בלוג

ארבעת המקומות הקדושים בחברון - לא שוכחים

בימים אלו, בהם דנים בארץ ובעולם במקום הקדוש ביותר – הר הבית, יש עניין לחזור ולהיזכר במקומות הקדושים בחברון.

15.11.15, 12:40 | נעם ארנון | 3917 צפיות
 
 
ב"ה
 ארבעת המקומות הקדושים בחברון  - לא שוכחים
 
 
בימים אלו, בהם דנים בארץ ובעולם במקום הקדוש ביותר – הר הבית, יש עניין לחזור ולהיזכר במקומות הקדושים בחברון.
 
האתר החשוב ביותר בחברון הוא כמובן מערת המכפלה; אך לא נעסוק בה במאמר זה. נעסוק כאן בארבעה מקומות קדושים, שצוינו במפורש ב"הסכם חברון" שנחתם בשבט תשנ"ז (ינואר 1997).

לטובת הקוראים (הצעירים) נזכיר, שהרשות הפלשטנית הוקמה בעקבות "הסכם אוסלו" מ- 1993; לפני כן מעולם לא היה קיים עם פלשטני, מדינה פלשטנית, או רשות פלשטנית.  ב- 1993 התנהלו באוסלו (בירת נורבגיה) מפגשים בלתי חוקיים בין פקידים ישראלים לבין אנשי ארגון הטרור אש"פ ("ארגון לשחרור פלשטין"). תוצאת המפגשים היתה "הסכם אוסלו" בו הכירה ממשלת ישראל באש"פ,  העניקה לו מעמד לגיטימי, נשק וכסף, וממנו קמה ה"רשות הפלשטנית". תחת גלי טרור איומים ישראל נסוגה מכל ערי יש"ע, פרט לחברון. ב – 1997 נחתם 'הסכם חברון'. בהסכם זה חולקה העיר חברון: כ – 85% מהעיר הוכרזו כ- H1, שנמסר לשליטה מלאה של הרשות הפלשטנית. 15%  הוכרזו כ- H2, שבו הסמכויות האזרחיות בידי הרש"פ והאחריות הבטחונית בידי צה"ל. בתוך H2, בשטח זעיר של כ- 3% מהעיר, הותרה נוכחות יהודית. שטח זה הוא סביב מערת המכפלה, הרובע היהודי העתיק, בית רומנו ובית הדסה, תל חברון ובית העלמין. (פירוט זה מתייחס לשטחה המוניציפאלי הרשמי של חברון, שהוא כ- 20,000 דונם, ואינו כולל את קרית ארבע).

אך בנוסף לאזור היישוב היהודי, נמצאים בחברון אתרים יהודיים, אשר חלקם מיוחסים  - על פי מסורות עתיקות  - לאישים מתקופת המקרא, וכן אתרים היסטוריים ומקודשים מתקופות שונות. מסורות על מקומות אלו מופיעות בכתבי הנוסעים מהתקופות השונות, והאתרים המתוארים בהם מקובלים זה דורות רבים כ"מקומות קדושים" וכמקומות תפילה; ברשימת המקומות הקדושים שהוגשה ע"י "הועד הלאומי" לממשלת המנדט הבריטי, הכוללת את דרישת העם היהודי לבעלות על אתריו ההיסטוריים המקודשים, מופיעים  אתרי חברון  - מערת המכפלה, קבר ישי אבי דוד, קבר אבנר בן נר, בית העלמין היהודי העתיק, ואשל אברהם. סעיף 6 של ההסכם ההסכם מתייחס לארבעה אתרים קדושים הנקראים בהסכם כך:
 
(1)מערת עתניאל בן-קנז/אל-חליל;
 
(2)אלוני ממרא/חראם אר-ראמה;

(3)אשל אברהם/בלוטת איברהים; ו-

(4)מעיין שרה/עין שרה.

ביחס לאתרים אלו קובע ההסכם כי "המשטרה הפלסטינית תהיה אחראית להגנה על האתרים היהודיים הקדושים המוזכרים לעיל.
מבלי לפגוע באחריותה המוזכרת לעיל של המשטרה הפלסטינית, ביקורים לאתרים הקדושים
הנ"ל על-ידי מאמינים או מבקרים אחרים ילוו על ידי יחידה ניידת משותפת (ינ"מ) שתבטיח גישה חופשית, בלתי
מופרעת ובטוחה אל האתרים הקדושים, וכן את השימוש השליו בהם".

 
 
אך בפועל, למרות שבהסכם נקבע שליהודים תהיה זכות כניסה חפשית לאתרים אלו, הכניסה אליהם נמנעת כמעט לחלוטין. למערת עתניאל בן קנז ניתן אישור כניסה לעיתים רחוקות, ולשאר האתרים אין כניסה ליהודים, פרט להזדמנויות נדירות.

(קבר אבנר בן נר, הסמוך למערת המכפלה ואינו מוזכר בהסכם, נסגר גם הוא לכניסת יהודים, פרט לעשרת ימי "החריגים היהודים" במערת המכפלה. החל מאייר תשע"ב הותרה כניסת יהודים לאתר זה בימי חמישי בשבוע בשעות בלילה).
 
 
מפת חלוקת חברון בעקבות "הסכם חברון". במפה מסומנים ארבעת המקומות הקדושים:
 
מטרתנו להיזכר בארבעת המקומות המוזכרים בהסכם חברון, ללמוד מעט עליהם ולהבטיח שלא ישכחו.

האתר הראשון אליו נתייחס מוזכר מספר פעמים בספר בראשית, מקום התיישבותו של אברהם אבינו – "אלוני ממרא":
 א. אלוני ממרא
 
"אלוני ממרא אשר בחברון" היה מקום ישיבתו – מגורי הקבע של אברהם אבינו בארץ ישראל, ובו בנה מזבח לה':

וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה; כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה. וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'". (בראשית י"ג י"ד-י"ח).

באותו מקום יסד אברהם את הצבא העברי הראשון, שיצא למשימת שחרור חטופים – לאחר שאחיינו לוט, נחטף ע"י כוחות אוייב. "יחידה מיוחדת" זו רדפה אחרי ארבעת המלכים עד צפון סוריה ולבנון, והצליחה במשימתה: שחרור החטופים, והחזרת השבויים:

"וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם. וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.  (בראשית י"ד י"א-כ').


מיד לאחר שובו של אברהם, והמפגש עם מלך סדום ומלך שלם (ירושלים), התקימה ברית בין הבתרים (בראשית ט"ו) . לכן, הפרוש הסביר ביותר הוא שמעמד הברית, בה הובטחה ארץ ישראל לזרעו של אברהם, התקיים במקומו של אברהם- אלוני ממרא אשר בחברון.

מאוחר יותר הגיעו שלשת המלאכים אל אברהם בהיותו באלוני ממרא, ושם קיבל את הבשורה על פקידת שרה והולדת יצחק (בראשית י"ח.)
 
 
החל מימי בית שני זוהה אתר "אלוני ממרא" (שכונה מאוחר יותר ע"י הערבים "ראמת אל חליל")  מעט ממזרח ל"צומת הזכוכית", מצפון לחברון וממערב לקרית ארבע, כ-3 ק"מ  בקו אויר ממערת המכפלה, ומרחק דומה מתל חברון הקדומה. במדרש מוזכרות גם דעות אחרות, לפיהן "אלוני"  הוא מישור, אך כאן דוקא הפשט והניתוח הגיאוגרפי-היסטורי מסביר  היטב את המיקום: קרוב לודאי שאברהם אבינו, על מקנהו הרב, לא נטה את אהלו בתוך או קרוב לעמק חברון, כדי להימנע מפלישה וגרימת נזק לשדות חקלאיים, אלא התפרס על הגבעות מצפון לעיר, שהיו מכוסות בחורש אלונים, ומכאן שמו שם המקום. שם זה נשאר עד ימינו בצורה הערבית "ג'בל נמרא", שהיא הגבעה המתנשאת מצפון לעמק חברון, ממערב למערת המכפלה.
"אלוני ממרא" הינו אתר קדום מרשים, מוקף חומת אבן מסיבית נמוכה. מיקומו הוא מרכזי בבמת ההר;  "צמת הזכוכית" שלידו הייתה צמת הכניסה העיקרית לחברון ולקרית ארבע במשך שנים רבות. מאז נסיגת צה"ל מרוב חברון נמצא האתר בתחום הכיבוש הפלשטני, ולא ניתן להכנס ולבקר בו.
  
 
הממצא הבולט לעין המבקר כיום הוא החומה המרשימה, בנויה בניית גזית יפה ומדוייקת, שמידותיה כ – 70X30 מ', וגבהה כיום כ – 2 מ'. יתכן, שבעבר היתה חומה זו גבוהה יותר, אך כנראה בנייתה נעצרה מסיבה כלשהיא.  סגנונה ובנייתה מזכירות מאד את המבנה שמעל מערת המכפלה. יש להניח כי אותו בונה בנה את שני המבנים. זהו , קרוב לודאי, המלך הורדוס, שמלך על ארץ יהודה בחסות האימפריה הרומית,  בסוף מאה 1 לפנה"ס. סגנון הבניה, אבני גזית בעלות סיתות שולייים, המכונה "סיתות הרודיאני", וקירות בעלי אומנות בולטות, הדומים לכתלי המבנה מעל  מערת המכפלה, נמצא גם בשרידי הכתלים של הר הבית בירושלים.  הורדוס ביקש להקים ככל הנראה במקום מתחם הדומה לזה שנבנה מעל מערת המכפלה. בסיס החומות נבנה באופן דומה, וכבר הוחל בהנחת נדבך הביניים המיוחד,  שממנו, בדומה למערת המכפלה, היו אמורות להתנשא ה"אומנות"-חצאי עמודים מרובעים, בולטים מהקיר לסירוגין - שורה בולטת ושורה שקועה, בדומה לקומה העליונה של מערת המכפלה. מסיבה כלשהיא, קומה זו לא נבנתה, וככל הנראה המבנה נותר בלתי שלם ברובו. כמו כן, אין גם למצוא כאן את סיתות השולים האופייני למערת המכפלה, כנראה בגלל השוני בסוג אבן הבניה:  היא עשירה במאובנים, דבר שלא איפשר סיתות שוליים מדוייק.

בימי קדם היה במקום עץ מרשים וענק. עץ זה נזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו (יוספוס) – פעם כעץ אלון, ופעם כעץ אלה. ב"מלחמות" מתאר יוספוס את חברון: "העיר הזאת היתה משכן אברהם אבי היהודים…מצבות קברותיהם נראות בעיר הזאת עד היום הזה והן עשויות שיש יפה לכבוד ולתפארת. ובמרחק ששה ריס מן העיר נראית שם אלה גדולה, ולדברי האנשים האלה הזאת עומדת מראשית בריאת העולם ועד עתה" (מלחמות ד' ט' ז'). ואילו ב"קדמוניות" (א' י' א') הוא כותב: "ואברהם ישב על יד עץ האלון הנקרא "אוגיגי" (=בראשיתי, קדמוני), מקום סמוך לחברון העיר שבארץ כנען". בין כך ובין כך, היה זה עץ ענק ומרשים, שיוחס לימי בריאת העולם, ובצילו, לפי המסורת, היה אהל אברהם.

האתר המיוחד משך תשומת לב רבה, והפך לאחד ממקומות המפגש המרכזיים בהר. אספקת מים הובטחה באופן שוטף, ע"י באר מים שופעת שנחפרה בפינה הדרום – מערבית של המתחם; באר זו קיימת עד היום, והיא אחת הבארות הבודדות בהר, והגבוהה בכולן (גובה המקום למעלה מ – 1000 מ' מעל פני הים). בימי בית שני היה המקום ציון הגבול בין העצים שפירותיהם היו מועלים לירושלים כ"נטע רבעי" לבין אלו שנפדו בכסף, כפי שמעידה המשנה: (מעשר שני, ה,ב): "כרם רבעי עולה לירושלים, מהלך יום לכל צד.  ואיזה הוא תחומה? אילת מן הדרום, עקרבת מן הצפון, לוד מן המערב, והירדן מן המזרח.  ומשרבו הפירות, התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה.  ותנאי היה הדבר,אימתי שירצו, יחזור הדבר לכמות שהיה.  רבי יוסי אומר, משחרב בית המקדש, היה תנאי זה; ותנאי, אימתי שייבנה בית המקדש, יחזור הדבר לכמות שהיה".

"אילת" היא האתר בו היה עץ האלה הידוע, ועל שמו כונה המקום ביוונית – "תרבינטוס", שפירושו עץ אלה.  המקום השוקק הפך גם לשוק, שכונה "יריד בוטנה" ("בוטנה" – פרי האלה); השוק המשיך לפעול שנים ארוכות, גם לאחר החורבן. לאחר מרד בר כוכבא, בו נשבו שבויים יהודים רבים, נמכרו יהודים רבים לעבדות במקום זה; מספרם של היהודים שנמכרו היה כה רב, עד כי מחירו של יהודי הגיע למחיר מנת מספוא של סוס ליום אחד…

אב הכנסיה הירונימוס (מתרגם התנ"ך ללטינית, 340-420 לסה"נ) מזכיר את המקום בפירושו  לירמיהו ל"א: "אחדים מן היהודים מפרשים את המקום הזה כך שאחר כיבוש ירושלים ע"י אספסיאנוס הובלו בדרך זו בואכה עזתה ואלכסנדריה אלפים לאין ספור של שבויים לרומא. ויש מפרשים שלאחר הכבוש האחרון בימי הדריאנוס, כשנחרבה גם העיר ירושלים, נמכר המון עצום מגילים שונים ומשני המינים ביריד של אילת (אברהם), ולפיכך תועבה היא ליהודים לראות את היריד המפורסם הזה."

תיאור דומה מופיע גם בפירושו לזכריה יא: "נקרא נא בהגדות ובמסורות הקדמוניות של היהודים המתאבלים על אשר נמכרו באהלו של אברהם - במקום שבו נערך עכשיו מדי שנה בשנה היריד המפורסם מאוד- אלפים רבים של אנשים לאחר החורבן האחרון שסבלו בידי הדריאנוס, ואלה שאי אפשר היה למכרם הובלו למצרים ואבדו - חלקם בספינות שנטרפו וחלקם ברעב ובהריגת הגויים."

כרוניקון מהתקופה הביזנטית מתאר: "כאשר מרדו היהודים, בא הדריאנוס ירושלימה ויקח את היהודים בשבי ויבא אל המקום הנקרא טרבינתוס ויתקן שם יריד, וימכרם במחיר סוס כל אחד ואת הנותרים לקח אל עזה ויתקן גם שם יריד וימכרם.  ועד היום הזה שם היריד ההיא הוא יריד הדריאנוס." (ספר הישוב עמ' 41)

במאה ה – 4  נבנתה במתחם ע"י הביזאנטים כנסיה גדולה; היתה זו אחת הכנסיות הקדומות והגדולות בארץ ישראל. היא נבנתה במקום כחלק משאיפת הנצרות הקדומה להציג עצמה כמחליפת היהדות ע"י התחברות לשרשיה היסטוריים,  ובעיקר  - לאברהם אבינו, מבשר האמונה וראשון המאמינים. אב הכנסיה סוזומנוס (המאה ה-5 לסה"נ) מתאר באופן ציורי את היריד בתקופתו, בו השתתפו יהודים, נוצרים ופגאנים:

" המקום הזה, הנקרא כיום "טרבינתוס" סמוך לחברון, חמשה עשר ריס ורחוק מירושלים כמאתים וחמישים ריס. עליו מסופר, שיחד עם המלאכים שנשלחו נגד אנשי סדום, נראה לאברהם גם מלאך האלוהים והגיד לו את הולדת הבן. שם יחוגו עד היום ילידי המקום, ואנשי פלשתינה הרחוקים יותר ואנשי צור וערביים חג נהדר בכל שנה בעונת הקיץ. רבים מאוד באים גם לשם מסחר, מקח וממכר, כי החגיגה נוגעת מאוד לכולם; ליהודים, מפני שמתפארים באברהם כאביהם, לעובדי אלילים מפני ביאת המלאכים, ולנוצרים מפני שגם אז הופיע לצדיק מי שעתיד היה להתגלות ... לשם תשועת בני האדם. בהתאם לדתות מכבדים את המקום הזה אלה בתפילות לאלוהי כל, ואלה בקריאת המלאכים ונסך יין וקטורת לבונה או ע"י קרבן שור או כבש או תרנגול, כי כל אחד אשר היה לו דבר מה טעון טרחה יפה, טפל בו בשקידה במשך כל השנה, שמר אותו בנדר לשמחת החג אשר שם לעצמו ולהם... המקום הוא שדה בר חרושה תחת כפת השמים ואין בו בתים מלבד אלה שעל יד האלון שבימים קדומים היו לאברהם, ובאר שנעשתה על ידו. ובשעת החגיגה אין איש שואב ממנה מים. כי לפי מנהג עבודה זרה יש ששמים שם נרות דולקים, או נסכו יין או השליכו רתמים. ויש גם ששמים מטבעות או מור או קטורת ומפני זאת, כנראה, המים נעשו ללא יפים לשמוש מחמת החפצים המושלכים לשם".

החשש מהתקרבות לעבודה זרה הביא את חז"ל לאסור את הכניסה למקום:  "אתא רבי יוסי בי רבי בון, אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן: לא אסרו אלא כדון (=כגון) ירידה של בוטנה. ותני כן: שלושה ירידין הן: יריד עזה, יריד עכו, ירידה של בוטנה, והמחוור שבכולן-ירידה של בוטנה (ירושלמי עבודה זרה פ"א, ל"ט ע"ג. בראשית רבה מ"ז, י"ב). כנראה שלאיסור הצטרף גם הזכרון ההיסטורי על מכירת היהודים לעבדות, במקום בו אירע אחד משלבי הגלות.

מפת מידבא, מפת פסיפס מהמאה ה – 6 לסה"נ המתארת את אתרי ארץ ישראל שנתגלתה בעבר הירדן מתארת גם את אתר אלוני ממרא והכנסיה שבו, וכן את העץ הענק שעדיין   היה קיים.

הכנסיה חרבה בכיבוש המוסלמי במאה  ה- 7. מאז המקום חרב, ולא נבנה מחדש. כאמור, הוא נקרא בפי הערבים "ראמת אל חליל". בשנות ה- 20 חפר במקום החוקר הגרמני אווריסטוס מאדר, ובשנות ה- 90 – קמ"ט ארכיאולוגיה באיו"ש ד"ר יצחק מגן. במקום נתגלו מטבעות רבים – זכר ליריד הגדול שהיה בו.

בעבר האתר היה צמוד לכביש הראשי לקרית ארבע. כיום המקום נמצא בתוך השטח הכבוש הפלשטני; בשנים האחרונות הותרה כניסת יהודים לאתר זה לעיתים נדירות.

המקום בו הובטחה ארץ ישראל לאברהם אבינו וזרעו מצפה לגאולתו.
 
ב. האתר השני בו נעסוק, הקשור גם הוא לאברהם אבינו, הוא – "אשל אברהם".
 
"אשל אברהם"
העץ המפורסם שכונה "אשל אברהם" היה למעשה עץ אלון עתיק יומין ומופלג בשנים, שניצב במערבה של חברון. אף שאין הוא כמובן האשל אותו נטע אברהם בבאר שבע, (בראשית כא לג) נקשרו לעץ זה אגדות ומסורות מזה דורות רבים, ומיוחס לו קשר לאברהם אבינו. קשה לאמוד את גילו, אך אגדות מימי הביניים מעידות שכבר אז הוא נחשב לעץ מימי קדם.

האגדה מספרת שהעץ בחברון הוא אותו אלון שבצילו נטה אברהם אבינו את אהלו בחנותו באלוני ממרא שליד חברון, ושלידו נגלו אליו המלאכים: "וירא ה' אליו באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחם היום, וישא עיניו וירא שלשה אנשים נצבים אליו, וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל...והוא עומד עליכם תחת העץ ויאכלו" (בראשית יח') (אלוני ממרא זוהה גם במקום אחר, בו עסקנו לעיל).

יש שקשרו עץ זה עם עץ האלון עליו מספר יוסף בן מתתיהו, עליו מסופר שהיה נטוע מימי בריאת העולם, ומצוי סמוך לחברון (קדמוניות יהודים, ספר ראשון י',ד'). (לפי דעות אחרות העץ הקדום נמצא באתר "אלוני ממרא").

העץ הקדום בחברון, שיוחס לימי אברהם אבינו, התפרסם בכל העולם כעץ בעל סגולות מרפא. עולי רגל רבים מימי הביניים מספרים על נטילת ענפים וקיסמים מאילן זה להם יוחסו סגולות שונות. הנוסע ארקולפוס שביקר בארץ ב 670 לסה"נ מספר על "עץ אברהם" שהוא עץ אלון, וממנו נוטלים ענפים לכל העולם. (אגדות א"י עמ' 88).

נוסע אחר, מלפני כ-900 שנה, מספר שכל המחזיק ענף מאלון אברהם בטוח שפרסות סוסו לא ימעדו לעולם; אגדה אחרת מספרת כי החזקת ענף קטן מעץ אברהם היא סגולה מפני נפילה (שם).

המסורת על סגולותיו הפלאיות של ענפי העץ גרמו כמעט לחיסולו; לאחר שמאות שנים נטלו ממנו עלים וענפים, העץ הוקף בגדר איתנה, למנוע פגיעה נוספת בו.


במאה ה-19 קנתה הכנסיה הרוסית את האדמה סביב האלון,  ולידו נבנו מנזר ואכסניה לצליינים, שנהגו לבוא בהמוניהם לפני מלה"ע ה-1; מאז נקרא המקום בפי הערבים "מוסקוביה". כמו רוב המתחמים הרוסיים בארץ ישראל המקום עבר לחסות  הכנסייה הרוסית הלבנה,  שנוסדה אחרי המהפכה הבולשביקית  מחוץ לגבולותיה של ברית המועצות, ומרכזה היה בניו יורק. הכנסיה, המנזר והאכסניה הופעלו ע"י מספר נזירים רוסים. המורה החברוני אליהו יהושע לבנון מציין כי בתר"ף (1920),  בימי השלג הגדול, נשבר ענף מן העץ והועבר למוזיאון הארכיאולוגי בלונדון. הוא כותב כי בתקופת שהותו בחברון, בשנות ה-30, היו בעיר מספר נוצרים, רובם פקידי הממשלה. האורתודוכסים התפללו בכנסיה הרוסית  בחצר "אשל אברהם", והפרוטסטנטים בכנסיה שהקימו רחוק ממרכז העיר; אך בכנסיות בחברון לא נשמעו פעמונים, לפי דרישת אחד ה"מופתים" הקנאים בחברון.

דבריו, בסוף חודש מאי בכל שנה, ערכו הנוצרים האורתודוכסים והפרובסלבים- מירושלים, בית לחם וחברון ועוד- את חג אשל אברהם ("איד אל בלוטה")- "חג השבועות". מאות בהם באים לשטח שלפני האשל ועורכים פולחנים דתיים. לדבריהם היתה ביום זה פגישת אברהם אבינו עם שלושת המלאכים. לפני פרעות תרפ"ט היו באים הרבה יהודים לראות באידם זה.
 
לאחר מסירת מערב חברון לאש"פ בתשנ"ז (1997) התנפלו על הנזירים מחבלים פלשטנים חמושים, לבושים במדי שוטרים, וגרשום במכות ובאלימות. המקום הועבר לידי הכנסיה ה"אדומה" הפרו- קומוניסטית, שהיתה מקורבת למנהיג המחבלים עראפת. לאחר העברתו לידי הרשות הפלשטנית התייבש עץ האלון העתיק.

העץ הניצב כיום באתר הוא "בנו" של העץ הקדום; הוא צמח מבלוט (זרע אלון) שנשר מהעת העתיק. על המקום שומר ערבי, הזוכר עדיין היטב את הימים שעברו לפני פרוץ ה"שלום", בהם ביקרנו במקום לעיתים קרובות. בביקורים (הנדירים מאד) שקיימנו לאחרונה, הוא קיבל את פנינו בידידות רבה.

 
ג. לאחר שני אתרים הקשורים לשמו של אברהם אבינו, האתר השלישי בו נעסוק קשור (לפחות בשמו) לשרה אמנו, והוא "עין שרה":
 
חמאם (עין) שרה (ביר איג'דה) - המקוה של שרה אמנו?
(חלק זה של המאמר מסתמך על מאמר מאת חוקר א"י זאב (ז'אבו) ארליך, ותודתי נתונה לו).

כ-400 מ' מדרום לאתר "אלוני ממרא" ראמת אל-חליל, במעלה הכביש, במדרון ג'בל אל-בטרח היורד מזרחה, בנוי כיום מסגד חדש-יחסית (ג'מיע אל-קסם). מתחתיו מצוי מבנה קדום של מקווה טהרה יהודי מימי הבית השני. המקום נקרא בערבית 'ביר איג'דה' (באר הגדיים), או 'חמאם סארה', ותיאורו, ללא ציון שמו, מוזכר בכתביהם של נוסעים יהודים, שביקרו בו לאורך מאות שנים (התאריכים לסה"נ):

1180- "ואצל העץ בארה של שרה, והמים מתוקים וצלולים מאד" (ר' פתחיה מרגנשבורג)

1260- "בשיפוע ההר מעיין אחד, אומרים כי הוא היה המקווה של שרה אימנו" (אלה המסעות")

1488- "גם שם, סמוך לחברון, בתוך אבני הסלע, מקווה מים חיים, ואומרים ששם היתה טובלת שרה אמנו עליה השלום." (ר' עובדיה מברטנורא)

1522- "קרוב לשם ראיתי מקווה גדול מאוד עם ארבעה עמודים מרובעים גדולים, והוא עמוק ונפלא עם סולם של אבנים שיורדים בו, שאומרים שהיה בית הטבילה לשרה אמנו עליה השלום" (ר' משה בסולה)

1624- "ואצל האילן ההוא המקווה של שרה עליה השלום ומים מתוקים וזכים בו" (ר' גרשון ב"ר אלעזר סג"ל).

1642- "וראינו כדמות מערה אחת ונכנסנו שם וירדנו במדרגות, והיא חפורה בעומק ההר, וההר כולו מאבן, ושם מים קרים בתוך המערה, ושתינו מהם והם ערבים מאוד בשתייתם, ואמרו שהוא היתה טבילת שרה" (הקראי שמואל בן דוד מקרים).

1655- "...מערה מלאה מים מתוקים נובעים, ואומרים שהוא מקום רחיצת שרה אמנו" (הקראי משה בן אליהו הלוי).

1734- " אהל של אברהם בארבעה פתחים, ומקווה של שרה" (משה חיים קאפסוטו).
 
מאוחר יותר הוא מתואר בקצרה, תוך ציון שמו, על ידי מבקרים נוצרים, החל מסמואל וולקוט הראשון ב-1843 ועד לאאוריסטוס מאדר, חופר האתר ברמת אל-חליל ב-1975.

למכלול כולו שלושה חלקים:

מסדרון כניסה בנוי באבני גזית, ובו מדרגות חצובות בסלע הטבעי.

חדר מבוא חצוב כולו, בו נחצבו שני פתחים גדולים, אחד לכניסה ולירידה לטבילה, והשני ליציאה לאחר הטבילה. לכל רוחב החדר חצובות שבע מדרגות, הנחצות במחיצת אבן נמוכה ומטוייחת, שתפקידה להפריד בין הנכנסים למקווה, הטמאים, לבין העולים ממנו, הטהורים.  בתקופה הביזנטית, כשתקרת האבן המקורית נהרסה, הותקנו על גב המדרגות שני עמודים עגולים, המחזיקים שתי קשתות-אבן מרשימות.


צילום שצולם לאחרונה ב"עין שרה"

אולם הטבילה, החצוב כולו, כולל חמש מדרגות, חצובות לכל רוחבו, היורדות אל תחתית האולם, אל מקום הטבילה עצמה.

יצויין, כי בתחתית אולם הטבילה מצויים מים צלולים, לעיתים בעומק רב יחסית, דבר המעלה אפשרות של נביעה טבעית שעליה הוקם המכלול, ורק בהמשך הוסיפו לה תעלות לניקוז מי-נגר עילי מן הסביבה.

המכלול כולו (אם מגיעים אליו...) הוא גדול ומרשים, גם כיום, למרות השינויים שחלו בתקופה הביזנטית, ולמרות הלכלוך וההזנחה של הדור האחרון.

האם כאן נמצא האתר המקראי של 'אלוני ממרא'? האם שרה אמנו טבלה במימי 'ביר-איג'דה', וזהו 'המקוה של שרה'? יש להניח שלא. אמנם היתה כאן נביעת מים מאז ומעולם, אך אתר מקראי לא נמצא בסביבה, ולכן יש להניח כי כל זיהויו של אתר 'אלוני ממרא' בראמת אל-חליל, ו'חמאם סארה' הסמוך לו, הם מימי הבית השני.

במהלך השנים, הוזזו זיהויים אלו מעט מערבה, ו 'אלוני ממרא' זוהה באלון העתיק  המכונה "אשל אברהם" (ובערבית "בלוטת איברהים").  המעיין על שמה של שרה העניק את לשכונה הנקראת בשם זה- 'עין סארה'.

מסתבר, שמקווה הטהרה הקדום ב'חמאם סארה', הוקם בימי הבית השני מסיבות שונות, כפי הנראה בידי יהודים או בידי גרים אדומים שקיבלו עליהם את הלכות הטומאה והטהרה. אלה כאלה, ייחסו עצמם ליעקב ולעשו, נכדיה של שרה, וזיהו את מכלול ראמת אל-חליל כ'אלוני ממרא', מקום מושבו של סבא-אברהם, ואת 'חמאם סארה' כמקום טבילתה של סבתא-שרה.

יש לציין שלאחרונה התגלו בתל חברון מקוואות טהרה גדולים ומרשימים, הדומים מאד למקוה זה, ומהווים יחד מכלול טהרה מרשים בחברון מימי בית שני.
 
ד. האתר הרביעי בו נדון (לפי סדר התאריכים בתנ"ך) שבו כן מתאפשרים ביקורים (אם כי לעיתים רחוקות) הוא
 
  מערת עתניאל בן קנז:
 
 

עתניאל בן קנז היה אחיו (מאם) של כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה. במהלך כיבוש הארץ כבש עתניאל את דביר (קרית ספר) וקיבל את עכסה בת כלב לאשה. עתניאל היה השופט הראשון שקם לישראל; לאחר שהיתה עליו רוח ה', הוא נלחם בכושן רשעתיים מלך ארם, גבר עליו, והביא להצלת ישראל ולהשקטת הארץ לארבעים שנה (יהושע ט"ו שופטים א', י"ד-ט"ו, ושם ג', ז'-י').

במסורת חז"ל עתניאל בן קנז היה אחד האישים הגדולים והגדולים בתולדות ישראל. חז"ל מפליגים מאוד במעלותיו ומספרים כי לאחר פטירת משה היה זה עתניאל שבכח לימודו הצליח להחזיר את ההלכות הרבות שנשתכחו: "אלף ושבע מאוד קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר ר' אבהו: אף על פי כן, החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו" (בבלי תמורה ט"ז א').

אף את השם "עתניאל" מפרשים חז"ל כסגולה מיוחדת: "תנא: הוא עתניאל הוא יעבץ. ומה שמו: יהודה אחי שמעון, ומהו "עתניאל"? שענאו א-ל. יעבץ – שיעץ וריבץ תורה בישראל, ומנין שענאו א-ל? דכתיב (דה"א ד', י'): "ויקרא לאלקי ישראל לאמור: "אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמדי לבתי עצבי – ויבא אלקים את אשר שאל"; "אם ברך תברכני" – בתורה, "והרבית את גבולי" – בתלמידים, "והיתה ידך עמדי" – שלא ישתכח תלמודי בלבי, מיד – "ויבא אלקים את אשר שאל" (שם).
 
 
קבר עתניאל בן קנז נזכר בכתבי נוסעים יהודים בדורות קדומים. המקום נמצא כ-200 מ' ממערב ל"בית הדסה", במדרונה של גבעה סלעית, אשר בחלקה העליון נמצא בית-העלמין היהודי העתיק. בסמוך נמצאות מערות קבורה יהודיות מימי בית ראשון ובית שני. המערה המזוהה כמערת עתניאל בן קנז כוללת חצר מבוא, מערה מרכזית וכוכי קבורה, והיא אופיינית בצורתה למערות קבורה יהודיות קדומות.

תאור של מערת קבורה מעין זו מופיע במשנה: "המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר, וכן המקבל מחברו לעשות לו קבר – עושה תוכה של מערת ארבע אמות על שש, ופותח לתוכה שמונה כוכין: שלשה מכאן ושלשה מכאן ושניים כנגדן. והכוכין ארכן ארבע אמות, ורומן – שבעה טפחים, ורחבן-ששה... ועושה חצר על פי המערה, שש על שש כמלא המיטה וקובריה... ר' שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הסלע" (משנה בבא בתרא פרק ז' משנה ח').

על ביקור במקום מספר ר' מנחם מנדל מקאמיניץ בשנת תקצ"ד: "חוץ לעיר הלכתי על קבר עתניאל בן קנז ואצלו מונחים תשעה תלמידים, מונחים במערה אחת העומד בכרם והם מונחים בכותל הבית, ונתתי עשרים פארס לבעל הכרם".

הנוסע בנימין השני (תר"ז- 1847) מוסיף פרט חשוב ומעניין – כי יהודים קנו את המקום (!):  "מחוץ לעיר נגבה נמצא קבר ישי אבי המלך דוד, וקבר השופט עתניאל בן קנז – בתוך כרם אחד אשר קנוהו היהודים זה לא כבר (מסעות א"י עמ' 586). על קנין זה מסופר גם באגרת פקוא"מ (הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם) לממוני כולל חב"ד בחברון מתאריך ח' ניסן תר"ח (1848): "נהנינו להתבשר ..להשיב מערת עתניאל בן קנז ותלמידיו נ"ע למקנה, הוציאוה מתחת ידי זרים שמשלו בו, ויהי ד' אתם להוציא מחשבתם מהכח אל הפועל לתקנו להדרו ולפארו וד' ישלם פעלם". (תולדות חבד באה"ק עמוד ע')


ל"ג בעומר בקבר עתניאל בן קנז:
על מנהג מעניין שרווח בקהילה היהודית העתיקה בחברון מסופר ב"ספר חברון": "בליל ל"ג בעומר היו עושין הדלקה על גג בית הכנסת. היו שמים קערת נחושת גדולה, ולתוכה יוצקים שמן זית ושמים בגדים להדלקה. הלהבה היתה גדולה ונראית למרחק, ומסביבה היו רוקדים ושרים עד שעה מאוחרת בלילה..." "בל"ג בעומר אחרי הצהריים היו יוצאים לטייל בשדות והולכים אל קברו של עתניאל בן-קנז, שלפי המסורת הוא נתון בחברון בצלע ההר מחוץ לעיר, בדרך הפונה לבאר-שבע. לאחר שהיו נכנסים לפנים המערה ומסיירים את הכוכים המרובים היו יוצאים וחונים כל היום בשדות שמסביב למערה, מיטיבים את הלב באכילה ושתיה, בשירה, בזמרה ובריקודים עד שקיעת החמה". (ספר חברון עמ' 355).

כאמור, באתר זה מתאפשרת כניסת יהודים באופן קבוע – בחגים (פסח וסוכות) וכן בתשעה באב אחה"צ. בכל כניסה משתתפים מאות יהודים, הן תושבי המקום והן אורחים רבים המבקשים לפקוד את המקום המקודש.
 
יהי רצון, שבמהרה יבוטלו כל ההגבלות על תנועת יהודים בכל רחבי ארצנו והעיר חברון, ויהודים ישובו לכל מרחביה ואתריה ההיסטוריים והקדושים.

כתב: נעם ארנון
 
 
 
 
 
 
 
אין תגובות