בלוג

הרוח האחר"ת של כלב בן יפונה

12.6.18, 16:34 | נעם ארנון | 17 צפיות
 
פרשת השבוע  - "שלח" - מביאה אותנו שוב לסיפור המופלא על כלב בן יפונה. הוא נמנה עם שנים עשר המרגלים שעלו לתור את הארץ. בעוד עשרה מהמרגלים נתקפו בהלה מול "בעיה דמוגרפית" של כנענים, עמלקים, ענקים ואנשי מידות, כלב וחברו יהושע בן נון הבינו את האמת לעומקה; יחד הם ניצבו והצהירו את הצהרת האמונה והעוז המהדהדת עד היום: "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!". בסופו של דבר, הם צדקו. דור החלשים וקטני האמונה אכן תם במדבר; שני המנהיגים האמיצים, אלו שחזו את האמת, ניצחו וירשו את הארץ. בשכר נאמנותו זכה כלב לבשורה הייחודית: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה, וזרעו יורישנה".  ואמנם, כלב קיבל לנחלה את חברון, עיר האבות ובירת יהודה, והפך לשופט הראשון של עם ישראל בסדרת מעשי גבורה ומנהיגות ייחודית.
תנועת ההתיישבות שואבת השראה מהפסוק המציין את רוחו, גבורתו ונאמנותו של כלב בן יפונה, אשר יחד עם יהושע עמד במבחן הנאמנות לארץ ישראל בשעה של אתגר היסטורי המזכיר מבחינות שונות את האתגר של דורנו. הויכוח שהתחולל אז במדבר קורה מול עיננו גם כיום. הטיעונים המועלים בתורה משקפים את הדעות המושמעות כיום, וברור גם מי ינצח בויכוח; אלו שמאמינים בעם ישראל ובארץ ישראל, אלו שכמו כלב מונעים ע"י "הרוח האחרת", רוח האמת והאמונה, האומץ והגבורה, השמחה וההגשמה.
אני מציע לראות בצירוף המילים "רוח אחרת"  אות וסימן לממשיכי דרכו של כלב בדורנו, המאמינים גם בחיוניותה של ארץ ישראל וגם ביכולתו של עם ישראל למלא בה את ייעודו ההיסטורי. אנו נדרשים כעת לחשוב אחרת מהחשיבה המדינית הישנה, ולהציע את הרוח האחר"ת שתוביל את ההמשך: אחריות, ריבונות, תושבות.
אחריות – אנו יודעים ומאמינים כי כשהונחלה ארץ ישראל לאבותינו ולנו, הוטמעה בנו גם המשימה וגם היכולת לקבל על עצמנו את האחריות הממשית על הארץ. צו התורה וצו ההיסטוריה מגדירים לנו באופן ברור – האחריות על הארץ היא עלינו. איננו רוצים ואיננו יכולים להשתחרר מאחריות זו, כמו שאיננו יכולים להשתחרר מאחריות על עצם קיומו של העם, בטחונו וחייו. אחריות פירושה בגרות, נכונות ועמידה במשימה, באמונה ובידיעה מלאה כי אנו מסוגלים לעמוד בה. איננו יכולים ואיננו רשאים להעביר את האחריות על ארצנו לגורם אחר כלשהו. האחריות על הארץ, על כל חלקיה, היא עלינו. אחריות כוללת כמובן את כל המימדים, המעשיים, הלאומיים, הפיסיים, האקולוגיים, הביטחוניים, וכל מה שמשתמע מהם; ואכן, הניסיון מוכיח כי רק עם ישראל ניחון ביכולות לנהל את הארץ באופן נכון, ולא להפקירה למשטרי טרור, סכנות ביטחוניות או להרס הסביבה; רק עם ישראל מסוגל ומחוייב גם לשמירת הארץ, בטחונה, נופיה, אתריה ההיסטוריים והארכיאולוגיים, ועוד ועוד; מכלול זה נובע מהנדבך הראשון מתוך השלושה - המונח "אחריות".
בעקבות האחריות מגיעה ה"ריבונות". נושא זה הולך והופך ליותר מובן, מקובל ונפוץ בשיח הציבורי בשנים האחרונות (פרי מאמציהן של נשות החיל "נשים בירוק"),  והולך וכובש את מוקדי החשיבה המדינית בחוגי רחבים והולכים. הריבונות נובעת מהעיקרון הקודם – עיקרון האחריות. אופן המימוש הפוליטי והמדיני, כאשר יגיע זמנו, יותווה ע"י עם ישראל באמצעות הכלים הפוליטיים, המדיניים והבטחוניים שיגשימו את הייעוד הלאומי וההיסטורי.
האות ת' ב"רוח האחר"ת" תציב את השלב השלישי במשוואה -  "תושבות". זו התוצאה הטבעית של שני העקרונות הקודמים, האחריות והריבונות.  אנו מודעים לעובדה כי בשטחי ארץ ישראל ישנם תושבים, אשר האחריות עליהם – כמו כל שאר תחומי האחריות על הארץ – היא עלינו. כמובן, אין המדובר בגורמי טרור -  מחבלים, תומכיהם, סייעניהם ומעודדיהם; לגורמים אלו אין מקום במערכת העתידה. אך השאלה העקרונית היא הימצאות מספר גדול של אנשים (לא יהודים) בשטחי ארצנו, שיעדיפו להישאר בשלטון ישראלי, תוך עמידה בעקרונות של השלמה ונאמנות. (אזרחות עשויה להינתן לאחר תבחינים והזדהות מלאה ועמוקה עם מדינת ישראל).  האם אנו רוצים או מוכנים שמספר גדול של אנשים יחיו בארצנו בשלטון זר או בריבונות זרה? ולכן, ההגדרה הנכונה ביותר לאנשים אלו לעת הזאת היא "תושבות", המעניקה לנושאיה זכויות אדם, בריאות, חינוך, תעסוקה וכו'. לעניות דעתי, זו ההגדרה המוסרית והמעשית לתושבים הלא-יהודים והלא-אזרחים הנמצאים בארצנו, (והיא דומה  להגדרה ההלכתית של "גר תושב"). ההגדרה הזאת תעניק לבני אדם (הראויים לכך) זכויות אדם ותנאים אנושיים בארץ ישראל הנתונה לאחריותנו ולריבונותנו. היא משלימה את הצלע השלישית ביעדי "הרוח האחרת".
בסופו של דבר, ניתוח המציאות מראה שהדרך המוצגת בנוסחת "הרוח האחר"ת" היא הדרך המעשית היחידה האפשרית למדינת ישראל. כיום ברור כבר לכל שאופציית הנסיגה ו"שתי המדינות" איננה קיימת; אני מציע להכיר במציאות, לא להיגרר לתהליך אלא להוביל אותו  - באופן נכון, בדרך להגשמה של היעד ההיסטורי, ובהתייחסות נכונה, הן בהיבט הערכי והן בהיבט המעשי - לארץ ישראל.


 
אין תגובות