[28]: "שהיו ישראל דומין כעובר במעי בהמה מחובר לאם, טפל אצלה שהוא ירך אמה ואין לו מציאות בעצמו".

אומר המהר"ל, שלעובר השרוי בבטן אמו אין שום הגדרה פרטית ומציאות משל עצמו אלא הוא נחשב ממש כחלק מההוויה של אמו. עניין זה בא לידי ביטוי בהלכה שאם שוחטים את הפרה ומוצאים בבטנה עובר חי - אין צריך לשוחטו על מנת שיהיה מותר לאוכלו, משום שהוא הותר לאכילה בשחיטת אמו, מכיון שכאמור, אין לו שום מציאות פרטית אלא הוא מוגדר כחלק מההוויה של אמו - ממילא הרי הוא כשחוט[29].

כך יש מקום להבין את מציאות עם ישראל בארץ מצרים. לעם ישראל במצרים לא היתה שום מציאות עצמאית משלהם – לא היתה להם הגדרה לאומית ולא שום הוויה רוחנית או תרבותית מיוחדת משלהם, אלא כל הגדרתם היתה כ"עובר ירך אמו"[30], שאין לו מצד עצמו כלום. עם ישראל היה בלוע כל כולו בגוף האומה המצרית עד שנחשב כחלק מגופה, כעובר שאין לו הוויה משלו. ובמציאות הזאת, אומרים חז"ל, שולח הקב"ה את ידו אל תוך מעי האומה המצרית ומוציא את בני ישראל ועושה אותם לו לעם.

 

יש מקום לשאול, מדוע יש צורך שיצירת עם ישראל, שלידת עם ישראל תהיה דווקא באופן הזה? מדוע יש צורך שהקב"ה יוציא את עם ישראל ממצרים דווקא מתוך מצב כזה שישראל בלועים לגמרי בהוויה המצרית ואין להם שום הגדרה פרטית מצד עצמם?

או במילים אחרות: מה ה'נפקא מינה' אם לפני יצירתנו היינו בלועים בתוך האומה המצרית או שהיתה לנו הגדרה לאומית עצמית משלנו - הרי לכאורה העיקר הוא שלבסוף יצאנו ממצרים ונהיינו עם ד'?

 

נפש האדם אחת

נסביר דבר זה על ידי משל.

אפשר להבין את עניין יצירת האדם בשתי אפשרויות:

ניתן להבין שהקומה הבסיסית של האדם שווה לבעל חיים, אלא שעל גבי קומה זו נוסדה קומה נוספת והיא הקומה המייחדת את האדם. לפי הבנה זאת האדם הוא בעצם 'קוף' משוכלל ומשופר.

אבל ההבנה האמיתית היא שנשמת החיים של האדם איננה תוספת לקומה ולמדרגת החיים הקודמת לה, אלא היא כל מהותו של האדם, ומבלעדיה אין חיים כלל. אין באדם שום קומה בסיסית שאינה נובעת מן הנשמה, מן הקומה האנושית המיוחדת.

הרמב"ם מרחיב על כך ב'שמונה פרקים' ומלמדנו: "כי נפש האדם נפש אחת"[31]. ואף שיש לה כוחות שחלקם דומים מאוד לאלה הקיימים אצל בעלי החיים, מכל מקום - "כח המזון אשר לאדם, איננו כח המזון אשר לחמור ולסוס. כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית... ואמנם ייאמר על כל אלו 'ניזון' - בשתוף השם בלבד, לא שהענין אחד בעינו... אלא כל מין ומין - יש לו נפש אחת זולת נפש האחר, ויתחייבו מנפש זה פעולות, ומנפש זה פעולות. ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, וייחשב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעינו, ואין הדבר כן... והשג זה הענין, שהוא נפלא מאד, יכשלו בו הרבה מן המתפלספים, ויחייבו מזה דברים מגונים ודעות בלתי נכונות"[32].

"ויפח באפיו נשמת חיים"[33]. הנשמה, "הנפש האנושית", היא זו שיוצרת את כל החיים האנושיים והיא יוצרת גם את הוויית החיים הפשוטה ביותר. משמעות הדבר היא שמתוך הנשמה, מקבלת כל קומת האדם, מכף רגל ועד ראש, מדרגה חדשה ומשמעות חדשה. כל רצונותיו, שאיפותיו וכוחותיו של האדם, גם החלקים החומריים ו'הבהמיים' שבו, מקבלים את ערכם ומשמעותם מתוך אותה נשמה אלוקית המחיה אותו. אין באדם שום כוח, שום רצון ושום מוטיבציה שאינם מוּנעים ואינם יונקים את כוחם מהמדרגה האנושית המיוחדת, מהנשמה האלוקית שננפחה בו.

 

האומה הישראלית - כל כולה יצירה אלוקית

כך יש להבין גם את עניין יצירתה של האומה הישראלית. אילו לא היינו בלועים לגמרי בתוך המציאות המצרית, אלא היתה לנו קודם שיצאנו ממצרים הגדרה עצמית כלשהי, מציאות לאומית או תרבות רוחנית עצמאית, ובנוסף למציאות הזאת ועל גבה היה הקב"ה לוקח אותנו לו לעם - משמעות הדבר היתה שלא כל הווייתנו היא אלוקית, אלא ההופעה האלוקית עלינו היא תוספת, אמנם תוספת גדולה וחשובה, אבל תוספת. כלומר, שהיתה לנו מציאות פרטית של חיי עם 'נורמלי' מצד עצמנו, מציאות של רצונות ושאיפות לאומיות שלא מתוך המקור האלוקי, והעניין האלוקי היה רק תוספת לעצם החיים.

לכן היה הכרחי שקודם יציאת מצרים עם ישראל יהיה במצב שאין לו שום מעמד, שאין לו מצד עצמו כלום, שמציאותו קודם הגאולה ממצרים תהיה כעובר הבלוע לגמרי במעי אמו. לפני יציאת מצרים עם ישראל היה חייב להגיע למצב השפל ביותר, עד שמבחינה נפשית, פסיכולוגית ותרבותית הוא היה במצב של שיעבוד גמור ומוחלט אל המצרים, ללא כל שאיפה לאומית או רוחנית משל עצמו. ואז מתוך שפל המדרגה הוציא אותנו הקב"ה ממצרים, זרק בנו נשמה ויצר אותנו לו לעם. משמעות הדבר היא שהנשמה האלוקית היוצרת אותנו לעם אינה מהווה רק תוספת לחיים, אין כאן בנין של טלאי על גבי טלאי, אלא הוויית החיים הלאומית של עם ישראל היא כל כולה, מן המסד ועד הטפחות, יצירה אלוקית חדשה לגמרי. יש כאן יצירת הוויה לאומית חדשה שאין כדוגמתה בכל אומה ולשון, יצירה אלוקית הבנויה כולה מתוך ועל פי המגמה האלוקית. "עם זוּ יצרתי לי תהלתי יספרו"[34].

 מכיון שזוהי דרך יצירתנו, ממילא כל ההוויה הלאומית שלנו, כל הרצון שלנו לחיות חיי עם ניזון אך ורק מתוך הנטיה האלוקית הנטועה בתוכנו. כל השאיפות הלאומיות, כל הפסיכולוגיה הלאומית, כל נטיות החיים שלנו בנויות כולן על פי המגמה האלוקית שמוטבעת בקרבנו[35]. אין לנו שום נטיה לאומית פרטית 'נורמלית' ככל העמים, כל הווייתנו ושאיפת חיינו היא רק מתוך היצירה האלוקית המייחדת אותנו כעם ד'.

כשם שלפני הופעתה של הנשמה הפרטית של האדם אין שום הוויית חיים, הנשמה אינה באה על גבי קומה בהמית קיימת אלא היא יוצרת הוויה חדשה הנקראת אדם, היא יוצרת את החיים כולם, גם את ההוויה הגופנית הפשוטה ביותר - כך ביציאת מצרים מתחדשת בעולם מציאות חדשה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[36], מופיעה בעולם הוויה אלוקית חדשה, מדרגה אלוקית כללית, נולדת אומה שכל כולה בנויה על פי ומתוך המגמה האלוקית ואין לה כלום משל עצמה.

לידת עם ישראל היא הופעת מדרגה חדשה המגלה בתוך העולם שלנו מציאות אלוקית חיה המופיעה בתוככי מציאות חיים לאומית שלמה. זהו עם שכולו קודש, עם שאין לו מעצמו כלום, עם שאין לו שום הוויה פרטית, שאין לו שום שאיפה לאומית פרטית, אין לו שום אפשרות של חיים לאומיים פרטיים.

צריך להבין שזהו חידוש גדול, שהרי אנחנו מדברים על אומה, על מציאות לאומית ממשית בעלת שאיפות ורצונות לאומיים החיה חיים שלמים של מדינה על כל מערכותיה; כלכלה, צבא, תעשיה וכד', ויחד עם זאת אומה זו בנויה כל כולה על פי יסוד הנצח, על פי המציאות האלוקית היותר מוחלטת ועליונה. לעם ישראל אין שום אפשרות להיות עַם ללא הנטיה האלוקית, אין לו טבע פרטי ומציאות משל עצמו, אלא כל שאיפותיו ונטיותיו מתאימות בהתאמה מוחלטת אל המטרה האלוקית.

האומה הישראלית נוצרה באופן זה, שכן החידוש הגדול שהיא מחדשת בעולם הוא שהנטיה האלוקית איננה רק תוספת לחיים, אלא היא עצם החיים עצמם. אמנם העולם נראה בהסתכלות חיצונית כאילו יש לו עמידה מצד עצמו, כאילו יש לו חיים הקיימים מצד עצמם, אולם חידושו של עם ישראל הוא שכל ההוויה, כל מציאות החיים, מהצדדים היותר פשוטים ונורמליים ועד למדרגות היותר עליונות, שייכות ומותאמות לגמרי אל המגמה האלוקית.

 

יש מקום להבין ביתר עמקות את משמעות היותנו עם ד' ואת משמעות הבירור שכל הוויית החיים של האומה הישראלית היא כל כולה יצירה אלוקית. ולהתבונן כיצד הם באים לידי ביטוי במציאות בזמן יציאת מצרים ובמכת בכורות.

 

מלאך - שליח

כאמור, אומרים חז"ל שבמכת בכורות עבר הקב"ה בכבודו ובעצמו במצרים - "אני ולא מלאך". יש מקום לבאר מהו ההבדל בין המציאות של פעולה הנעשית ע"י מלאך לבין מציאות המוגדרת כפעולה של הקב"ה בעצמו.

הרב צבי יהודה זצ"ל היה רגיל לומר שמלאכים הם אינם רק יצורים שמימיים בעלי כנפיים, כדוגמת השרפים שראה ישעיהו: "שׂרפים עֹמדים ממעל לו, שש כנפים, שש כנפים לאחד"[37], אלא כל הנהגת העולם, כל חוקי המציאות, הם כולם מלאכים של הקב"ה, הם כולם שליחים של הקב"ה[38]. "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל"[39]. ההנהגה האלוקית בעולם יוצאת אל הפועל על ידי שליחים, אין צורך שהקב"ה יעשה 'בעצמו' כל דבר ודבר, אלא הוא קבע חוקים והנהגות שעל פיהם מתנהל העולם.

אנחנו כבני אדם בעלי ראייה מצומצמת טועים בעניין זה פעמים רבות. אנחנו נפגשים עם שלוחיו של הקב"ה וחושבים שהם אלה שמנהיגים באמת את העולם. אולם האמת היא שהם רק שלוחיו של מקום, ומעליהם ישנה מגמה אלוקית, אמת אלוקית המנהיגה את כל העולם והיא אשר קובעת מה יעשה כל שליח וכל כוח וכוח מכוחות העולם.

 

תשע המכות הראשונות - על ידי מלאך

מתוך כך יש מקום לבאר ולומר שכל תשע המכות שקדמו למכת בכורות נעשו על ידי מלאכים ושרפים. פירוש הדבר שבכל תשע המכות לא השתנה משהו מהותי במדרגת העולם, העולם נשאר בדיוק כמו שהיה קודם לכן. לא היה שום חידוש בהנהגת העולם, אלא שהקב"ה שעד אז אמר לשלוחיו, לחוקי הטבע, שהמים יהיו מים, שינה עכשיו את הגדרת השליחות ואמר שמעתה המים ששותים המצרים יהפכו לדם. אין בכך שום חידוש, כשם שמצאנו אצל רבי חנינא בן דוסא שבִּתו מילאה את נרות השבת בחומץ במקום שמן ובכל זאת הם דלקו, שכן "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק"[40].

אמנם, למראה עינינו, בראייה הסובייקטיבית שלנו, נראה שבמכות אלו ישנו שינוי מרעיש. העובדה שהמים הופכים לדם ואחר כך חוזרים להיות מים נראית לנו דבר מרעיש, משום שהתרגלנו אל החוק הקיים בבריאה שהמים הם מים ואינם הופכים לדם. אבל באמת כל כוחות המציאות כולם הם שלוחיו של הקב"ה לעשות את רצונו בעולמו, ולכן אין חידוש כה גדול בכך שהקב"ה משנה את הגדרת שליחותו של אחד מכוחות הבריאה, כגון שינוי שליחותם של המים או של הצפרדעים, על מנת שהמצרים יקבלו מכות.

ואפילו העובדה שהקב"ה עשה 'אפליה' והמים היו למצרים - לדם, ואילו לעם ישראל הם נשארו מים, גם היא לא כל כך מפליאה, שהרי ישנם שינויים רבים בבריאה שאליהם אנו רגילים. כך למשל התרגלנו לעובדה שישנם אנשים בריאים וישנם אנשים חולים, למרות שגם כאן היה מקום לשאול מדוע פלוני בריא ואלמוני חולה?! אלא שהתרגלנו לשינויים אלה והדבר נראה לנו טבעי ופשוט.

אם כן, השינויים שעושה הקב"ה בהנהגת הטבע בעולם בתשע המכות הראשונות, אין בהם חידוש גדול ומרעיש, מכיון שכל הנהגת המציאות מעיקרה נעשית על ידי שלוחיו של מקום, וממילא מי שאמר לחוק טבעי מסוים לנהוג תמיד בדרך הקבועה, אומר לו עתה לפעול בדרך אחרת. אין כאן חידוש משמעותי בעולם, לא התחדשה מציאות חדשה אלא עולם כמנהגו נוהג. אין הבדל משמעותי בין הפיכת היאור לדם לבין המציאות שהשמש זורחת בשמים ביום, שניהם עושים שליחותו של מקום. אמנם הפיכת המים ביאור לדם היא נס, אבל זהו נס על ידי שליח, ללא מהפך כלשהו בעולם. העולם נשאר באותה מדרגה, אלא שהקב"ה שינה באופן זמני את הגדרת השליחות של עולם הטבע, אין כאן שינוי דרסטי, אין משהו חדש שמופיע בעולם.

 

לעומת זאת, מכת בכורות אינה מכה כשאר המכות. במכה זו הקב"ה אינו מורה לחוקי הטבע, לשלוחיו, לעבור בתוך מצרים ולהכות את בכורי המצרים, אלא במכת בכורות מתחולל שינוי מהותי בעולם, מתחדשת מציאות חדשה, מדרגה חדשה שמכוחה בכורי המצרים מתים.

את המדרגה הזו, את החידוש הזה אנחנו רוצים בעז"ה להבין ולבאר יותר.

 

מחשבתן של ישראל קדמה לעולם

אומרים חז"ל שישנם כמה דברים שקדמו לעולם: "ששה דברים קדמו לבריאת העולם… התורה וכסא הכבוד… האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח"^[41]. אין פירוש הדבר שיש כאן רק קדימה בזמן, כלומר שדברים אלה נבראו לפני שהעולם נברא, אלא יש כאן קדימה מהותית, דהיינו שהעולם נברא מתוך מגמה, מתוך אידיאל. ישנו רעיון אלוקי העומד ביסוד כל המציאות כולה והוא זה שדוחף אותה ומקיים אותה. "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"^[42], פירוש הדבר שהיא היסוד לכל בריאת העולם, והיא המקדמת את העולם ודוחפת אותו להגיע אל מטרתו, להופעת אותה מגמה אידיאלית העומדת ביסוד העולם.

בשלב הראשון, עד יציאת מצרים, היתה המגמה האלוקית, האמת האלוקית, מחוץ לעולם. אמנם הקב"ה הנהיג את העולם והדריך אותו אל ייעודו המעותד לו, אבל אז הנשמה עוד לא הופיעה בתוך העולם, האמת האלוקית עדיין לא הופיעה בתוך המציאות ומיצריה אלא היא פעלה עליו מבחוץ. העולם היה כמו בובה המוּנעת על ידי חוטים, שאין לה כוח חיים פנימי משלה.

במשך שנות ההיסטוריה הלך העולם והתפתח, הלך והתבגר, וכן גם עם ישראל. הקב"ה קבע לעולם את הכיווּן, את המטרה, והוא שלח שליחים כדי להוציא אותה אל הפועל וכדי לקדם את העולם אל השלמות המיועדת לו. אבל העולם עדיין היה חסר את העיקר, שכן איננו חפצים רק בעולם ששם ד' עומד ביסודו, ששם ד' הוא זה שמכוון אותו ומוליך אותו, אלא אנו חפצים ששם ד' יופיע בתוכו, ששכינה תהיה שרויה בתוכו, שהמציאות תִחְיה את האידיאל האלוקי, שהאידיאל האלוקי יופיע כעצם החיים ממש, "לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד - חיים אני נותן לכם"^[43].

מציאות העולם קודם יציאת מצרים היא מציאות טרום-לידתית. אין עדיין תורה המופיעה בתוך העולם, אין עדיין מציאות של עם ישראל בעולם. הלב והמוח של העולם עדיין לא חיים וקיימים בתוך מציאות החיים של העולם אלא רק מדריכים אותו מבחוץ. חז"ל דורשים על הפסוק: "ויהי ערב ויהי בֹקר יום הַשִׁשִׁי"^[44] - שהיום הששי הוא יום הששי בסיון שבו קיבל עם ישראל את התורה^[45]. כוונת הדברים היא שמראשית ימי הבריאה העולם כולו מצפה ומייחל ליום שבו יקבלו ישראל את התורה, ליום שבו תופיע נשמת העולם בתוך העולם. אם לא יקבלו ישראל את התורה, אם לא תופיע הנשמה שהיא עיקר הכול – יחזור כל העולם לתוהו ובוהו, משום שאין ערך ואין קיום לעולם, אין קיום לטבע מצד עצמו אם נשמתו אינה מופיעה בקרבו.

 

יציאת מצרים - הופעת נשמת העולם

במכת בכורות, הקב"ה עובר בכבודו ובעצמו בארץ מצרים - "אני ולא מלאך" וכו'. פירוש הדבר שבאותו לילה מופיע בעולם גילוי מרעיש ומזעזע, הוויה חדשה נוצרת בעולם. באותו רגע חודרת נשמת העולם, המגמה האלוקית של העולם, האמת האלוקית של העולם אל תוככי המציאות. עד אז הונהג העולם על ידי שליחים ומלאכים, אך כאן עובר הקב"ה בכבודו ובעצמו. "ועברתי בארץ מצרים" - אין הכוונה למעבר פיזי, אלא פירוש הדבר שהאידאל האלוקי, הנשמה האלוקית של העולם חודרת לתוך מיצרי העולם שלנו, נופחת בו נשמת חיים וקובעת מעכשיו את מדרגתו. מכאן ואילך המציאות האלוקית, המגמה האלוקית הופכת להיות עצם הנשמה של העולם, עצם ההוויה והחיים של העולם. העולם מקבל מדרגה חדשה והגדרה חדשה לגמרי. גם אם בעיני בשר נראה העולם בדיוק כפי שהיה דקה קודם לכן, האמת היא שברגע יציאת מצרים - העולם בעצם נולד מחדש. הופיעה בו מציאות חדשה לגמרי. העולם נהיה עולם אלוקי, עולם עם נשמה אלוקית, עולם בעל מדרגה אלוקית וחיים אלוקיים.

 

ניתן להמשיל את החידוש שהתחדש בזמן יציאת מצרים לעובר הנולד ממעי אמו.

כל זמן שהעובר נמצא ברחם אמו הוא גדל ומתפתח. אם מסתכלים באולטרא-סאונד בחודש התשיעי ניתן לראות את התינוק כיצור מושלם, לכאורה כבר לא חסר בו דבר. אבל האמת היא שכל עוד התינוק לא יצא מרחם אמו אין לו עצמיות משלו, הוא איננו יצור עצמאי החי לעצמו. לפני הלידה אין כאן עדיין מציאות ממשית של חיים, נשמתו עדיין לא מופיעה בקרבו, אלא "עובר ירך אמו", הוא כל כולו טפל לאמו. הצמיחה שלו היא עדיין לא במדרגה של בן אדם, היא עדיין לא הופעה של חיים שלמים, כי מדרגתו האמיתית עדיין לא מצויה בתוכו ונשמתו עדיין לא נזרקה בו. יש לדבר זה גם 'נפקא מינה' גדולה להלכה בכמה עניינים[46].

אבל ברגע שהתינוק יוצא לאויר העולם, בשניה שהוא ננער ממעי אמו נזרקת בגופו נשמה, נולדת בעולם מציאות חדשה, התינוק נהיה ליצור עצמאי חי, שגופו נושא בקרבו נשמה המחיה אותו.

כך גם ביציאת מצרים. קודם יציאת מצרים, היתה נשמה אלוקית שדחפה וגִדלה את העולם, היא הלכה ובנתה את עם ישראל, אבל עדיין לא היתה מציאות של חיים אלוקיים בתוך העולם שלנו. נשמת העולם עדיין לא הופיעה בתוכו אלא היא היתה נמצאת מחוצה לו, הקב"ה כיוון את העולם על ידי שליחים. העולם הוא בגדר עובר הנמצא ברחם אמו, הוא הולך ומתפתח, הולך וגדל, אבל הוא עדיין לא נולד - הוא איננו יצור עצמאי, ישות עצמאית שהמגמה האלוקית חיה בתוכו.

בזמן יציאת מצרים נולדה המציאות כולה מחדש, היתה כאן ממש לידה של העולם, מעתה העולם מקבל מימד חדש, העולם הופך להיות בעל מדרגה אלוקית.

 

מכת בכורות

מתוך הבנה זו ניתן לבאר בעז"ה את עניינה של מכת בכורות. מכה זו שונה באופן מהותי מכל המכות שקדמו לה. בכורות המצרים לא מתו בגלל שהקב"ה הורה לשלוחיו - לכוחות הטבע - להרוג את הבכורות. הם לא מתו בגלל שכוּונה כנגדם מכה מיוחדת, אלא עניינה של מכת בכורות הוא כאמור - הופעת נשמת העולם, התגלות האמת האלוקית, חדירת המגמה האלוקית אל תוך מיצרי העולם. כאשר אמת כזו מופיעה בעולמנו, מתברר באופן טבעי שכל מי שנלחם באותה אמת, באותה מגמה אלוקית - אין לו מקום בעולם, אין לו הוויה, אין לו חיים, וממילא בכורות מצרים מתים. פעולתו של הקב"ה במכת בכורות לא היתה בהריגת המצרים אלא בהופעת האמת האלוקית העליונה בתוך העולם, בעקבות ההופעה הזאת הבכורות המצרים מתו מאליהם.

משל למה הדבר דומה, לאש גדולה השורפת ומכלה את כל הנקרה בדרכה. עוצמת האש היא כה חזקה עד שכל מי שאינו נמצא בדרגת חסינות כנגד עוצמתה – ישרף ממילא.

כך גם ביציאת מצרים, כאשר נשמת העולם חודרת לתוככי העולם - כל מי שאיננו מתאים לאמת הזאת, לגדר החדש של העולם, למימד האלוקי הנצחי המופיע עתה בתוך העולם, כל מי שנלחם ומתנגד למדרגה האלוקית - נשרף, אין לו מציאות בעולם.

אמנם לא כל המצרים וכל הגויים בעולם מתו בעקבות הופעה זו בזמן יציאת מצרים, אף על פי שגם הם אינם מותאמים ושייכים אליה, שכן עניינו של הקב"ה במהלך של יציאת מצרים הוא לא להחריב את מצרים ואת העולם כולו, אלא להפך, להביא לתיקונו של העולם כולו ולהתעלותו דרך יצירת עם ישראל. לכן לא מתו המצרים כולם אלא רק הבכורות, משום שהם מבטאים את תמצית ההוויה המצרית, הם מבטאים את השיטה, את האידיאה המצרית, הנלחמת במגמה של קידוש השם בעולם דרך עם ישראל, הם מבטאים את האידאה המצרית של החומריות, הגאווה וקשיות הלב של פרעה האומר: "מי ד' אשר אשמע בקֹלו לשלַח את ישראל, לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלֵחַ"[47]. ההופעה האלוקית של "אני ולא מלאך" מבררת שאין לאידאה המצרית - הבאה לידי ביטוי מיוחד בבכורות - מציאות וקיום, ולכן בכורות מצרים מתים.

כך יהיה גם לעתיד לבוא, כאשר "כל הרשעה כולה כעשן תכלה"[48], "הנה היום בא בֹּער כתנור והיו כל זדים וכל עֹשה רשעה קש ולִהט אֹתם היום הבא"[49]. המציאות העתידית תהיה כל כך עליונה, תופיע אמת אלוקית כל כך גדולה ואבסולוטית, עד שיתברר שלכל הרשעה אין קיום, אין לה הוויה ומציאות כלל, והיא תישרף כקש ותכלה ותתנדף כעשן.

 

הצלת בכורות ישראל

מכיוון שמכת בכורות לא היתה מכה רגילה, אלא כל מי שלא יכול היה לעמוד בהופעה האלוקית, האבסולוטית שחדרה לעולמנו – מת מאליו, ממילא יש מקום לשאול, האם יש בכלל מציאות בעולם הזה היכולה להכיל את האמת הנצחית הזאת, את המדרגה האלוקית הנצחית האין-סופית? הרי גם עם ישראל אינו יכול להכיל גודל כזה של מדרגה אלוקית מוחלטת כל כך, שכן קודם יציאת מצרים היה עם ישראל בלוע לגמרי בתוככי האומה המצרית. גם הוויית החיים של עם ישראל קודם יציאת מצרים שייכת וקשורה בהוויה העולמית הכללית, הפשוטה והחומרית. אם כן לכאורה, באותו רגע שבו הקב"ה עבר בתוך מצרים היתה המציאות כולה, ובכללה עם ישראל, צריכה להחרב ולהתפוצץ, משום שאין כתובת, אין שום גוף בעולם שיכול להכיל בקרבו את האבסולוטיות של המגמה האלוקית.

אלא שבאותו רגע של "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה", באותו רגע שבו הופיעה בעולם האמת האלוקית, הנשמה האלוקית של העולם - באותו רגע ממש נוצרה בעולם הוויה חדשה, מציאות חדשה. הקב"ה הכניס ידו אל תוך המעיים של האומה המצרית והוציא משם את עם ישראל - "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם"[50].

משמעות הדבר היא, שבאותו רגע שבו המציאות כולה היתה צריכה 'להתפוצץ', ויחד איתה גם עם ישראל, ברגע שבו התברר שלטומאת הגויים אין קיום ומציאות, ברגע שהאומה המצרית איבדה את משמעותה והעולם החומרי כולו התגלה בכל ריקניותו ואפסיותו - באותו רגע יצר הקב"ה את האומה הישראלית, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"[51]. הקב"ה הפריד את עם ישראל מהאומה המצרית ויצר בעולם הוויה חדשה, "בני בכרי ישראל"[52] - אומה הנושאת בקרבה את האמת האלוקית היותר עליונה, אומה שכל כולה ענווה, שכולה מסירות נפש על קידוש השם, שאין לה שום שאיפה לאומית אגואיסטית פרטית אלא כל כולה מסירות נפש להופעת שם ד'. שהרי כאמור, לפני היצירה האלוקית לעם ד' היה עם ישראל כעוּבר הבלוע לגמרי במציאות המצרית, ללא שום מציאות עצמית, לכן כל יצירתנו היא כל כולה יצירה אלוקית.

הרועה השולח ידו למעי הפרה, ובנמשל – הקב"ה השולח ידו אל תוככי האומה המצרית, אינו ממתין עד שהפרה תמליט, הקב"ה איננו מחכה שהאומה הישראלית תיפרד מעצמה מתוך האומה המצרית, אלא דווקא מתוך הבירור שכל העולם מצד עצמו הוא עולם שקרי ואין לו משמעות וקיום, דווקא מתוך ה'פיצוץ' של מערכות העולם החומריות נוצרת מציאות חדשה שהיא כל כולה אידאלית, כל כולה בנויה על פי המתכונת האלוקית, "ואנכי נטעתיך שׂורֵק כֻּלֹּה זרע אמת"[53].

אם כן, ברגע שבו המציאות האלוקית, המגמה האלוקית חודרת לעולם ומטביעה בו טבע חדש קורים שני דברים: הדבר הראשון - מתברר שכל מי שאיננו יכול להכיל את הגודל, את האבסולוטיות של המגמה האלוקית – אין לו קיום. לכן בכורות מצרים המבטאים את המלחמה של התרבות המצרית באמת האלוקית של העולם – מתים. והדבר השני - נזרקת נשמה בעם ישראל, נוצרת הוויה חדשה בעולם, 'תינוק חדש נולד'. הקב"ה יוצר את עם ישראל לו לעם.

החידוש של יציאת מצרים הוא לידת עם ישראל, יצירת עם ישראל להיות בנו בכורו של הקב"ה. לידה זו היא שאפשרה את הפסיחה, את הדילוג על בתי בני ישראל. אלמלי נוצרנו באותו רגע להיות עם ד' - היתה המכה מגיעה ח"ו גם אל בתי בני ישראל. לפי זה, עיקר שמחתנו בפסח, והודאתנו לקב"ה איננה על ההצלה והפסיחה על בתינו, אלא על הסיבה שאיפשרה פסיחה זו - על היצירה האלוקית של עם ישראל. 'הצלה' זו מלמדת מי אנחנו באמת, עד כמה אנחנו שייכים ומותאמים לאמת האלוקית, עד כדי כך שאנחנו "חסינים לאש", אנחנו יכולים לעמוד בהופעה האלוקית המוחלטת החודרת לתוככי המציאות, בגלל שהקב"ה יצר אותנו מותאמים לגמרי ושייכים לגמרי לאמת האלוקית העליונה.

קדושת הבכורות

על פי זה מבואר גם עניין קדושת הבכורות. כזכור, הקשינו מה היתה ה'הווא אמינא' שבכורות ישראל ימותו גם הם במכת בכורות, הרי כל עניינה של מכת זו היה כדי להכות את המצרים?

על פי דברינו מובן, שהסיבה שנתקדשו הבכורות היא אינה הודאה על ההצלה גרידא, אלא לפי גודל מדרגת המציאות האלוקית שהופיעה בתוככי העולם שלנו, גם הבכורות של עם ישראל - שהיה בלוע באומה המצרית והיה שייך לעולם החומרי ולצמצומי החיים של העולם הזה - היו צריכים למות ח"ו. אולם באותה עת הופיעה האמת האלוקית העליונה בתוככי המציאות והקב"ה יצר אותנו לעם, באותו רגע הופיע הניגוד שבין ישראל למצרים. כנגד הטומאה של הגויים העוברת מן העולם, כנגד מיתת הבכורות המצריים, התבררה המדרגה של "בני בכֹרי ישראל", התבררה הקדושה וההתאמה המוחלטת של עם ישראל אל המדרגה האלוקית, אל המגמה האלוקית שהופיעה אז בעולם.

 

עם ישראל  באומות - לב באיברים

עִם הופעת עם ישראל כעם ד' - נולדת המציאות כולה מחדש ומקבלת הוויה חדשה. העולם קיבל מדרגה חדשה, הגדרה חדשה. מעתה העולם שייך למדרגה האלוקית, נשמה אלוקית מפעמת בקרבו. מעתה המציאות כולה, ההיסטוריה כולה תהיה סובבת סביב עניינם של ישראל, מעתה הם מרכז החיים, הם הלב[54] והמוח[55] של העולם בפועל. המגמה האלוקית החודרת לעולם ומופיעה מעתה בעם ישראל היא קיומו של העולם, היא התקווה של העולם כולו, היא הנותנת תוכן ומשמעות לכל האנושות כולה, כפי שילך ויתברר בעז"ה לעתיד לבוא.

 

*     *     *

מתוך הבנת מהותה של מכת בכורות והמדרגה המתחדשת במציאות ביציאת מצרים, נוכל ליישב בעז"ה גם את שאר השאלות שהעלינו בתחילה.

ויהי בחצי הלילה

ההופעה האלוקית המיוחדת של מכת בכורות היתה "בחצי הלילה". כזכור שאלנו, מה פירוש "בחצי הלילה"? כיצד יתכן במציאות הזמן רגע שהוא בדיוק "חצי הלילה"?

אלא שמשמעות הדבר היא שהרגע של מכת בכורות, הרגע של הופעת המגמה האלוקית בתוככי המציאות אינו רגע שאפשר למדוד אותו בזמן. באותו הרגע מתגלה האמת הנצחית של העולם, מתגלה העולם כפי שהוא באמת. במצב כזה לא שייכת זמניות, זהו רגע שכל כולו נצח, רגע שמקיף את כל הדורות כולם.

מבחינת האמת האלוקית אין מושגים של זמן, של עבר הווה ועתיד. במחשבה האלוקית, באידיאל האלוקי, הכול כבר קיים, לכן כאשר האידיאל האלוקי יורד ומופיע בתחתיות ארץ - מופיעה בתוככי המציאות שלנו הופעה שאיננה שייכת לצמצום של זמן ומקום, מופיעה בעולם שלנו מדרגה של נצח. זהו רגע שמקפל בתוכו את כל הדורות כולם, רגע שכולל את כל מה שיתגלה ויתברר בעז"ה עד לעתיד לבוא. ברגע הזה שבו האמת האלוקית חודרת לעולם שלנו ומתבררת המגמה והנשמה של העולם - ברגע הזה טמון הכול. כל מה שעתיד להתברר במהלכי ההיסטוריה כולה, כל ההופעה השלמה והמלאה שתופיע בעז"ה לעתיד לבוא, שבה יתברר כיצד המציאות כולה מותאמת ושייכת לאמת האלוקית אשר בקרבה, היא כולה פיתוח וגילוי של מה שכבר טמון באותו רגע בזמן יציאת מצרים, של מה שכבר הופיע ברגע אחד שהוא כל כולו נצח. כל ההופעה העתידית השלמה היא הוצאה אל הפועל של אותה מדרגה והופעה נצחית שהופיעה והוטבעה בעולם ביציאת מצרים[56]. על כן כל המציאות כולה היא "זכר ליציאת מצרים", היא גילוי והופעה של מה שכבר הופיע בצורה מרוכזת מאוד ועליונה מאוד בזמן יציאת מצרים[57].

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[58] - משום שבאמת באותו רגע של יציאת מצרים גם הוא יצא, כי ברגע הזה טמון כל מה שיופיע בכל הדורות. ברגע הזה הכול כבר חי וקיים, וכל הדורות כולם הם רק מבררים, מוציאים אל הפועל ומגלים את מה שהופיע והוטמן באותו רגע של מכת בכורות ביציאת מצרים.

על כן אנו אומרים: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה"[59], דהיינו שאותה אמת אלוקית נצחית שהופיעה בזמן מכת בכורות, אותה הופעה על-זמנית שאינה שייכת למציאות הזמן ולגדרי היום והלילה, תופיע לעתיד לבוא כמציאות הקבועה והנורמלית של המציאות.

 

קרבן פסח

כאמור, עלינו לברר מדוע לקרבן פסח ישנם מאפיינים גם של קרבן יחיד וגם של קרבן ציבור, הרי לכאורה שתי מדרגות אלו שונות זו מזו באופן מוחלט.

הקרבנות המוקרבים במועדי הקודש אינם דבר חיצוני, אלא הם מבטאים את המדרגה המופיעה באותו היום, את המשמעות המיוחדת של כל מועד ומועד, ופועלים להוציא את אותה מדרגה אל הפועל, ובוודאי שדיני הקרבן אינם חיצוניים ומקריים. באופן מיוחד יש מקום לראות את העניין ואת החידוש הגדול של יציאת מצרים, הבא לידי ביטוי בקרבן הפסח, בכך שחברו יחד שני צדדים שלכאורה אינם יכולים להצטרף יחד בקרבן אחד – היחיד והכלל.

ראשית יש לברר היטב את ההבדל שבין יחיד לבין ציבור. הבדל זה אינו הבדל כמותי אלא הבדל מהותי, אבסולוטי. ציבור אינו אוסף של הרבה אנשים יחידים, אלא הוא מהות חדשה, מדרגה חדשה מֵעֵבֶר למדרגת היחידים. לא ניתן לומר שהאדם הוא אוסף של תאים ואיברים, עצמות ושרירים, כל אלה יחד אינם יוצרים את החיים. כוח החיים של האדם אינו תוצאה מהחיבור של כל איבריו, אלא ישנה נשמה כללית, כוח חיים כללי שהוא מהווה את עצם החיים של האדם ומכוחו יונקים כל האיברים. גם אם נאסוף את כל איבריו של האדם יחד, לא נוכל ליצור ולהגיע לאפס קצהו של כוח החיים הכללי של האדם, אל נשמת האדם.

כך גם לא ניתן לומר שהציבור מורכב מיחידים שהצטרפו יחד. גם אם יתאספו כל היחידים שבעולם וירצו ליצור ציבור - לא יהיה ציבור. המדרגה של ציבור היא הופעת חיים כלליים של כלל, של ציבור, של אומה. כמו שלאדם הפרטי יש נשמת חיים - כך לציבור יש נשמת חיים, כוח חיים כללי שמכוחו יונקים היחידים, מכוחו הם הופכים למהות חדשה ומקבלים מדרגה חדשה לגמרי.

אין לטשטש את הבדלי המדרגות. לכן בדרך כלל לא יתכן מצב שקרבן יחיד יהיה קרבן ציבור. אפילו אם ירצה היחיד להתנדב ולמסור את הקרבן שלו לציבור זה בלתי אפשרי, כי היחיד הוא אדם פרטי, ובחייו הפרטיים לא מתגלית מדרגת החיים הכללית של הכלל, לא מתגלה בו כוח החיים הכללי המופיע באומה בכללותה.

הופעת שם ד' בעולם מתחילה מתוך כך שישנה יצירה אלוקית של הקב"ה את עם ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". כפי שבארנו בהרחבה, בזמן יציאת מצרים יצר הקב"ה את עם ישראל, ונולדה בעולם שלנו מציאות כללית שאין לה שום מציאות פרטית אגואיסטית, אין לה שום מימד פרטי, שום נטיה טבעית פרטית או כוח חיים פרטי, אלא כל חייה וכל מציאותה, כל הבנין הלאומי שלה, כל נטיות נפשה ושאיפות חייה, כולם בנויים מתוך ועל פי הנטיה האלוקית המוטבעת בקרבה.

האדם היחיד לכאורה איננו שייך אל מציאות החיים הזאת, לאדם היחיד יש שאיפות ונטיות חיים פרטיות ואגואיסטיות, לכן באופן רגיל ישנה הבחנה ברורה בין קרבן יחיד לקרבן ציבור.

 

אלא שהרגע המיוחד של יציאת מצרים מחדש לנו הבנה חדשה במדרגת היחידים. רגע מיוחד זה מחדש שהראייה הרגילה והשטחית הרואה את האדם היחיד בעם ישראל כהופעה פרטית ואינה רואה בו את מדרגת הציבור, את כוח החיים הכלליים של הציבור שטמון בו - היא ראייה מוטעית. בחיי היום יום קיים 'כיסוי' המונע מאיתנו לחדור ולראות את עומק חיי היחיד ואינו מאפשר לנו לראות את כוח החיים הכללי הציבורי המופיע ביחידים. גם אם אנחנו יודעים שזה כך - הדבר אינו מופיע במציאות בצורה חיה ואינו בא לידי ביטוי שלם בחיים, שכן חיי היחיד אינם מתרוממים לגובה של כוח החיים הציבורי. אולם ביציאת מצרים מוּסר הלוט, מוּסרים כל הכיסויים, ובאותו רגע מתגלה המציאות כפי שהיא באמת.

לכן, למרות שבדרך כלל ישנו הבדל בין מדרגת הציבור למדרגת היחידים - בזמן יציאת מצרים מתברר שאין הדבר כן, היחיד מתגלה מצד אמיתת הווייתו[60], מתגלה ש"אין ליחיד בישראל נשמה כי אם לקוחה מכללות האומה בלבד", "נשמת האומה ונשמות היחידים – מהות אחת להן בעם נפלא זה"[61].

 

אומרים חז"ל: "ראתה שִׁפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל"[62]. כיצד יתכן שאפילו שפחה, שמצד מדרגתה הפרטית היא איננה במדרגה כל כך עליונה, ובוודאי שלא כאחד הנביאים, הגיעה למדרגת נבואה וראתה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל בחייהם? וכן איך יתכן שבמעמד הר סיני הגיע כל עם ישראל למדרגת נבואה כמשה רבנו? לא מדובר רק על הצדיקים אלא עם ישראל כולו - איך אפשר להבין מצב שכזה?

אלא שבזמנים מיוחדים שבהם מופיע הציבור במדרגתו האלוקית הכללית, ממילא מופיעה אותה מדרגה כללית בכל האיברים, בכל היחידים. הם זוכים שתאיר בהם המדרגה הכללית שהיא אמיתת חייהם, נשמת חייהם. אמנם זאת היא המציאות האמיתית של חיי היחיד, כל יחיד בישראל הוא איבר, חלק מכוח החיים הכללי הקיים בכללות האומה, אלא שאמת זו אינה מופיעה בפועל בכל השנה.

ביציאת מצרים האמת הזאת הופיעה, והאמת הזאת שהופיעה פעם אחת בעולם - לא תשתנה. זאת היא האמת, זאת אמיתת מציאותנו. האמת הזאת שהופיעה בזמן יציאת מצרים ברגע אחד - תלך בעז"ה ותתברר כהופעה של חיים. מה שהתגלה באותו הרגע של יציאת מצרים עתיד להיות עצם החיים שלנו, עצם חיי היום יום שלנו. דבר זה הולך ומתברר. במהלך הדורות הולך ומופיע הבירור כיצד כל המציאות כולה על כלליה ופרטיה שייכת אל האמת האלוקית ומופיעה את האידאל האלוקי העומד ביסודה.

בכל שנה ושנה בליל פסח, בליל התקדש החג, כשכל ישראל עושים את קרבן הפסח בירושלים, המציאות הזאת חוזרת ומופיעה בעולם מחדש. באותו רגע אנחנו עומדים על הנקודה האמיתית שלנו, כל הפרטים של עם ישראל מתאחדים יחד להופיע את הצד הציבורי שלנו, את הצד האלוקי שמוטבע בנשמתנו, בנשמת הציבור כולו. כל הפרטים כולם מתרוממים ומתעלים אל המדרגה הציבורית, למדרגה האמיתית, למדרגה האלוקית שלהם. בליל התקדש החג מתברר ומופיע קשר היחיד עם הכלל, היחידים שבישראל מופיעים מתוך קישורם ויניקתם מהכלל, על כן קרבן היחיד בחג זה הוא במדרגה של קרבן ציבור.

מתוך כך ניתן גם להבין מדוע אנו מוצאים בדיני קרבן הפסח, את הציווי לצלות אותו "ראשו על כרעיו ועל קִרבו"[63], כל הקרבן נצלה כולו כמציאות אחת, ומצד שני נצטווינו שלא לשבור בו עצם: "ועצם אל תשברו בו"[64] - משמע שישנה חשיבות לכל הפרטים, עד לעצם הקטנה.

אין כאן כל סתירה. כל הפרטים חשובים, אסור לשבור אף עצם ואף חלק פרטי בקרבן, אבל מתגלה ומתברר שהערך של כל הפרטים, של כל האיברים השונים הוא איננו מצד פרטיותם אלא מצד יניקתם והתכללותם בכלל. דווקא מתוך הכלל מתברר ערכו המיוחד של כל יחיד ויחיד.

 

"והיה הדם לכם לאֹת על הבתים"

שאלנו מדוע אומר הקב"ה "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם"[65], מדוע יש צורך לשים את הדם על משקוף הבתים, וכי הקב"ה אינו יודע היכן גרים בני ישראל?

מתוך מה שבארנו, שביציאת מצרים הופיעה מדרגה כל כך עליונה של קשר היחיד עם הכלל, שהתברר שאין ליחיד בישראל נשמה פרטית משל עצמו, אין לו חיים פרטיים, אלא כל פרטיותו מוארת מהמדרגה האלוקית הכללית ובטלה כלפיה, ממילא בכל בית ובית בישראל המשקוף והמזוזות הופכים להיות כמו מזבח שעליו נותנים את הדם[66].

אומרים חז"ל[67]: "'ואת עֵרֹם ועֶרְיָה'[68] - ערום מכל מצוות, נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר: 'ואעבֹר עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואֹמר לך בדמיך חיי ואֹ­מר לך בדמיך חיי'[69]". כדי שתופיע עלינו המדרגה האלוקית שהתחדשה ביציאת מצרים, היה צורך שנכין את עצמנו לקראת אותה מדרגה ונכשיר את עצמנו לקלוט אותה. ההכשרה היא גילוי מידת הענווה ומסירות הנפש. החידוש של עם ישראל איננו בכך שאנחנו יוצרים אידאות רוחניות, אין לנו שום נטיות פרטיות ורצונות פרטיים, אלא החידוש שלנו הוא בהשתייכותנו הגמורה אל האמת האלוקית, בהיותנו מלאי ענווה כלפיה ומלאי שקיקה ומסירות נפש שהיא תופיע בעולם.

זה מה שמופיע בזמן יציאת מצרים. למרות שקודם יציאת מצרים היינו בלועים באומה המצרית, ולכאורה לא היתה כל סיבה שהקב"ה יוציא אותנו ויקח אותנו לו לעם - נתן לנו הקב"ה שתי מצוות אשר הוציאו אל הפועל את התכונה הישראלית, שתי מצוות שמבטאות את ההכשרה הנפשית שלנו, את היותנו מלאי ענווה ומסירות נפש להופעת האמת האלוקית בעולם.

לפי זה מבואר, שמה שכתוב "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם", פירוש הדבר, שכאשר הענווה ומסירות הנפש של עם ישראל על קידוש השם, על הופעת האמת האלוקית, מתבררות ומופיעות במציאות - מתברר עד כמה אנו ראויים שאותה אמת אלוקית תחול עלינו ותתגלה בתוכנו, וממילא הקב"ה פוסח על בתי בני ישראל ולוקח אותם לו לעם.

"וספרתם לכם ממחרת השבת"

כזכור, שאלנו מדוע קוראת התורה ליום טוב הראשון של פסח 'שבת' ואינה מכנה אותו כשאר ימים טובים. וכן מדוע איננו מביאים את העומר ביום טוב הראשון אלא רק לאחריו.

ראשית עלינו להבין את ההבדל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב. השבת קבועה מימי בראשית על ידי הקב"ה, "שבת - קביעא וקיימא"[70], היא אינה ניתנת לשינוי. לעומת זאת יום טוב תלוי בקידוש החודש של עם ישראל, ישראל מקדשים את הזמנים[71] וקובעים מתי יחול ראש חודש. זהו כוחם המיוחד. אולם יש לברר, מנין לעם ישראל הכוח לקדש את הזמנים?

פסח הוא יום טוב אבל הוא נקרא גם שבת, משום שביום הזה התגלה במציאות הנצח האלוקי, התגלתה האבסולוטיות האלוקית, שהיא אשר שייכת לקדושת השבת, אבל קדושה עליונה זו התגלתה במדרגה של קדושת הזמנים. היא יצרה את האפשרות לקדש את הזמנים, היא יצרה את עם ישראל המקדשים את הזמנים. מתוך הבירור שכוחם ועניינם של ישראל נובע מהאבסולוטיות האלוקית של קדושת השבת שהיא קביעא וקיימא, מתוך ההתאמה המוחלטת שבין ישראל לקב"ה, נובעת היכולת של עם ישראל להמשיך את הקדושה בעולם ולקדש את הזמנים.

מתוך כך ניתן להבין גם מדוע ספירת העומר אינה מתחילה מהיום הראשון של פסח אלא רק ממחרתו, "ממחרת השבת". העומר הוא קרבן שׂעורים, מאכל בהמה, המציין את כל החומריות של העולם. צריך להתברר שכל המפעל של עם ישראל לתיקון ועילוי העולם יונק כל כולו מהמוחלטות האלוקית, מהיצירה האלוקית אותנו, לכן אי אפשר לעָרֵב ביום הראשון שהוא יום היצירה האלוקית אותנו, את המפעל שלנו, את היצירה שלנו. דווקא בחג הפסח יש צורך להפריד בין היום הראשון - שבו הקב"ה יוצר אותנו לו לעם, ובו מתבררת שייכותנו הגמורה לאמת האלוקית העליונה, לבין המפעל שלנו לתיקון העולם שמתחיל רק לאחריו.

מתוך כך מבואר מדוע אנו סופרים לעומר ולא לקראת שבועות זמן מתן תורה, כיון שעניינה של התורה, עניינם של ישראל איננו להתנתק מהעולם אלא להעלותו ולתקנו, לכן אנו סופרים דווקא לעומר, אנו הולכים ומתקנים ומעלים את העומר, את מאכל הבהמה, ומבררים את קישורו אל המוחלטות האלוקית.

 

שנזכה בעז"ה, במהרה בימינו, להגיע למועדים ולרגלים שמחים בבנין ירושלים ובית המקדש וששים בעבודת הקודש, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר המזבח לרצון, ונודה לד' שיר חדש על גאולתנו ועל פּדות נפשנו. אמן.

 

---