בלוג

קריאת המגילה בחברון

השלכות הממצאים החדשים בתל חברון דיון הסטורי הלכתי

23.3.22, 10:12 | נעם ארנון | 93 צפיות
קריאת מגילה בחברון –
השלכות הממצאים החדשים בתל חברון
 
דיון היסטורי-הלכתי
 ב"ה
 
 
קריאת מגילה בחברון –
השלכות הממצאים החדשים בתל חברון
 
דיון היסטורי-הלכתי
 
נעם ארנון                        אליעזר אפרסמון
                                       אדר א' תשפ"ב
 
 
 
 
 
  הקדמה:
 
נושא קריאת המגילה בחברון זכה למאמרים רבים ולא נחזור עליהם כאן. מטרתנו לסקור את המקורות העיקריים ואת הממצאים החדשים, ולהציע לשלב ביניהם.
 
הסיבה לקריאת מגילה בערים מוקפות חומה מימי יהושע בן נון בט"ו באדר מפורשת בתלמוד הירושלמי:
תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א
כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי:  חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון.
מאמר זה נועד לחלוק כבוד לארץ ישראל, ויה"ר שתבנה בב"א למען בניה השבים אליה.
 
נעם ארנון                                                                                     אליעזר אפרסמון
 
תקציר נקודות עיקריות
חברון היתה ודאי מוקפת חומה בימי יהושע בן נון  כפי שנראה מכל פסוקי המקרא וגם מכל החפירות הארכיאולוגיות בתל חברון, ובעיקר החפירות האחרונות  (משנת תשע"ד – 2014).
החומה  לא נהרסה ולא נסתרה, אלא להיפך: היא חוזקה ובוצרה ע"י מלכי יהודה.
מסקנת הגמרא (מכות י א) שבחברון החלק המרכזי, המוקף חומה, היה שייך ליהודה (בני כלב)  ואילו הפרוורים סביבה (שאינם מוקפים) היו עיר לווים ועיר מקלט.
לגבי  קריאת מגילה לא מצינו חיוב לברר ולקבוע האם החומה נסתרה (או עמדה להיסתר) או אם העיר ישבה ולבסוף הוקפה, אלא רק לדעת שהיתה חומה בימי יהושע  - וזה תנאי מספיק לעניין קריאת מגילה.
הרדב"ז כתב שבחברון קוראים רק בי"ד באדר, אך בפועל המנהג בחברון העתיקה היה לקרא יומיים כפי שמעידים כל רבני חברון כולל החיד"א, ויש להניח שכך נהגו גם ה"חסד לאברהם", ה"ראשית חכמה" וכל חכמי וגדולי חברון.
היו שניסו לתרץ את דעת הרדב"ז בסברה שהחומה עמדה (נועדה) להיסתר, אך עובדה זו הוכחשה וגם אינה משמעותית לגבי מגילה.
אפילו אם נאמר שלצורך קריאת מגילה בט"ו יש חיוב שהעיר תהיה מוקפת חומה גם אחרי ימי  יהושע, והחומה  לא תהיה מיועדת להיסתר, הרי לדעת "בעל הטורים" ואחריו "ערוך לנר" והראי"ה  קוק זצ"ל  בעיר מקלט בינונית (כמו חברון) החומה צריכה להישאר ולא להיסתר, אלא להיפך – החומה  צריכה להישמר ולהתחזק, כפי שאכן היתה המציאות בחברון.
בימי קהילת חברון העתיקה החומה לא נראתה בשלמותה; על פני השטח נראו כמה אבנים שבלטו מהאדמה, ולכן רבני העיר פסקו לקרא יומיים מספק (לא כדעת הרדב"ז), ולברך ביום הראשון כמו רוב העולם.
בימינו, כאשר כבר ברור שיש חומה שנבנתה כבר בתקופה הכנענית וחוזקה בימי ממלכת יהודה, ולכן הספק התבטל ויש לקרא בחברון כמו בכל כרך מוקף חומה בימי יהושע בן נון.
על אף האמור לעיל, אין לבטל המנהג הקדום לקרא מגילה יומיים, אך הברכה ראויה להיות בט"ו כמו שפסק הראי"ה קוק זצ"ל לשכונת בית וגן בראשיתה לפני שחוברה לירושלים.
עם זאת, המחברים מודיעים כי אינם פוסקי הלכה, וחיבור זה מוגש לרבנים שליט"א לפסוק ההלכה למעשה.
 
 
 
תוכן:
מקורות המקרא.....................................................................
מנהג קריאת המגילה בחברון למעשה.......................................
דין ערי הספקות...............................................................
דעת הרדב"ז.....................................................................
המנהג שנהג חברון – לא כדעת הרדב"ז...............................
כיצד נוצר הספק?.............................................................
ג.    האם אכן החומה נהרסה ("נסתרה")?.............................................
ד.   תוצאות החפירות בתל חברון ומנהגי קריאת המגילה בקרית ארבע – חברון......
האם בכל עיר מקלט "נסתרה" החומה?.........................................
מהן "ערים בינוניות"?................................................................
האם "עיר בינונית" חייבת להיות עיר ללא חומה?..........................
ומה עם המנהג הקדום?..................................................
 
מקורות המקרא
ראשית נביא מקורות מהמקרא המוכיחים כי חברון היתה מוקפת חומה כבר מימי אברהם אבינו, והמשיכה להיות מוקפת חומה בימי יהושע בן נון; העיר עצמה ניתנה לכהנים, הוקדשה לעיר מקלט, ופרוווריה ניתנו לשבט יהודה.
 לחברון היתה חומה ושער בימי דוד,  והחומה אף חוזקה ובוצרה בימי רחבעם בן שלמה. 
לעיר היו חומות ושערים (כמובן שללא חומה אין כל משמעות לשער, ולכן אזכורו של שער מעיד על קיומה של חומה המקיפה את כל העיר).
 
בראשית כג יז - יח
וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, לְאַבְרָהָם--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר:  מֵאֵת, בְּנֵי-חֵת.  
במדבר יג כב
וַיַּעֲל֣וּ בַנֶּגֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד־חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימַן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם.
דברים א כח
אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם.
יהושע יא כא
וַיָּבֹ֨א יְהוֹשֻׁ֜עַ בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא וַיַּכְרֵ֤ת אֶת הָֽעֲנָקִים֙ מִן הָהָ֤ר מִן חֶבְרוֹן֙ מִן דְּבִ֣ר מִן עֲנָ֔ב וּמִכֹּל֙ הַ֣ר יְהוּדָ֔ה וּמִכֹּ֖ל הַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל עִם עָרֵיהֶ֖ם הֶחֱרִימָ֥ם יְהוֹשֻֽׁעַ.
יהושע יד יב - יג
וְעַתָּ֗ה תְּנָה לִּי֙ אֶת הָהָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁר דִּבֶּ֥ר ה' בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י אַתָּֽה שָׁמַעְתָּ֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא כִּֽי עֲנָקִ֣ים שָׁ֗ם וְעָרִים֙ גְּדֹל֣וֹת בְּצֻר֔וֹת אוּלַ֨י ה' אוֹתִי֙ וְה֣וֹרַשְׁתִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה'. וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיִּתֵּ֧ן אֶת חֶבְר֛וֹן לְכָלֵ֥ב בֶּן יְפֻנֶּ֖ה לְנַחֲלָֽה.
יהושע כא י – יג
וַֽיְהִי֙ לִבְנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן מִמִּשְׁפְּח֥וֹת הַקְּהָתִ֖י מִבְּנֵ֣י לֵוִ֑י כִּ֥י לָהֶ֛ם הָיָ֥ה הַגּוֹרָ֖ל רִאשֹׁנָֽה. וַיִּתְּנ֨וּ לָהֶ֜ם אֶת קִרְיַת֩ אַרְבַּ֨ע אֲבִ֧י הָֽעֲנ֛וֹק הִ֥יא חֶבְר֖וֹן בְּהַ֣ר יְהוּדָ֑ה וְאֶת מִגְרָשֶׁ֖הָ סְבִיבֹתֶֽיהָ. וְאֶת שְׂדֵ֥ה הָעִ֖יר וְאֶת חֲצֵרֶ֑יהָ נָֽתְנ֛וּ לְכָלֵ֥ב בֶּן יְפֻנֶּ֖ה בַּאֲחֻזָּתֽוֹ. וְלִבְנֵ֣י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן נָֽתְנוּ֙ אֶת עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת חֶבְר֖וֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶת לִבְנָ֖ה וְאֶת מִגְרָשֶֽׁהָ.
יהושע כ   א – ט
וַיְדַבֵּ֣ר ה'  אֶל יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֛ר אֶל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר תְּנ֤וּ לָכֶם֙ אֶת־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁר דִּבַּ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד מֹשֶֽׁה. לָנ֥וּס שָׁ֙מָּה֙ רוֹצֵ֔חַ מַכֵּה נֶ֥פֶשׁ בִּשְׁגָגָ֖ה בִּבְלִי דָ֑עַת וְהָי֤וּ לָכֶם֙ לְמִקְלָ֔ט מִגֹּאֵ֖ל הַדָּֽם.  וְנָ֞ס אֶל אַחַ֣ת מֵהֶעָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה וְעָמַד֙ פֶּ֚תַח שַׁ֣עַר הָעִ֔יר וְדִבֶּ֛ר בְּאָזְנֵ֛י זִקְנֵ֥י הָעִֽיר הַהִ֖יא אֶת דְּבָרָ֑יו וְאָסְפ֨וּ אֹת֤וֹ הָעִ֙ירָה֙ אֲלֵיהֶ֔ם וְנָתְנוּ ל֥וֹ מָק֖וֹם וְיָשַׁ֥ב עִמָּֽם. וְכִ֨י יִרְדֹּ֜ף גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְלֹֽא יַסְגִּ֥רוּ אֶת הָרֹצֵ֖חַ בְּיָד֑וֹ כִּ֤י בִבְלִי דַ֙עַת֙ הִכָּ֣ה אֶת־רֵעֵ֔הוּ וְלֹֽא שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם. וְיָשַׁ֣ב בָּעִ֣יר הַהִ֗יא עַד עָמְד֞וֹ לִפְנֵ֤י הָֽעֵדָה֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט עַד מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם אָ֣ז יָשׁ֣וּב הָרוֹצֵ֗חַ וּבָ֤א אֶל עִירוֹ֙ וְאֶל בֵּית֔וֹ אֶל הָעִ֖יר אֲשֶׁר נָ֥ס מִשָּֽׁם. וַיַּקְדִּ֜שׁוּ אֶת־קֶ֤דֶשׁ בַּגָּלִיל֙ בְּהַ֣ר נַפְתָּלִ֔י וְאֶת שְׁכֶ֖ם בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וְאֶת קִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥יא חֶבְר֖וֹן בְּהַ֥ר יְהוּדָֽה. וּמֵעֵ֜בֶר לְיַרְדֵּ֤ן יְרִיחוֹ֙ מִזְרָ֔חָה נָתְנ֞וּ אֶת־בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בַּמִּישֹׁ֖ר מִמַּטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן וְאֶת רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ מִמַּטֵּה גָ֔ד וְאֶת גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן מִמַּטֵּ֥ה מְנַשֶּֽׁה. אֵ֣לֶּה הָיוּ֩ עָרֵ֨י הַמּֽוּעָדָ֜ה לְכֹ֣ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל מַכֵּה נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְלֹ֣א יָמ֗וּת בְּיַד֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם עַד עָמְד֖וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָֽה.
 
שמואל ב ב א - ד
 וַיְהִ֣י אַֽחֲרֵי כֵ֗ן וַיִּשְׁאַל֩ דָּוִ֨ד בה' לֵאמֹר֙: הַאֶעֱלֶ֗ה בְּאַחַת֙ עָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה? וַיֹּ֧אמֶר ה' אֵלָ֖יו עֲלֵ֑ה! וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אָ֥נָה אֶעֱלֶ֖ה? וַיֹּ֥אמֶר  - חֶבְרֹֽנָה! וַיַּ֤עַל שָׁם֙ דָּוִ֔ד וְגַ֖ם שְׁתֵּ֣י נָשָׁ֑יו אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי. וַאֲנָשָׁ֧יו אֲשֶׁר עִמּ֛וֹ הֶעֱלָ֥ה דָוִ֖ד אִ֣ישׁ וּבֵית֑וֹ וַיֵּשְׁב֖וּ בְּעָרֵ֥י חֶבְרֽוֹן. וַיָּבֹ֙אוּ֙ אַנְשֵׁ֣י יְהוּדָ֔ה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁ֧ם אֶת דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עַל בֵּ֣ית יְהוּדָ֑ה.
 
שמואל ב ג כו – לב
וַיֵּצֵ֤א יוֹאָב֙ מֵעִ֣ם דָּוִ֔ד וַיִּשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ אַחֲרֵ֣י אַבְנֵ֔ר וַיָּשִׁ֥בוּ אֹת֖וֹ מִבּ֣וֹר הַסִּרָ֑ה וְדָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע. וַיָּ֤שָׁב אַבְנֵר֙ חֶבְר֔וֹן וַיַּטֵּ֤הוּ יוֹאָב֙ אֶל תּ֣וֹךְ הַשַּׁ֔עַר לְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ בַּשֶּׁ֑לִי וַיַּכֵּ֤הוּ שָׁם֙ הַחֹ֔מֶשׁ וַיָּ֕מָת בְּדַ֖ם עֲשָׂה־אֵ֥ל אָחִֽיו. וַיִּשְׁמַ֤ע דָּוִד֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיֹּ֗אמֶר נָקִ֨י אָנֹכִ֧י וּמַמְלַכְתִּ֛י מֵעִ֥ם ה' עַד עוֹלָ֑ם מִדְּמֵ֖י אַבְנֵ֥ר בֶּן נֵֽר...וַיִּקְבְּר֥וּ אֶת אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְר֑וֹן וַיִשָּׂ֧א הַמֶּ֣לֶךְ אֶת קוֹל֗וֹ וַיֵּבְךְּ֙ אֶל קֶ֣בֶר אַבְנֵ֔ר וַיִּבְכּ֖וּ כָּל־הָעָֽם.
 
דברי הימים ב יא   ה – יב
וַיֵּ֥שֶׁב רְחַבְעָ֖ם בִּירוּשָׁלִָ֑ם וַיִּ֧בֶן עָרִ֛ים לְמָצ֖וֹר בִּיהוּדָֽה. וַיִּ֧בֶן אֶת בֵּֽית לֶ֛חֶם וְאֶת עֵיטָ֖ם וְאֶת תְּקֽוֹעַ. וְאֶת בֵּֽית צ֥וּר וְאֶת שׂוֹכ֖וֹ וְאֶת עֲדֻלָּֽם. וְאֶת גַּ֥ת וְאֶת מָרֵשָׁ֖ה וְאֶת זִֽיף. וְאֶת אֲדוֹרַ֥יִם וְאֶת לָכִ֖ישׁ וְאֶת עֲזֵקָֽה. וְאֶת צָרְעָה֙ וְאֶת אַיָּל֔וֹן וְאֶת חֶבְר֔וֹן אֲשֶׁ֥ר בִּיהוּדָ֖ה וּבְבִנְיָמִ֑ן עָרֵ֖י מְצֻרֽוֹת. וַיְחַזֵּ֖ק אֶת הַמְּצֻר֑וֹת וַיִּתֵּ֤ן בָּהֶם֙ נְגִידִ֔ים וְאֹצְר֥וֹת מַאֲכָ֖ל וְשֶׁ֥מֶן וָיָֽיִן, וּבְכָל עִ֤יר וָעִיר֙ צִנּ֣וֹת וּרְמָחִ֔ים, וַֽיְחַזְּקֵ֖ם לְהַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וַיְהִי ל֖וֹ יְהוּדָ֥ה וּבִנְיָמִֽן.
 
המסקנה העולה ממקורות אלו היא כי חברון היתה מוקפת חומה ותפקדה כעיר מרכזית ביהודה, עיר כהנים, עיר מקלט, הבירה הראשונה של מלכות דוד, ועיר מבוצרת ומחוזקת בימי ממלכת יהודה. לאורך כל התקופות מוזכר קיומה של חומה או שער, ואין בכך כל ספק.
 
 
 
 
 
מנהג קריאת המגילה בחברון         
 
דין ערי הספקות
למרות המקורות החד משמעיים, למעשה המנהג בחברון היה לקרא יומיים כעיר אשר ישנו ספק אם היא מוקפת חומה מימי יהושע בן נון.
 מנהג ערים המסופקות הוא לקרא יומיים,  כפי שמוזכר בגמרא מגילה לגבי טבריה והוצל: (בבלי מגילה ה א – ב):
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים...רבי בר ארביסר הוה, וכי נטע - בחמיסר נטע.  איני? והא רבי בטבריא הוה, וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון הואי! - אלא, רבי בר חמיסר הוה, וכי נטע – בארביסר הוה.
 ומי פשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון? והא חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא!  לחזקיה - מספקא ליה, לרבי - פשיטא ליה (לרבי היה ברור שטבריה  מוקפת חומה מימי יהושע בן נון (ויש לומר שגם סבר ושהים נחשב חומה כפי שנראה להלן) ולכן נטע בארבעה עשר; זוהי מסקנת הש"ס.).
גופא:  חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא.
ומי מספקא ליה מלתא דטבריא? והכתיב (יהושע יט ה)  "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת" וקיימא לן  - רקת זו טבריא!
 היינו טעמא דמספקא ליה: משום דחד גיסא שורא דימא הות. (בצד אחד של העיר היה חוף ים).
 אי הכי אמאי מספקא ליה? ודאי לאו חומה היא! דתניא: "אשר לו חומה" (ויקרא כה ל) "וְאִ֣ם לֹֽא יִגָּאֵ֗ל עַד מְלֹ֣את לוֹ֘ שָׁנָ֣ה תְמִימָה֒ וְ֠קָם הַבַּ֨יִת אֲשֶׁר בָּעִ֜יר אֲשֶׁר  ל֣וֹ חֹמָ֗ה לַצְּמִיתֻ֛ת לַקֹּנֶ֥ה אֹת֖וֹ לְדֹרֹתָ֑יו לֹ֥א יֵצֵ֖א בַּיֹּבֵֽל"  - ולא שור איגר  סביב - פרט לטבריא שימה חומתה?!
- לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה (שאינה מוקפת חומה),  כי קא מספקא ליה - לענין מקרא מגילה: מאי פרזים ומאי מוקפין דכתיבי גבי מקרא מגילה? משום דהני מיגלו והני לא מיגלו, והא נמי מיגליא, או דלמא: משום דהני מיגנו והני לא מיגנו, והא נמי מיגניא,  משום הכי מספקא ליה.
רב אסי קרי מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא.
איכא דאמר, אמר רב אסי: האי הוצל דבית בנימין מוקפת חומה מימות יהושע היא. (הערה: הוצל אינה נזכרת במקרא אלא במקורות חז"ל, הן בא"י והן בבבל [1]).
 
בהמשך לסוגא זו יש לברר - האם דיני קריאת מגילה בעיר מוקפת חומה שווים לכל דיני עיר מוקפת חומה?
ל"עיר חומה" דינים ייחודיים בכמה נושאים:  שילוח מצורע, רכישת וחילוט בתים, וקריאת מגילה. השאלה היא  - האם דיני כל הנושאים הללו שווים, והאם הגדרת עיר כ"עיר מוקפת חומה"  היא שווה לגבי כולם?
 לפי הסוגיה הנ"ל  אין זהות בין הגדרת עיר מוקפת חומה לעניין מכירת בתים ובין הגדרת עיר מוקפת חומה לעניין קריאת מגילה, ולדעת חזקיה טבריה נשארה בספק לגבי קריאת מגילה, אך לדעת רבי הדבר פשוט שהים מהווה חומה.
בתלמוד ירושלמי (מגילה א א) מובא:
חזקיה קרי לה בארבעה עשר ובט"ו בו, חשש להיא דתני רשב"י: ("ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה  (ויקרא כה כט)") -  פרט לטיבריא שהים חומה לה.
רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכיפרא ואמר: הדא היא עיקר טיבריא קדמייתא.
פירוש "קרבן העדה" מבהיר בדעת רבי יוחנן שלאותה עיר עשוי להיות דין שונה, בין הגדרתה כעיר חומה לעניין קניין בתים ובין הגדרתה כעיר חומה לעניין קריאת מגילה:
"ר' יוחנן קרא  מגילה בבית הכנסת דכופרא בט"ו ואמר זו היא עיקר טבריא הראשונה שהיתה מימות יב"ן, ולא חשש להא דרשב"י לקרותה בי"ד, דסובר דהקילו בקריאת המגילה, דאע"ג דלענין בתי ערי חומה אינה כעיר חומה,  לענין מגילה בכלל מוקפין היא, דלענין מיגניא קפיד קרא, וטבריא מיגניא היא מאויביה".
(יש להעיר שמדברי רש"י במגילה דף י ע"ב, עשוי להשתמע  שהדין לעניין קריאת מגילה בערים מוקפות מימי יב"ן שווה לדין בתי ערי חומה לעניין מכירת בתים ושילוח מצורע; כך לשון רש"י::
"כל המצות הללו - הנוהגות בערי חומה: שילוח מצורע, וקריאת מגילה בחמשה עשר, והבית חלוט בה לסוף שנה".
אך ניתן להסביר, שרש"י פירט את הדינים השונים שנאמרו לעניין ערי חומה (ראה להלן) וכלל גם את דין קריאת מגילה, אך אין כוונתו שכל הדינים שווים, שהרי ברור שגמרא עצמה מחלקת בין בתי ערי חומה לקראית מגילה בשאלה האם הים נקרא חומה).
 לסיכום - אין הכרח לומר שאותם דינים חלים על כל הנושאים, ואפשר לומר שלעניין קריאת מגילה הגדרות עיר מוקפת חומה עשויות להיות שונות, ויתכן שמספיקה העובדה שהעיר היתה מוקפת בימי יהושע (ללא קשר לשאלה מה קרה לחומה לאחר מכן)  כדי לקבוע שקריאת מגילה תהיה ביום ט"ו.
 כך לכאורה ניתן ללמוד מהרמב"ם;  לגבי קריאת מגילה הרמב"ם מזכיר רק "מוקפת חומה בימי יב"ן, ואינו מזכיר "עיר מקלט" או תנאים נוספים, וכך לשון הרמב"ם:
"איזה הוא זמן קריאתה? זמנים הרבה תקנו לה חכמים שנאמר "בזמניהם", ואלו הן זמני קריאתה:
 כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאין לה עכשיו חומה -  קורין בחמשה עשר באדר, ומדינה זו היא הנקראת "כרך".
 וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימות יהושע, ואף על פי שהיא מוקפת עתה -  קוראין בארבעה עשר ומדינה זו היא הנקראת "עיר". (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ד).
ואילו לגבי עיר מקלט הרמב"ם אומר -
"ערי מקלט אין עושין אותן לא עיירות גדולות ולא כרכים גדולים ולא קטנים אלא עיירות בינוניות,... ואין מושיבין אותן אלא במקום אכלוסין, נתמעטו אכלוסיהן מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן מכניסין לתוכן כהנים לויים וישראלים, ואין פורסין בתוכן מצודות ואין מפשילין בתוכן חבלים, כדי שלא תהיה רגל גואל הדם מצויה שם".  (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ח הלכה ח).
מכאן, שלדעת הרמב"ם דיני קריאת מגילה בעיר מוקפת חומה בימי יב"ן אינם קשורים ואינן דומים לדיני עיר מקלט. לכן, ההסבר שיובא לקמן, שעיר בינונית יכולה או חייבת להיות מוקפת חומה, נדרש רק לפי הדעה שלגבי קריאת מגילה דין עיר מוקפת חומה שווה לדין בתי ערי חומה לגבי נושאים נוספים – שילוח מצורעים, חילוט בתים ועיר מקלט. אך אם למגילה דין בפני עצמו אין צורך להגיע להסבר זה אלא כאמור מספיקה העובדה שהיתה מוקפת בימי יהושע.
 
מכאן, שישנם סוגים שונים של ערים מוקפות חומה, ואין הכרח שאותן הגדרות יחולו על ערי חומה לעניינים שונים. כמו כן ישנם סוגים שונים של ספקות: ישנו ספק האם אכן העיר היתה מוקפת חומה, ויש ספק האם הים מוגדר כחומה. (לכאורה, יתכנו גם ספקות נוספים).
 
דעת הרדב"ז
רבי דוד בן זמרה (בערך 1480 – 1570) מגדולי הפוסקים במאה ה- 16, כתב כי יש לקרא בחברון מגילה רק ביום י"ד אדר. הוא מוכיח זאת בעיקר בהסתמך על שני נימוקים:
א –  הן במשנה  והן במדרש מוזכרות ערים מוקפות חומה וחברון אינה נזכרת ביניהן:
משנה מסכת ערכין פרק ט משנה  ו':
עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אינה כבתי ערי חומה.  ואלו הן בתי ערי חומה  - שלש חצרות של שני שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון,  כגון  - קצרה הישנה של ציפורים וחקרה של גוש חלב ויודפת הישנה וגמלא וגדוד וחדיד ואונו וירושלים וכן כיוצא בהן.
וכן בספרא בהר (פרשה ד, פרק ה)  (בתוספת משמעותית):
ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, יכול אפי' הקיפוה חומה מיכן ולהבא? ת"ל בית מושב, עיר חומה המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא שהקיפוה מכאן ולהבא. ואילו הן בתי ערי חומה: ג' חצירות של שני בתים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון  - קצרה הישנה של ציפורי וחקרה של גוש חלב ויורפת {יודפת}  הישנה וגמלה - הרי בגליל,  וגדוד -  הרי בעבר הירדן,                                                                                                                                                                                                                            וחריד {חדיד}  ואונו וירושלם -  הרי ביהודה. אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי לא מנו אלא אילו שקידשום כשעלו בני הגולה אבל הראשונות בטלו כיון שבטלה הארץ.[2]
 
ב - חברון היתה עיר מקלט, ולכאורה לעיר מקלט לא היו חומות – בהסתמך על הגמרא, בבלי מכות ט- י:
מתני': להיכן גולין? לערי מקלט, לשלש שבעבר הירדן ולשלש שבארץ כנען, שנאמר: את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען וגו'.
גמ':  תנו רבנן: שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן, וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם, חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן.
"ושלשת" – שיהו משולשין, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון.
בעבר הירדן תלת, בארץ ישראל תלת? אמר אביי: בגלעד שכיחי רוצחים...
ותו ליכא? והא כתיב: ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר! אמר אביי: הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הללו לדעת קולטות, שלא לדעת אינן קולטות.
וחברון עיר מקלט הוא? והכתיב: ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה!?(דהיינו, חברון אינה עיר לויים אלא עיר יהודה??)
 אמר אביי: פרוודהא, דכתיב: "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפונה".
וקדש עיר מקלט הואי? והכתיב: "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת [וגו'] וקדש ואדרעי ועין חצור",  ותניא: ערים הללו, אין עושין אותן לא טירין קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות!
אמר רב יוסף: תרתי קדש הואי. אמר רב אשי: כגון סליקום ואקרא דסליקום".
המסקנה מסוגיא זו  היא, שמרכז העיר חברון היתה עיר לוויים ועיר מקלט; ואילו הפרוורים סביב העיר ניתנו לכלב ולשבט יהודה. לגבי קדש מסקנת הגמרא היא שהיו שתי קדש, אחת עיר מקלט ואחת לא. ואילו לגבי חברון הגמרא לא העלתה אפשרות זו (כי היה ברור לכל שאין שתי חברון), אלא תירצה שהיתה עיר מרכזית והיו לה פרוורים; העיר המרכזית היתה עיר כהנים ולויים ועיר מקלט, והפרוורים היו עיר יהודה.
(ככל הנראה הרדב"ז סבר שהגמרא לא התייחסה לשאלת החומה בחברון, אלא שאלה רק לגבי מסירתה לשבט יהודה, עקב העובדה שלדעתו חברון כעיר מקלט לא היתה מוקפת חומה, או שחומתה נהרסה ("נסתרה") או היתה מיועדת להיסתר, וכל זאת בהנחה שעיר מקלט בינונית אינה יכולה להיות מוקפת חומה; אך להלן נעלה הצעה לפרשנות אחרת, ובכך יעסוק מאמר זה.
יש לציין כי לא כתוב במפורש ש"עיירות בינוניות" הן  ערים ללא חומה, ועל כך נדון בהמשך המאמר).
במסכת ערכין לג: הגמרא  מקשה מהלכה שנאמרה לגבי עיר מקלט לעיר לוויים:
בתי ערי חומה ללויים מי אית להו? והתניא: ערים הללו אין עושין אותן לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות!
אמר רב כהנא, לא קשיא: כאן שהוקף ולבסוף ישב, כאן שישב ולבסוף הוקף.
וכי האי גוונא מי הויא חומה? והתניא: ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה - שהוקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הוקף.
(מכאן, שלדעת רב כהנא בעיר ש"ישב ולבסוף הוקף" יש חומה במציאות אך היא אינה נקראת עיר חומה לגבי עיר לויים, ועיר שישבה ולאחר מכן הוקפה עשויה להיות עיר לויים)
אפשרות אחרת הועלתה ע"י רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא: כגון שנפלו להן הן ומגרשיהן. (דהיינו, לדעת רב יוסף יתכן הלויים קבלו לנחלה עיר ומגרש).
על כך מקשה הגמרא:
הן ומגרש למיסתרינהו קיימי? (הרי החומה עומדת להיהרס?)
עונה רב אשי: איצטריך, סד"א: אדמסתתרי מסתתרי אי מיזדבני ליחלטו, קמ"ל. (דהיינו, היה מקום לומר שעד שיסתרו החומות בית שנמכר  יחלט, קמ"ל שלא).
אם כן, לדעת הגמרא קיימים מצבים שבהם עיר לויים מוקפת חומה: או שיושבה ולאחר מכן הוקפה, או שהלויים קבלו עיר ומגרש, או שהחומות עומדות להיסתר אך (עדיין) לא נסתרו, ולכן חומה זו אינה נחשבת חומה לעניין בתי ערי חומה.
כל הדיון הזה נסוב על דיני בתי ערי חומה אך לא בהכרח לגבי מגילה שבה הדין יכול להיות שאם העיר היתה מוקפת בימי יהושע דינה כמוקפת ללא קשר לשאלה מה נעשה לאחר מכן.
 
 בפרקים הבאים נראה כי קיים הסבר נוסף למונח "עיירות בינוניות", כערים בעלות חומה בגודל בינוני.
 
המנהג שנהג חברון – לא כדעת הרדב"ז
 
למעשה,  המנהג בחברון היה לקרא יומיים מספק, שלא כדעת הרדב"ז, ועל כך מעידים מקורות רבים.
להלן מספר מקורות:
רבי גדליה מסיאמיטיץ, שעלה לא"י עם שיירת רבי יהודה החסיד (בשנת  1700 ):
"ובחברון דרין יהודים ספרדים לערך ארבעים בעלי בתים, וכולן דרין בחצר אחד וגם ביה"כוביה"מ הם בחצר זה, ומערת המכפלה שכפולה בזוגות היא בתוך העיר ממש, והכתוב אומר "השדה והמערה... וכל העץ אשר בשדה", משמע שהיתה המערה בשדה ולא בתוך העיר, וא"כ אפשר שהיתה העיר חברון מעט רחוק מן המקום אשר היא עכשיו, ונמצא שזו העיר חברון אשר עכשיו לא היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון כי לא היתה שום עיר במקום הזה אלא שדה, ומספק זה קוראים את המגילה בפורים שני ימים, בי"ד ובט"ו.  (אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, רמת גן 1976 עמ' 351)
לדבריו ברור שחברון העתיקה היתה מוקפת חומה, אלא הרובע היהודי בזמנו כבר לא נמצא בתוך תחומי העיר הקדומה. עם זאת,  ניתן היה לשאול מדוע לרובע היהודי אין דין "סמוך ונראה"; יתכן להסביר כי אולי התושבים  לא ידעו את מיקום העיר הקדומה, או חשבו שאין דין "סמוך ונראה" לעיר הרוסה ללא יישוב.
רבי משה חאגיז, סביב שנת 1720
"חברון לפי שלא היתה מוקפת חומה מימי יהושע בן נון קורין את המגילה בי"ד ובט"ו (פרשת אלה מסעי – רבי משה חאגיז,  ירושלים תשמ"ז עמ' יז)
 (הערה – אם לדבריו חברון לא היתה מוקפת חומה מדוע קראו יומיים? אלא משמע שהיה ספק).
הנוסע משה חיים קאפסוטו, 1734
הנוסע מאיטליה משה חיים קאפסוטו ביקר בחברון ב – 1734 ומעיד כי "חגגנו פורים שלשה ימים, כלומר – שישי, שבת וראשון, בעליצות רבה". קיום שלשה ימי פורים עשוי להתקיים רק בעיר מוקפת חומה מימי יב"ו, ואכן בשנת תצ"ד (1734) י"ד באדר חל ביום שישי. [3]
החיד"א – סביב שנת 1750
החיד"א, שגר בחברון לפני כ – 250 שנה, מעיד שהמנהג בחברון לקרא יומיים. על כך מעידים שני מקורות:
ברכי יוסף אורח חיים סימן תרפח אות ד:
"חברון עיר קדשנו תוב"ב כתב הרדב"ז בתשובה סימן תרפ"א, דפשיטא דאינה מוקפת מימות יהושע וקורין בי"ד. ע"ש. אבל מנהג קדום לקרות בה י"ד וט"ו מספק."
שו"ת "חיים שאל" חלק ב סימן לח אות צד
"בעיה"ק חברון תוב"ב מנהג קדום לקרות המגילה יום י"ד ויום ט"ו שלא כדברי הרדב"ז... והגם שהרדב"ז כתב דלא יקראו אלא בי"ד הרי המנהג קדום להפך, וצריך לתת טעם לראשונים רבנן קדיש' שנהגו כן. ויש חילוק בין בתי ערי חומה לקריאת המגילה ולא תקשי מהתוס' ודוק היטב כי קצרתי."
 
שערי תשובה – הרב חיים מרדכי מרגליות, שנת תק"פ – 1820:
שערי תשובה על שו"ע או"ח הל' מגילה ופורים סימן תרפח סעיף ד:
"וע' בר"י בשם תשו' הרדב"ז שכ' שחברון עה"ק פשיטא דאינה מוקפת מימות יהושע וקורין בי"ד ע"ש, אבל מנהג קדום לקרות כל הימים מספק".
 
רש"ש – רבי שמואל שטראשון, אמצע מאה 19 (סביב 1850):
"שמעתי מחכם אחד איש ירושלים אשר בחברון קורין ג"כ בב' הימים דמספקא להו אי מוקפת חומה מימות יב"נ." (חידושי הרש"ש מסכת מגילה דף ה עמוד ב)
 
(מקורות נוספים ראו: הרב יהודה זולדן: "לתולדות קריאת המגילה בט"ו באדר בארץ ישראל בעת החדשה – חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה",  בר אילן תשע"ב, עמ' 184 – 186. על מנהגי קריאת המגילה יומיים בחברון במאה ה – 20 ראה שם בעמוד 199 הערה 29 . כן התפרסם המנהג לקרא בחברון יומיים ם בלוח א"י של הרב טוקצינסקי. דיון מפורט במנהגי קריאת המגילה בקרית ארבע – ראה זולדן שם עמ' 199 – 204)
 
עדות על מנהג קהילת היישוב הישן בחברון – תחילת המאה ה- 20
"משנכנס אדר התחילו בהכנות לפורים, שנוהגים לחגוג אותו בחברון שני ימים, ארבעה עשר וחמישה עשר בו".  (ר' מנחם שמואל סלונים, נין הרבנית מנוחה רחל סלונים, ספר חברון, עורך ע' אבישר תשל"ח עמ' 372)
 
 
כיצד נוצר הספק על מעמדה של חברון?
ראינו לעיל כי כל המקורות בתנ"ך מעידים כי חברון היתה מוקפת חומה. אם כן, כיצד נוצר הספק?
כידוע, מצוות קריאת המגילה החלה בתקופה הפרסית. באותה תקופה אזור חברון היה כבוש בידי האדומים, ואוכלוסיית העיר היתה אדומית (וכמובן לא קראה מגילה).
חברון עברה לשליטה יהודית לאחר ששוחררה ע"י יוחנן הורקנוס החשמונאי בשנת 111 לפסה"נ. לאחר מכן האדומים התגיירו ומאז האוכלוסיה באזור הייתה  יהודית. ואכן בחפירות בשנת 2014 בתל חברון התגלתה עיר יהודית, שכללה אזור מגורים, תעשיה ומקוואות טהרה ענקיים ומרשימים. העיר היהודית התקיימה עד מרד בר כוכבא (135 לסה"נ). תושבי עיר זו הכירו היטב את החומות ומן הסתם קיימו את ההלכה וקראו מגילה בט"ו באדר.
אחרי מרד בר כוכבא נאסר על יהודים לגור בירושלים וסביבותיה. היישוב בחברון נעקר. היהודים באזור הר יהודה המרכזי נדדו דרומה והקימו את חגורת היישובים היהודים בדרום הר חברון (כגון סוסיא, אשתמוע, מעון, ענים וכו'). כמו כן היתה התיישבות יהודית במערב יהודה (יבנה, לוד וכו'). מרכז התורה עבר בשלבים שונים לגליל, שם הנהיגו חכמי המשנה והתלמוד את חיי הרוח היהודים בערים אושה, ציפורי, בית שערים, טבריה ועוד.
באותה תקופה נשנו המשניות ואמרות חז"ל על ערי חומה, כמו המשניות להלן:
משנה ערכין פרק ט משנה ו :
עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אינה כבתי ערי חומה ואלו הן בתי ערי חומה שלש חצרות של שני שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של ציפורים וחקרה של גוש חלב ויודפת הישנה וגמלא וגדוד וחדיד ואונו וירושלים וכן כיוצא בהן.
תלמוד בבלי מגילה ד א:
אמר רבי יהושע בן לוי: לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון הוו.
על רשימה זו דנו מספר חוקרים (ראה לדוגמה זיסו ואדן-ביוביץ ברשימת המקורות). חז"ל  מנו ערים אותן הכירו – בגליל; רבי יהושע בן לוי גר בלוד ומנה את הערים אותן הכיר סביב לוד, וירושלים נמנתה כסמל היהודי המרכזי (למרות שלא היתה מיושבת ביהודים בתקופה זו). הרשימה מייצגת את הנוסח המקובל של שלשת אזורי היישוב היהודי – יהודה, עבר הירדן והגליל (משנה שביעית ט ב, כתובות יג י ועוד). יהודים המשיכו לבוא ולהתפלל במערת המכפלה, אך העיר חברון הקדומה לא היתה מיושבת ביהודים בתקופת המשנה והתלמוד ולא נמנתה. (ראה בהרחבה ארנון תשא"ף 226 – 231,   234 – 264). 
כאשר התחדש היישוב היהודי בחברון, אחרי התקופה הביזנטית, הוא התחדש בעמק, ליד מערת המכפלה. התל הקדום נעזב,  ושרידי החומות בתל הקדום התכסו בעיים והריסות. עם זאת, גם המקורות בתנ"ך, גם שרידי החומות שעדיין נראו על פני השטח, וגם הד הזיכרון ההיסטורי נשמר, ולכן קריאת המגילה נמשכה כבערים מוקפות חומה. עם זאת, החל מנהג של קריאת המגילה יומיים, כמו בערים המסופקות.
מדוע התעורר הספק?
 נראה  שהספק התעורר בתקופת התלמוד, כ- 1500 שנה אחרי יהושע, כאשר הועלתה השאלה (המובאת במסכת ערכין לד.) האם החומה הקדומה נהרסה ("נסתרה") כדי להפוך את חברון לעיר מקלט, והועלתה ההשערה שמא  כבר בזמן כיבוש יהושע החומה "נועדה  להיסתר",  ולכן העיר אינה נחשבת כעיר מוקפת חומה מימי יהושע בן נון (כלשון התוספות שם – "כיון שהן ראויות שלא תהיה להן חומה לא תועיל להם קדושת החומה שהייתה קודם לכן והוי ליה כאילו לא הייתה מעולם".)
 באותה תקופה כבר לא היה יישוב יהודי בחברון. מאוחר יותר, כאשר התחדש היישוב בעיר, תושבי חברון העתיקה כבר לא יכלו לדעת, האם אכן החומה ניצבה במקומה, או נסתרה, או עמדה להיסתר; ולכן הקהילה בחברון נהגה לקרא יומיים מספק, כמו הערים המסופקות שנמנו בגמרא.
מנהג זה השתמר במשך כל הדורות, עד ימי החיד"א, המעיד על המנהג הקדום שנשמר עוד בימי אבי סבו, רבי אברהם אזולאי, שקיבל מידע זה מהדורות שקדמו לו. מסיבה זו דברי הרדב"ז לא התקבלו להלכה והקהילה המשיכה במנהגה העתיק.
 
האם אכן החומה נהרסה ("נסתרה")?
כידוע, בכל מקרה של ספק, הספק קיים רק עד שניתנת אפשרות לבררו. לאחר מכן, אם הספק התברר, ההלכה נוהגת בהתאם למציאות. כדברי הרב מאיר שלזינגר, ראש ישיבת שעלבים, "הגדרת בית הספק מוכרעת לפי שיקול הדעת ההסתברותי, ולאחר שנקבע בית הספק הכרעת הספק היא לפי צדדי הגורמים  ההלכתיים, ואם אין שם איסור הדבר מותר. ממילא כשאין ספק אין מכריעים לפי צדדים הלכתיים". ("הסתברות מציאותית וצדדים הלכתיים בהכרעת ספק", שעלי דעת ד תשמ"ו עמ' 13).
לכן, כל זמן שהספק היה קיים אכן היה נכון לנהוג כמנהג הקודם. אך כעת ניתן לומר שהספק כבר אינו קיים, וממילא גם הפסיקה ההלכתית חוזרת למקור ההלכה.[4]
נסקור להלן בקצרה את ממצאי חפירות תל חברון ומה השתנה בעקבות החפירות האחרונות בתשע"ד (2014).
בתל חברון נערכו חפירות ע"י חמש משלחות:
פרופ' פיליפ האמונד (P.C. Hammond) חפר בתל בשנים 1966-1964. הממצא העיקרי של האמונד היה החומה הגדולה לה הוא קרא "חומה קיקלופית" – חומת הענקים שהתגלתה בדרום התל. החומה תוארכה לתקופת הברונזה התיכונה (תקופת האבות).
ד"ר אבי עופר חפר בתל חברון בשנים 1986-1985. הוא חפר תעלה  לרוחב התל  וגילה עיר יהודית גדולה מימי בית ראשון. כמו כן גילה מכתב כתוב על חרס מהתקופה הכנענית (תקופת האבות).
יובל פלג ז"ל, מצוות קמ"ט ארכיאולוגיה באיו"ש, חפר בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1998 משבצת שטח קטנה במערב/מרכז התל, חפירת הצלה שהתגלתה בה מערת קבורה עשירה בממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת (סוף התקופה הכנענית, ערב  ההתנחלות הישראלית).
עמנואל איזנברג, איש רשות העתיקות, ערך בחודשים אפריל-ספטמבר ואוקטובר-נובמבר 1999 שתי עונות של חפירת הצלה על פני 500 מ"ר בחלקו הצפוני-מרכזי של התל. בחפירה התגלתה חומה מבוצרת ובתי מגורים מתקופת הברונזה הקדומה 3 (לפני כ- 4500 שנה)  ממגורה מתקופת הברזל 1, בית ארבעה מרחבים מהתקופה הישראלית וגתות יין מהתקופה הביזנטית.
עמנואל איזנברג ופרופ' דוד בן שלמה חפרו בשנת 2014 ב'חלקות 52–53' בדרום התל, בחסות קמ"ט ארכיאולוגיה, רשות העתיקות ואוניברסיטת אריאל. בחפירה התגלה רובע מגורים ותעשייה מתקופת בית שני ובו שני מקוואות גדולים.  בחפירה בהמשך לאורך החומה הדרומית ("חומת הענקים")  נחשף  קטע נוסף בחומה באורך של כ – 100 מ'. לאורך החומה התגלו מגדלים וחיזוקים מתקופת ממלכת יהודה. תוצאות תגלית זו הביאו למסקנה ברורה: החומה הכנענית מתקופת יהושע בן נון לא נהרסה, ואף לא נבעו בה פרצות, אלא להיפך: החומה חוזקה במגדלים והעיר בוצרה. חומה זו המשיכה לתפקד כחומת העיר עד סוף ימי בית ראשון (586 לפסה"נ).
 
תוצאות החפירות בתל חברון ומנהגי קריאת המגילה בקרית ארבע – חברון
כאמור, החומות העתיקות התגלו לראשונה בחפירות  פ' האמונד בשנים 1964 – 1966. הן תוארכו ע"י החופר האמריקאי לתקופת האבות (לפני כ – 4000 שנה). לא ניתן היה לדעת האם חומות אלו התקיימו גם בימי יהושע בן נון, ומכל מקום, בתקופה זו, תחת הכיבוש הירדני, לא היה יישוב יהודי בחברון וממילא גילוי החומות ותיארוכן לא השפיע על מנהג קריאת המגילה.
חידוש היישוב היהודי בחברון בדורנו החל בשלבים, בתחילה במעגלים רחוקים סביב תל חברון (הממשל וקרית ארבע), המשיך במעגל קרוב – בית הדסה ושכונת אברהם אבינו. לאורך כל התקופה, המנהג היה לקרא מגילה יומיים מספק, כפי שנהגה הקהילה העתיקה (וכפי שציינו לעיל).
בתשמ"ד חודשה ההתיישבות בלב העיר הקדומה –בתל חברון, בשכונת "אדמות ישי".
מאז, כבר לא היה  צורך להיזקק להלכות של "סמוך ונראה",  כי ב"ה העיר הקדומה עצמה כבר מיושבת ביהודים. במקביל הלכו ונערכו עוד חפירות ארכיאולוגיות, עוד ועוד ממצאים התגלו, ותל חברון החל יותר ויותר לחשוף את צפונותיו.
עם זאת, המשיך הספק להתקיים, שמא החומה שנועדה להיסתר אינה נקראת חומה.
אך בתשע"ד (2014) גם ספק זה הותר. התברר כי החומה הקודמה לא נסתרה ולא נהרסה, וגם לא עמדה להיסתר, אלא אדרבה – חוזקה ובוצרה.
תוצאות חפירות 2014 בתל חברון הראו בבירור כי החומה מתקופת הברונזה התיכונה (חומת העיר הכנענית) שנחשפה בדרום התל (זו שכונתה ע"י האמונד "חומה קיקלופית" – חומת ענקים) נשארה במקומה גם אחרי ההתנחלות הישראלית, והמשיכה לשמש כחומת העיר לאורך כל התקופה הישראלית (תקופת הברזל) עד לחורבן העיר בזמן הכיבוש הבבלי (586 לפסה"נ).
הממצאים מהחפירות החדשות בתל חברון מצביעים בברור על המשכיות השימוש בביצור מתקופת הברונזה התיכונה עד סוף תקופת הברזל. ממצאים אלו  הם עדות ברורה לשימוש המתמשך בתקופת הברזל בביצורי תקופת הברונזה. בחפירה נתגלה למעשה השלב האחרון, מסוף תקופת הברזל, של שימוש זה. העדות החדשה אישרה את הדעה שהועלתה בעקבות החפירות הקודמות בדבר הרציפות הארוכה של השימוש בביצור.[5]
החומה הכנענית התקיימה כאלף שנה, עד סוף ימי בית ראשון. כדי לחזק ולתחזק את החומה הוסיפו לה, בימי בית ראשון, בחן ומגדל. השלב האחרון בחומה היה הוספת חלקלקה משופעת בסוף ימי בית ראשון. כן נשפכו שכבות  עפר בשכבות אלכסוניות לצורך ניקוז המים ומניעת ערעור החומה שגובהה היה כ-10 מ', אולי בימי חזקיהו.
החרסים המאוחרים ביותר ממילוי קיר התמך והחלקלקה מתוארכים לתקופת הברזל 2ב–ג (המאות ה-8–7 לפנה"ס).
בנוסף לעדות העולה מהחומה עצמה, התגלו גם ממצאים כתובים מתקופת ממלכת יהודה. כבר בחפירות אבי עופר התגלו ממצאים חשובים מימי המלך  חזקיהו: טביעות חותם "למלך חברון" על ידיות של קנקני אגירה. בכל הטביעות מופיע הסמל ובו שתי הכנפיים, ובשתי טביעות כתובות נזכר שמה של חברון (בכתיב חסר – חברנ).[6]
בחפירות 2014 בסביבת החומה והביצור מתקופת הברזל נתגלה חותם טביעה עברי מהטיפוס הנפוץ בתקופת הברזל 2ב–ג (המאה ה-8 לפנה"ס), שעליו השם "לשפטיהו (בן) סמכ". שני השמות, שפטיהו וסמך, נזכרים פעמים מספר במקרא ובאפיגרפיה.
החותם עשוי אבן גיר, צורתו סגלגלה ונקב נקדח לכל אורכו לתלייה או להחזקה בטבעת. פני החותם שחוקות, אך למרות זאת ניתן לשחזר את כל אותיותיו. החותם חולק לשלושה משטחים באמצעות קווים אופקיים. במשטח העליון נחרתה דמותו של צבי מלחך שיח. בשני המשטחים הנוספים נחקקו המילים: "לשפטיהו (בנ) סמכ". מסתבר שלבעל החותם היה תפקיד מנהלתי במערכת השלטון בעיר בימי ממלכת יהודה.[7]
תעודה עברית נוספת שהתגלתה בחפירות 2014 היא אוסטרקון בכתב עברי קדום. האוסטרקון דהוי וניתן להבחין בו באותיות מעטות, אך מספיקות כדי לקבוע בוודאות שזוהי רשימת שמות פרטיים המסתיימים ב-"יהו" הנפוצים בממלכת יהודה. אחד השמות ניתן לשחזור במידה רבה של סבירות כ"אמציהו". רשימות של שמות פרטיים מעין אלה מוכרות מאתרים אחרים ביהודה, והן שימשו במערכת המנהל האזרחי והצבאי. בשני הממצאים הלשון והכתב הם עבריים, ולהם מאפיינים רגילים בממלכת יהודה בסוף המאה ה-8 לפנה"ס, עת הייתה חברון מרכז מנהלי אזורי.  שפטיהו בן סמך, בעל החותם, מילא כנראה תפקיד במערכת הזאת.[8]
 (על החומה והביצור ראה  בהרחבה בספרם של עמנואל איזנברג ודוד בן שלמה - "תל חברון - חפירות 2014", שיצא לאור באונ' אריאל.
E. Eisenberg, D. Ben-Shlomo, 2017.
  The Tel Ḥevron 2014 Excavations
 פרק 4 , עמ' 67 - 100 ובמיוחד עמ' 78 – 87).
 
גם בדברי ההסבר של רשות העתיקות בדף ההסבר לתל חברון מופיע ההסבר הבא:
"בתקופה הישראלית (1000 – 586 לפסה"נ ) חוזקה החומה ב"מגדלים" שנבנו בסמוך לחומה הכנענית. מטרים ספורים לפני החומה הכנענית ניתן לזהות שריד של חומה משופעת שנבנתה לחיזוקה ואולי גם שמשה כ"חלקלקה" (קיר משופע הצמוד לחומה שנועד למנוע מהאויב לפרוץ אותה). מדרום לחומההכנענית נראה שריד של חומה אחרת שנבנתה במאה ה- 7 לפסה"נ ויתכן שהיא חלק ממערכת ביצור שנבנתה לאחר הפלישה האשורית לממלכת יהודה בסוף המאה ה- 8 לפסה"נ".
ממצא זה תואם את הנאמר במקרא על רחבעם (במקור שהובא לעיל), שחיזק את חברון ואת ביצוריה, והכניס לתוכה אוצרות מאכל ושמן ויין. ממצאים נוספים – ביניהם החותמות המפורסמים ועליהם הכתובת "למלך חברון" בכתב העברי הקדום  -  מוכיחים כי אכן חברון היתה עיר מרכזית ביהודה והיו בה מפעלי יצירת כלי חרס ומחסנים מלכותיים. כאמור, בקרבת החומה התגלו שתי ממצאים נוספים בכתב העברי הקדום מתקופה זו.
המסקנה מכך היא, שההנחות (או הספקות) שהחומה נהרסה לאחר הכיבוש הישראלי, או שהחומה עמדה להיסתר  כדי לאפשר לחברון לתפקד כעיר מקלט – נשללו.
אם כן עולה השאלה מחדש - כיצד ניתן להסביר את ההלכה שנהגה בחברון בעניין קריאת המגילה, והאם לתגליות החדשות השלכות על קריאת המגילה בחברון בימינו.
 
האם בכל עיר מקלט נסתרה החומה?
בנושא זה דנו לעיל, אך כעת להשלמת התמונה נציגו שוב:
נעיין שוב במהלך הגמרא הדנה בדיני עיר מקלט:
 הדיון העיקרי לגבי עיר מקלט הוא במסכת מכות (דף ט ע"ב - י ע"א):
מתני'. להיכן גולין? לערי מקלט, לשלש שבעבר הירדן ולשלש שבארץ כנען, שנאמר: את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען וגו'. עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות, שנאמר: שש ערי מקלט תהיינה, עד שיהיו ששתן קולטות כאחת. ומכוונות להן דרכים מזו לזו, שנאמר: תכין לך הדרך ושלשת וגו'...
גמ'. תנו רבנן: שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן, וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם, חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן. ושלשת - שיהו משולשין, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לצפון.... ותו ליכא? והא כתיב: ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר! אמר אביי: הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הללו לדעת קולטות, שלא לדעת אינן קולטות.
 וחברון עיר מקלט הוא? והכתיב: "ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה"! אמר אביי: פרוודהא, דכתיב: "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפנה".
וקדש עיר מקלט הואי? והכתיב: "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת [וגו'] וקדש ואדרעי ועין חצור", ותניא: ערים הללו, אין עושין אותן לא טירין קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות! אמר רב יוסף: תרתי קדש הואי. אמר רב אשי: כגון סליקום ואקרא דסליקום.
 גופא: ערים הללו, אין עושין אותן לא טירין קטנים ולא כרכין גדולים אלא עיירות בינוניות; ואין מושיבין אותן אלא במקום מים, ואם אין שם מים - מביאין להם מים; ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים; ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין, נתמעטו אוכלוסיהן - מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן - מביאין להם כהנים לוים וישראלים; ואין מוכרין בהן לא כלי זיין ולא כלי מצודה, דברי רבי נחמיה, וחכמים מתירין; ושוין, שאין פורסין בתוכן מצודות, ואין מפשילין לתוכן חבלים, כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם."
אם כן, מסקנת הגמרא היא שעל חברון אין קושיה כי חלק (מרכז העיר) היה מוקף חומה, ופרוורי העיר מסביב היו פרוזים. החלק המוקף חומה היה עיר לויים ועיר מקלט, ואילו החלק החיצוני של העיר  - הפרוורים – ניתן לכלב ולשבט יהודה.  מכאן, שדווקא החלק המוקף חומה היה עיר מקלט.
ולגבי מגילה – בכל חלקי חברון, כולל פרוורי העיר, קראו מגילה בט"ו, כי הם "סמוך ונראה" לחלק המוקף חומה.
 דיון נוסף מופיע בתלמוד בבלי מסכת ערכין דף לב עמוד א – ב:
"ואלו הן בתי ערי חומה כו'. תנא: גמלא בגליל, וגדוד בעבר הירדן, וחדיד ואונה וירושלים ביהודה". מאי קאמר?
אמר אביי, הכי קאמר: עד גמלא בגליל, עד גדוד בעבר הירדן, וחדיד ואונו וירושלים ביהודה.
 רבא אמר: גמלא - בגליל, לאפוקי גמלא דשאר ארצות, גדוד - בעבר הירדן, לאפוקי גדוד דשאר ארצות, אינך דלא איכא דכותייהו לא איצטריך ליה.
 וירושלים מי מיחלט בה? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, אין הבית חלוט בה! אמר רבי יוחנן: כירושלים - דמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא כירושלים - דאילו ירושלים אין הבית חלוט בה, ואילו הכא הבית חלוט בהן. רב אשי אמר, לאו אמר רב יוסף: תרי קדש הוו? ה"נ תרי ירושלים הוו.
הגמרא שאלה על קדש ועל חברון, וענתה תשובות שונות: על קדש ענתה שהיו שתי ערים בשם קדש, ולגבי חברון -  שהיה ברור שאין שתי ערים בשם חברון -  ענתה כפי שראינו לעיל שהיתה חלוקה בין העיר ובין הפרוורים.
 
לגבי ערי הלויים קובעת הברייתא בערכין לג ב:
הכהנים והלויים מוכרין לעולם וגואלין לעולם. ת"ר: גאולת עולם תהיה ללויים - מה ת"ל? ... לפי שנאמר: וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות, יכול אף זה כן? ת"ל: גאולת עולם תהיה ללויים.
הגמ' מקשה מברייתא במסכת מכות (תוספתא מכות ג ח, בבלי מכות י א, ירושלמי מכות ב ו)  - מהלכה שנאמרה לגבי עיר מקלט:
בתי ערי חומה ללוים מי אית להו? והתניא: ערים הללו אין עושין אותן לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות!
אמר רב כהנא, לא קשיא: כאן שהוקף ולבסוף ישב, כאן שישב ולבסוף הוקף.
וכי האי גוונא מי הויא חומה? והתניא: ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה - שהוקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הוקף.
מכאן, שלדעת רב כהנא, למקום ש"ישב ולבסוף הוקף" אין הגדרה של  עיר חומה, ועיר שישבה ולאחר מכן הוקפה עשויה להיות עיר לויים גם אם יש לה חומה.
הגמרא דוחה את תירוצו של רב כהנא  בקביעה שחומה שקודם ישבה אינה נחשבת חומה. אך  כפי שהוסבר לעיל, אפשר לומר שאותה עיר אינה נקראת מוקפת חומה לגבי עיר לויים ועיר מקלט, אבל כן נקראת מוקפת חומה לעניין קריאת מגילה. ולכן על מקרא מגילה היה דיון רק אם הים נחשב חומה ולא היה דיון אם הוקף ולבסוף ישב כי במציאות כשאר יש חומה היא הדבר הקובע לגבי מגילה.
 
אפשרות אחרת הועלתה ע"י רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא: כגון שנפלו להן הן ומגרשיהן.
דהיינו, שהלויים קבלו לנחלה עיר ומגרש, ועל כן ישנה עיר לוויים מוקפת חומה.
מכאן, לדעת רב יוסף, אם הלווים קבלו עיר ומגרש ישנה מציאות של עיר לויים מוקפת חומה.
על כך מקשה הגמרא:
 הן ומגרש למיסתרינהו קיימי? (הרי החומה עומדת להיהרס?)
עונה רב אשי: איצטריך, סד"א: אדמסתתרי מסתתרי אי מיזדבני ליחלטו, קמ"ל. (דהיינו, היה מקום לומר שעד שיסתרו החומות בית שנמכר  יחלט, קמ"ל שלא).
מכאן, שהגמרא מכירה מצבים שבו קיימת עיר לויים מוקפת חומה: או שיושבה ולאחר מכן הוקפה, או שהלויים קבלו עיר ומגרש. על כך מוסיף רב אשי, כי יתכן שהחומות שעומדות להיסתר אך (עדיין) לא נסתרו. כאמור לעיל, ניתן לומר שדיון זה אינו נוגע לעניין קריאת מגילה אלא לדיני קניין בעיר מוקפת חומה. [9]
 
מהן "עיירות (או ערים) בינוניות"?
כאמור ראינו לעיל שדיני קריאת מגילה אינם בהכרח קשורים לדיני עיר מקלט, והגמרא התייחסה לשאלה  "האם הים נקרא חומה" לעניין קריאת מגילה, ויתכן שגם לגבי פרטים נוספים הדין שונה. אך כעת נברר הדין אף אם נאמר שיש דמיון בין דיני קריאת מגילה לדיני עיר מקלט.
כאמור לעיל, בברייתא מופיע הביטוי "עיירות (או ערים) בינוניות" כביטוי מקביל ל"ערי מקלט". בדרך כלל, הוא התפרש כערים ללא חומה:
תלמוד בבלי מסכת מכות י א
גופא: ערים הללו, אין עושין אותן לא טירין קטנים ולא כרכין גדולים אלא עיירות בינוניות; ואין מושיבין אותן אלא במקום מים, ואם אין שם מים - מביאין להם מים; ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים; ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין, נתמעטו אוכלוסיהן - מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן - מביאין להם כהנים לוים וישראלים; ואין מוכרין בהן לא כלי זיין ולא כלי מצודה, דברי רבי נחמיה, וחכמים מתירין; ושוין, שאין פורסין בתוכן מצודות, ואין מפשילין לתוכן חבלים, כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם. א"ר יצחק: מאי קרא? ונס אל אחת מן הערים האל וחי, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא.
 
גם הגמרא במסכת ערכין (שדנו בה לעיל) דנה בביטוי זה ובמשמעותו:
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף לג עמוד ב
והתניא: ערים הללו אין עושין אותן לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות! אמר רב כהנא, לא קשיא: כאן שהוקף ולבסוף ישב, כאן שישב ולבסוף הוקף. וכי האי גוונא מי הויא חומה? והתניא: ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה - שהוקף ולבסוף ישב, ולא שישב ולבסוף הוקף; יכול אפילו הקיפוה ישראל? נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה, מה להלן עובדי כוכבים, אף כאן עובדי כוכבים; יכול אפילו הקיפוה עובדי כוכבים לאחר מכן? נאמר להלן חומה ונאמר כאן חומה, מה להלן עובדי כוכבים קודם לכן, אף כאן עובדי כוכבים קודם לכן! תרגמה רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא: כגון שנפלו להן הן ומגרשיהן. הן ומגרש למיסתרינהו קיימי! אמר רב אשי: איצטריך, סד"א: אדמסתתרי מסתתרי אי מיזדבני ליחלטו, קמ"ל.
כאמור, הפירוש המקובל הוא ש"עיירה בינונית" היא עיירה ללא חומה, ולכן אם היתה לה חומה היה צורך לסתור אותה. אך בעיון נוסף נראה כי בביטוי זה  אין הוראה ברורה לגבי סתירת החומה; יתכן שלפי המשמעות הברורה והמקובלת של המילים הוא מציין את גודלה של העיר, ולכך נתייחס להלן.
 
האם "עיר בינונית" חייבת להיות עיר ללא חומה?
רואה האורות  - הראי"ה קוק זצ"ל, שלאורו הלכו והולכים מיישבי חברון, הקדים פתרון לשאלה. לדבריו, עיר מקלט בינונית בהחלט עשויה ואף חייבת להיות מוקפת חומה; ההלכה שעיר מקלט אינה יכולה להיות מוקפת חומה נוגעת לכרכים גדולים בלבד.
זו לשון הראי"ה קוק בהסכמה לספר "נפש חיה" מאת הרב ראובן מרגליות (הציטוט ממהדורת תל אביב תשי"ד. ההסכמה נושאת את התאריך כ"א אלול תרצ"א):
"הקשה המל"מ בהלכות רוצח ח' ח' לעומת דברי בעל הטורים  שכתב "שלש ערים תבדיל לך" -  שחזקים וערי מבצר היו,  שבאמת אין האיסור רק לעשות אותם כרכים גדולים, אבל אם הם קטנים ואינם מרובים באוכלוסין אין איסור להקיפם בחומה חזקה;  אלא שדרכם היה שערי מבצר היו עושים דווקא כרכים גדולים ולא עיירות בינוניות. ע"כ כאשר קוראים אותם בפסוק "ערי מבצר" הן  היו גדולות, (עי' מכות י' וערכין לג) שאי אפשר שיהיו ערי מקלט מפני גדולת הכרכין שרבים באים שם כמו שפרשו במכות שם, אבל ודאי כשהבדיל ערים בינוניות ראוי לעשות אותה חזקה ומוגנת בפני גואל הדם שלא יבוא בחיל לרדוף אחר הרוצח, ואתי שפיר דברי בעל הטורים ומיושבת קושיית המשנה למלך. ודברי הרמב"ם שהם כלשון הגמ' הם גם כן מדוייקים שדווקא שניהם יחד הם אסורים שיהיו כרכים וגדולים, שאז הרבה מצויים שם ביותר, וחיישנן לרגל גואל הדם; אבל כשהם עיירות בינוניות לא די שאין איסור אלא שיש גם חובה להקיפם בחומה בצורה מפני גואל הדם, כסברת בעל הטורים". [10]
הראי"ה הסתמך על דברי "בעל הטורים" על הפסוק-
וְכִֽי יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל.(דברים יט יא).
על כך מפרש "בעל הטורים":
הערים האל. לומר שחזקות היו וערי מבצר שלא יבא עליהם גואל הדם בחיל.
מכאן, שלדעת "בעל הטורים" עיר מקלט חייבת להיות חזקה ומבוצרת, כדי למנוע מגואל הדם לבוא בכח ולרצוח את מבקש המקלט. שמירה כזו חייבת להיות בנויה על קיומה של חומה ועל שער שבו ניתן לפקח על הנכנסים לעיר. ואכן מוזכר "שער" לחברון הן בימי אברהם והן בימי דוד (כמו שהראנו בפסוקים לעיל). למעשה, שער בעיר מקלט מוזכר גם ביהושע כ ד: וְנָ֞ס אֶל אַחַ֣ת מֵהֶעָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה וְעָמַד֙ פֶּ֚תַח שַׁ֣עַר הָעִ֔יר וְדִבֶּ֛ר בְּאָזְנֵ֛י זִקְנֵ֥י הָעִֽיר הַהִ֖יא אֶת דְּבָרָ֑יו וְאָסְפ֨וּ אֹת֤וֹ הָעִ֙ירָה֙ אֲלֵיהֶ֔ם וְנָתְנוּ ל֥וֹ מָק֖וֹם וְיָשַׁ֥ב עִמָּֽם.
הראי"ה מצא את ההסבר והאבחנה בין כרכים גדולים וערים בינוניות, וכתב שעליהן להיות מבוצרות כדי למלא את יעודן כערי מקלט.
הראי"ה בדבריו התייחס לדברי ה"משנה למלך" על  הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש ח ח).
כך הם דברי הרמב"ם:
"ערי מקלט אין עושין אותן לא עיירות גדולות ולא כרכים גדולים ולא קטנים אלא עיירות בינוניות, ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים ובמקום המים, ואם אין שם מים מכניסין לתוכן מים, ואין מושיבין אותן אלא במקום אכלוסין, נתמעטו אכלוסיהן מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן מכניסין לתוכן כהנים לויים וישראלים, ואין פורסין בתוכן מצודות ואין מפשילין בתוכן חבלים, כדי שלא תהיה רגל גואל הדם מצויה שם".
יש לשים לב לכך שהרמב"ם אינו מזכיר במפורש חומה; ה"משנה למלך" מפרש כי "כרך" הוא מוקף חומה (בין גדול או קטן) ו"עיר" (או עיירה) אינה מוקפת.
ועל כך מבאר ה"משנה למלך":
"פשט דברי רבינו ז"ל נראה דעיירות הם שאינן מוקפות חומה וכרכים הם המוקפים חומה.  ומה שכתב  "ולא קטנים" קאי אעיירות ואכרכים  (דהיינו, ישנה אפשרות שגם עיירות שאינן מוקפות וגם כרכים שכן מוקפים יהיו גדולים או קטנים). וכן נראה ממתני' דריש מגילה, ד"כרך" קרי למוקף חומה ו"עיר" לשאינו מוקף. (וכ"כ הר"ב תי"ט בפרק בתרא דברכות יע"ש).
ומה שכתב רבינו "אלא עיירות בינוניות" -  לפי מה שכתבנו נראה דתרתי בעינן: (גם) שלא תהיה מוקפת חומה, וגם שתהיה בינונית. אלא שמה שכתב "ולא כרכים גדולים ולא קטנים" קשה לזה, דמשמע דדוקא גדולים או קטנים לא (דהיינו, כרכים מוקפים חומה אינם יכולים להיות גדולים ולא קטנים), אבל בינונים אף שהוא כרך שפיר דמי".
בהמשך הדברים המשנה למלך כותב:
ומ"מ הדין דין אמת,  דערי מקלט אין עושין אותן מוקפות חומה. והדבר מבואר בס"פ בתרא דערכין "ערי חומה ללוים מי אית להו? והתניא ערים הללו אין עושין אותם לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות" עכ"ל. ונראה דזהו מה שהקשו בפ"ב דמכות (דף י') וקדש עיר מקלט הואי? והכתיב וערי מבצר וגו' וקדש ואדרעי ועין חצור ותניא ערים הללו אין עושים אותם לא עיירות גדולות כו'. וראיתי לרש"י שם שפירש "וערי מבצר"- כרכים גדולים שהיו בנחלת נפתלי כו'", נראה דס"ל דקושית הגמרא היא משום דקדש היתה עיר גדולה. ולא ידעתי - היכא רמיזא? דמשום דהיא עיר מבצר אינו מוכרח שתהיה עיר גדולה! אבל הנכון הוא מה שכתבנו, דעיר מבצר היא המוקפת חומה כמו "הבמחנים אם במבצרים" וכן "כל אלה ערים בצורות", ועיר המוקפת חומה אין עושין אותה עיר מקלט כדאיתא בערכין. ומה שדקדקנו בדברי רבינו יש לדקדק גם כן בלישנא דברייתא, דקתני "ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות", דאם שם כרך מורה על המוקף חומה מאי איריא גדולים אפילו בינונים נמי לא. סוף דבר לא יכולתי ליישב דקדוק הלשון דהברייתא ודרבינו ז"ל".
אם כן, המשנה למלך נשאר בקושיה, ובכל אופן, ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם היא  שעיר מקלט בינונית יכולה (אך אינה חייבת)  להיות  מוקפת חומה.
למרות דבריו אלו מסקנת המשנה למלך היא – שהדין דין אמת הוא שערי מקלט אינן  מוקפות.
בעל "ערוך לנר"  ( רבי יעקב אטלינגר, מגדולי האחרונים לפני כ – 200 שנה) במסכת מכות דף י עמוד א, דן בדברי ה"משנה למלך" הנ"ל וכתב שאכן היתה מציאות של עיר בינונית מוקפת חומה כדי להגן מפני גואל הדם:
"היה פשיטא להש"ס שלא היו מקיפים חומה לעשות עיר בצורה רק לעיר גדולה שהיא מקום שווקים דהיינו כרך. אבל עיר בינוני שקורין עיר סתם וכש"כ כפר לא היו מקיפין.
...וא"כ אפשר שהקיפו הלויים לאחר שינתן להם אפילו אינה גדולה, מפני גואלי הדם שלא יבואו על העיר בחיל, דהא מטעם זה ג"כ אין מושיבין רק במקום אוכלוסין שלא יבואו בחיל על העיר, ואם אינה בצורה יהרגו מיד קודם שיבא עזר. כן אפשר שמפני טעם זה הקיפו גם עיר קטנה, כמו שהיו רגילים להקיף עיר גדולה מקום שווקים מפני האויב. ולפ"ז מתורצים כל קושיות המל"מ".
אם כן, לדעת ערוך לנר כרך הוא עיר גדולה (ומסתמא  היתה מוקפת חומה), ולכן הגמ' שאלה על קדש שהיא עיר מבצר וממילא ההנחה היתה שהיא מוקפת חומה. 
והוא מיישב, שללויים לא נתנו עיר גדולה (ומסתמא הכוונה למוקפת חומה), ולכן התירוץ הוא ישבה ולבסוף הוקפה, שהם קבלו עיר בינונית ואחר כך הוקפה.
לדעת ערוך לנר הגמרא דחתה את תירוץ רב כהנא (שישבה ולבסוף הוקמה) רק לגבי עיר מקלט, אך לגבי מקרא מגילה היא יכולה להיות מוקפת חומה (ועל כך נסובו דברי הראי"ה).
לדעתו כל הדיון במסכת ערכים הוא לגבי ערי לויים, ולגבי זה המשנה למלך חזר בו, אך אין סיבה לחזור בו לגבי קריאת מגילה. 
עולה מדבריו, שעיר מקלט יכולה להיות מוקפת חומה לצורך הגנה, ואם ללויים נותנים עיר בינונית - הם הקיפו אותה. ולפי מה שביארנו לעיל אם יושבה לבסוף הוקפה השאירו את החומה כי חומה זו אינה נקראת חומה מבחינת קדושת ערי לויים אך כן נקראת חומה לקריאת מגילה.
 אם כן,  חברון היא עיר בינונית שהיתה מוקפת חומה (והיהודים אכן חזקו את החומה כמו דברי ערוך לנר).
בכיוון דומה הלך גם "דובב מישרים" (חלק א סימן מה):[11]
"אולם י"ל לפי מה שדייק המל"מ בפ"ח מה' רוצח [שם] מרש"י ז"ל במכות [י ע"א ד"ה וערי] דדוקא כרכים גדולים ומוקפים אסור להיות ערי מקלט, אבל בינונים אפילו מוקפים שרי עיין שם, א"כ בפשיטות דברי בעה"ט ניחא, דשפיר היה מותר להיות מוקפים אם לא היו גדולים."
מכאן, שלפי כל השיטות שמנינו כאן, עיר מקלט בינונית  היתה יכולה (ולדעת הראי"ה אף חייבת) להיות מוקפת חומה כדי להגן מפני גואל הדם. אם כן, זו היתה המציאות בחברון, כפי שהוכיחו הממצאים הארכיאולוגיים.
(להגדרת "עיר בינונית" נציין כי שטח העיר חברון הקדומה כ – 40 דונם. להשוואה, שטח תל באר שבע – כ- 11 דונם,  שטח תל גזר כ – 150 דונם, שטח חצור הקדומה כ – 800 דונם, והשטח מוקף החומה הוא כ – 120 דונם).
 
הסבר זה , שחברון היתה עיר מקלט בינונית מוקפת חומה הוא הסבר ותשובה נוספת לשאלה  -  כיצד יתכן שחברון היתה גם מוקפת חומה, גם עיר לויים וגם עיר מקלט?
 
כפי שראינו לעיל, על  כך יש כמה תשובות: א – יש חלוקה בין העיר והפרוורים (כתירוץ הגמרא מכות י . ), ב – חברון היתה עיר שישבה ולבסוף הוקפה, כדעת רב כהנא (ערכין לג:), ג - עיר מקלט בינונית יכולה או צריכה להיות מוקפת חומה, כדעות שהובאו לעיל – של בעל הטורים כפי שביאר הראי"ה קוק;  ואז נאמר שחברון – כעיר בינונית -  היתה מוקפת חומה, (וכן כל ערי המקלט הבינוניות היו מוקפות.)
 
לאור כל הנ"ל נראה שכיום ברור שהעיר חברון אכן היתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון; חומה זו לא נסתרה ולא נהרסה, אלא המשיכה לתפקד לאורך כל התקופה הישראלית – תקופת יהושע בן נון, השופטים, והמלוכה. כעיר בינונית, העיר היתה יכולה לשמש גם כעיר מקלט ועיר כהנים, בנוסף להיותה בירת יהודה. ומכאן המסקנה לגבי קריאת מגילה היא ברורה. עם זאת, המנהג הקדום לקרא בחברון יומיים לא יזוז ממקומו. אם הרבנים פוסקי ההלכה  (וכותבי שורות אלו אינם ביניהם)  יראו זאת לנכון, השינוי עשוי להיות רק בהחלפת הימים, דהיינו – ט"ו הוא היום הוודאי ואילו י"ד הוא היום המסופק. גם בנושא זה קיים תקדים – פסיקת הראי"ה קוק זצ"ל בנושא שכונת "בית וגן" בירושלים, שאלה שנשאלה כאשר שכונה זו טרם חוברה לעיר, ואז פסק הרב לקרא יומיים, והיום השני הוא העיקר:
 
תשובת הראי"ה קוק לשאלת קריאת המגילה בבית וגן:
שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קמו הלכות מגילה
ב"ה עה"ק ירושלים תובב"א י"ג אדר תר"פ.
כאשר הובאה לפני השאלה ע"ד קביעות קריאת המגילה בבית וגן, עמדתי על המחקר ונתברר לי שכל זמן שלא נתחברה ירושלים בבנינים בתוך שבעים אמה ושיריים, דינה כעירות המסופקות, כמו חברון, טבריה, וכיו"ב, אלא שצריכים לקרות בה בי"ד בלא ברכה, ובט"ו בברכה, ועיקר הפורים שלה היא גם עתה בט"ו. ולראי' בע"ח יום הנ"ל. הק' אברהם יצחק ה"ק.
 
 
 
 
 
דברי סיכום
העיר חברון ציפתה שנים רבות  לחשיפת צפונותיה וסגולותיה הרוחניות וההיסטוריות. זכינו בדורנו ב"ה להתחלת חידוש היישוב היהודי בעיר האבות, ולאחר מכן גם להתחלת חשיפת תל חברון וממצאיו הייחודיים. נראה שכעת הגיע הזמן גם לחידוש ההלכות הקדומות והייחודיות שנהגו בחברון, ובכללן גם בירור מהותה של העיר כמוקפת חומה מימי יהושע בן נון, סמל ראשית היישוב העברי בארץ ישראל. יתר על כן, החומה העתיקה בתל חברון נמצאת כיום ממש בלב יישוב יהודי, ניצבת כאז מלפני אלפי שנים ומבטאת בגאון את השרשים העתיקים ביותר של העם היהודי בארצו. לא ניתן להתעלם מהתמונה הברורה הניצבת מול כל המבקר במקום, ועל כן יש לדון במהותה של חברון לפי המציאות שזכינו לגלות בדורנו.
רמז להבנה מחודשת ממסורת אבות עתיקה ניתן לראות בדברי חז"ל שהובאו לעיל -  (בבלי ערכין דף לב עמוד א – ב, וכן מגילה י ב):
מתני'. עיר שגגותיה חומתה, ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון - אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן בתי ערי חומה: שלש חצרות של שני בתים מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה הישנה של ציפורי, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלא, וגדוד, וחדיד, ואונה, וירושלים, וכן כיוצא בהן.
תנא: גמלא בגליל, וגדוד בעבר הירדן, וחדיד ואונה וירושלים ביהודה.
אמר אביי, הכי קאמר: עד גמלא בגליל, עד גדוד בעבר הירדן, וחדיד ואונו וירושלים ביהודה. רבא אמר: גמלא - בגליל, לאפוקי גמלא דשאר ארצות, גדוד - בעבר הירדן, לאפוקי גדוד דשאר ארצות, אינך דלא איכא דכותייהו לא איצטריך ליה. ...
תניא, ר' ישמעאל בר' יוסי: למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום, אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ. קסבר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא.
ורמינהי, א"ר ישמעאל בר' יוסי: וכי אלו בלבד היו? והלא כבר נאמר: ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות! אלא למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום; קידשום? הא אמרינן דלא צריך לקדושינהו! אלא מנאום; ולא אלו בלבד, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון - כל מצות הללו נוהגות בה."
 
נראה שבדיוק לחברון רומזים דברי חז"ל  – "כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון"; בחברון זו אכן "מסורת מאבותיך" כפשוטו של מקרא, וכעת היא שבה ועולה אלינו מחדש.
בהקשר זה יש להביא גם את דברי ה"חזון איש":
בדין בני כרכים שקראו בי"ד דאמרו בירושלמי דיצאו, נראה דהיינו בטעה וקרא; אבל קרא במזיד בי"ד חייבוהו חכמים לקרות גם בט"ו ... דאם יאמר אדם תקרא בי"ד ולא  בט"ו אין שומעין לו, דא"כ אתה מבטל זמן כרכים. (חזון איש אורח חיים, סימן קנג סעי ב' ד"ה בדין).
 
 
יהי רצון שזכינו לתרום תרומה כלשהיא למחקר ארץ ישראל וחברון עיר האבות ולכוון לאמיתה של תורה.
 
הערות הרב עידו אלבה
 
לא ברור כיצד מתישב ההסבר של הרב קוק עם הגמרא בערכין לג, הרי משם עולה שדעת רב כהנא נדחתה, ולפי מסקנת הגמרא יוצא שאין אפשרות שתשאר חומה לעיר מקלט?
אכן דברי הרב קוק דומים במקצת לדברי הערוך לנר במכות י ע"א ד"ה אלא דסובר שכל הדין בעיר מקלט הוא בגודל העיר ולא בחומה, וביאר ששאלת הגמרא בערכין "אלא בתי ערי חומה ללויים מי אית להו" היא דמסתמא לא היו מקיפים חומה אלא עיר גדולה, והעיירות שכבש יהושע היו ערים גדולות. אך תירוצו של הערוך לנר לא מובן, כי אין סיבה הגיונית שיהיה ברור לגמרא שהקיפו רק ערים גדולות, וגם משאלת הגמרא "הן ומגרשיהן למיסתרינהו קיימי" מוכח שהבעיה היא בקיומה של החומה (כ"כ החזו"א או"ח קנג סק"ה ד"ה ומסוגיין). לכן עצם הביאור של הרב קוק לא מובן כיצד הוא מתישב עם הגמרא בערכין לג.
 
(תשובה:  לענ"ד אין הכרח לומר שדעת רב כהנא נדחתה, אלא הועלו אפשרויות נוספות לתשובה בבחינת "אי בעית אימא", ולמעשה נראה כך גם מדברי "גבורות ארי" בדברי הרב אלבה לקמן. נ"א)
 
לא מובן מדוע פסק הרב קוק לקרוא בי"ד בלא ברכה ובט"ו עם ברכה. הרי אם יש לו ספק הרמב"ם והשו"ע פסקו שחייב לקרוא בי"ד בברכה ועל כן יברך בי"ד, ולאחר שכבר קרא איך יקרא בט"ו בברכה אחרי שכבר יצא ידי חובתו בקריאה בי"ד, ואינו מחוייב במצוה? ואם אין לו ספק יקרא רק בט"ו?
 
לענ"ד, בענין הקושי מהגמרא על המציאות שכפי שהבאת נראה מהממצאים משנת תשע"ד שחברון נשארה מבוצרת בימי בית ראשון כי אף הוסיפו לחומתה ביצורים, י"ל דיש לישבו לפי דברי הגבורות ארי (מכות י ע"א ד"ה וערי) שהטעם שאסור לעשות עיר מקלט מוקפת חומה הוא מחמת קדושתה שמצורע משתלח ממנה, ומי שגלה לעיר מקלט אינו יכול להשתלח משם. לפי דבריו היכא שישב ולבסוף הוקף אין איסור לעשות את העיר לעיר מקלט אף שנשארת בה החומה, ואם כן י"ל שהיה ידוע להם שחברון ישבה ולבסוף הוקפה כפי שנראה גם מהממצאים שהיא עיר קדומה מאוד מלפני 4500 שנה, ולכן לא היתה בה בעיה של חומה, ונשארה חומתה.
 
(הערה: אכן יש שתי תקופות התיישבות קדומות בחברון, והתגלו 2 חומות: אחת מקופת הברונזה הקדומה 3 (לפני כ – 4500 שנה) ואחת מתקופת הברונזה התיכונה 2 (מלפני כ – 3800 שנה), ואליה ככל הנראה כוונת הפסוק "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים". זו החומה שהיתה בחברון בימי יהושע בן נון.  לפני בניית חומה זו כבר ישבה אוכלוסיה כנענית בעיר, ולכן היא "ישבה ולבסוף הוקפה". נ"א)
 
אלא שלפי זה לכאורה לא צריך כלל לקרוא בחברון בט"ו לפי דעת השו"ע תרפח א שפסק שגם לגבי קריאת המגילה אנו אומרים שישב ולבסוף הוקף דינו כפרוז, ואף שבביה"ל (ד"ה על דעת שלא להקיפו) נקט כסברת הטורי אבן שאם נבנו בה בתים חדשים לאחר שהקיפה נדון לפי הבתים שנבנו אחרי שהקיפה, הרי י"ל ממה נפשך, אם  בחברון בזמן יהושע לפני כיבוש הארץ היו רוב הבתים אחרי בנית חומתה, הרי שיש לה גם קדושת ערי חומה, ושוב חוזרת השאלה איך עשו אותה לעיר מקלט?
אם בזמן יהושע היו רוב הבתים לפני בנית החומה, מדוע קוראים בה בט"ו?
לענ"ד למרות פסק השו"ע יש לנקוט שדברי ריב"ל במגילה ג ע"ב הובאו רק אגב אורחא, ולגבי מגילה אין נפק"מ אם הוקף ולבסוף ישב או לא, כפי שמשמע מדברי רש"י ג ע"ב ד"ה שישב ולבסוף הוקף, דכתב שמימרה זו נאמרה רק לגבי בתי ערי חומה. ונראה שיש לפסוק כהבנה זו כי כן נראה מהרמב"ם כפי שכתבו הלחם משנה מגילה א, י וערוה"ש  תרפח, ז, והרב קוק (מצות ראיה לסי' תרפט), והרב גרוסברג (נועם ח"ז עמ' צד) וציין שכ"כ הבית יצחק בחידושיו למסכת מגילה. והסברה בזה מובנת מאוד כי לענין מגילה העיקר הוא שהעיר מוגנת כפי שכתוב להדיא בגמרא.
ואף שהשו"ע לא פסק כך, נראה שהוא לא נחת לעיין בזה כיון שהניח שמסתמא מחזיקים את כל המקומות כמוקף ולבסוף ישב ולכן אין בזה נפק"מ, וכיון שהתוספות השיגו על רש"י נקט כוותיהו. אך עתה שיש לנו בזה נפק"מ יש לנו לשוב ולעיין בזה, ונראה לדון בזה לפי הסברה הפשוטה והעולה מרש"י והרמב"ם.
גם לגבי החידוש של הטורי אבן שאם רוב הבתים שבה התישבו לאחר בנית החומה משתנה הדין נראה לכאורה שאין לקבלו להלכה, כי בפשטות זה לא דבר שמשתנה אלא הקובע הוא מה היה בזמן בנית החומה, ואם אז היה "ישב ולבסוף הוקף" דינו כפרוז כי בזמן בנית החומה לא היתה לה חשיבות חומה.
לפי האמור נראה שכל דין "ישב ולבסוף הוקף" הוא רק לענין דין עיר חומה, אבל יש לה דין ט"ו לקריאת המגילה, כי נראה מהגמרא והרמב"ם שהעיקר הוא היות העיר מוגנת ומכוסה, ולכן דינה של חברון לקרוא בט"ו.
 
ובאשר לשאלה על הרב קוק איך פסק לקרוא בט"ו בברכה צ"ל שסמך על שו"ת מהרי"ל (סוף סימן קל"ז) שדן במי שמניח תפילין דרש"י ודר"ת על מה יברך, וכתב שמברכים על מה שהוא עיקר הדין, והביא דוגמאות לזה, וסיים: 'וכן מאן דקרי מגילה בי"ד ובט"ו כתב הרמב"ם לברך בי"ד כרובה דעלמא אף על גב דהתם ספק גמור וט"ו חשיב לדידיה כמו י"ד, וכ"ש בנידון זה'. ע"כ.
הרב יוסף יונה בירחון "האוצר" נא עמ' רמו הקשה על דברי המהרי"ל שלכאורה אינו מובן מה למד מדין ספק במגילה לענינו, הרי במגילה מדובר בספק גמור וקוראים בי"ד בברכה רק מפני שהולכים אחרי הרוב, ואילו בנידון דידן אין את הטעם של הרוב, ומאי "כל שכן" איכא.
 וכתב שנראה שכוונתו דהוא מבין בדעת הרמב"ם שמצד גדרי הדין הוא ספק גמור אבל יש כאן הכרעת חכמים שבמצב כזה הולכים אחרי הרוב לעניין הנהגת היום העיקרי. וכוונתו היא שאם כשהורו לנהוג עיקר ביום י"ד למרות שלפי האמת הוא ספק שקול- הדבר כולל לברך באותו היום שהוא היותר עיקר, הרי כ"ש היכא שמצד הדברים עצמם זהו העיקר, ודאי שיש לברך ביום שהוא העיקר.
ולפי זה מובנים דברי הרב קוק, שרק כאשר יש ספק שקול מברכים בי"ד, אבל כאשר ברור שמעיקר הדין צריכים דוקא בט"ו, מברך על ט"ו, כי ידוע שמה שעשה בי"ד אינו העיקר.
וכבר הבאתי בקונטרס קריאת המגילה בעיה"ק חברון בשנת תשס"א שכך כתב המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול סוף סי' א בהערה שמי שדינו נוטה לקרוא בט"ו יש לו לקרוא בט"ו, וכן חזק סברה זו בשבות יצחק (עמ' פ).
ומכל מקום כיון שלא מצינו דבר כזה, שקוראים בי"ד בלי ברכה למעשה נראה שאם ננקוט שבחברון עיקר הדין לקרוא בט"ו, כפי שנראה גם מהממצאים שהובאו במאמר, וגם מהסברה שכתבתי במאמרי על קריאת המגילה בחברון, שנראה שעיקר דין קריאה בט"ו לכבודה של ארץ ישראל אינו תלוי בקדושת ערי חומה, אלא בזכרון כיבוש ארץ ישראל על ידי יהושע שכבש ערים בצורות, ועיקר הספק היה מצד שלא היתה ודאות על מקום העיר חברון המוקפת עד שמצאו את שרידי החומה, ועתה אין בזה ספק, על כן נראה לכאורה שההוראה לציבור צריכה להיות לקרוא בט"ו, ורק מי שירצה ינהג לקרוא גם בי"ד.
הרב דב ליאור שליט"א רבה של קרית ארבע - חברון הסכים עמי בעיקר הדין שעיקר זמנה של חברון הוא ט"ו, אך בכל זאת אמר לא לשנות ממה שנהגו לברך בי"ד. ומכל מקום אולי יורה עתה לשנות את המנהג בצירוף למה שנאמר לעיל שבשנת תשע"ד נפתר גם צד הספק שאולי החומה של חברון לא נשארה קיימת במלא היקפה. ואמנם לעניות דעתי גם בלא זה די בכך שהיתה חומה בזמן הכיבוש כדי להצדיק את הקביעה שהעיקר הוא בט"ו, מכל מקום אולי הרב ליאור חשש מצד זה שאולי החומה לא היתה עשויה להשאר ובגלל זה אין לה חשיבות, וכיון שעתה ספק זה נפתר, וברור שחברון נשארה מבוצרת בימי בית ראשון, יורה לשנות  המנהג. 
ומצטרף לזה שלאחרונה יש כמה פוסקים המורים בעוד מקומות (לוד, בית שמש) לקרוא רק בט"ו (כמבואר בירחון האוצר, מט, נ, נא, ובגליון נא הביאו שכך פסק הרב נבנצאל לגבי בית שמש) ולא חששו לשינוי מהמנהג.

 
מקורות:
אדן – ביוביץ  תשנ"ז: דוד אדן ביוביץ, רשימת 'ערי חומה' והעדות הארכיאולוגית - ההיסטורית מיודפת ומגמלא, תרביץ סו, ד תשנ"ז 449-470
איזנברג תשע"ב (1): עמנואל איזנברג, "ביצורי חברון בתקופת הברונזה", ארץ ישראל ל (תשע"ב), עמ' 14–32.
איזנברג תשע"ב (2): עמנואל איזנברג,  "החפירות הארכאולוגיות בתל חברון", בתוך יורם אלמכיאס ומוריה פרג'ון (עורכים), כנס מחקרי חברון: דברי הכנס הראשון, קריית ארבע תשע"ב, עמ' 8–20.
איזנברג ובן שלמה, תשע"ו:  עמנואל איזנברג ודוד בן שלמה, "תל חברון", חדשות ארכיאולוגיות 128 (2016).
איזנברג ובן שלמה, תשע"ז:  עמנואל איזנברג ודוד בן שלמה, "חפירות חדשות בתל חברון", קדמוניות 152 (תשע"ז), עמ' 101–109.
איזנברג ובן שלמה, 2017:      Emanuel Eisenberg & David Ben-Shlomo (eds.), The Tel Hevron 2014 Excavations: Final Report, Ariel 2017.
איזנברג ונגורסקי, תשס"ג: עמנואל איזנברג ואלה נגורסקי, "תל חברון (א-רומידי)", חדשות ארכיאולוגיות 114 (תשס"ג), עמ' 112–113.
אלבה תשס"א: הרב עידו אלבה, קריאת המגילה בעיה"ק חברון ושכונותיה, המכון לרבני יישובים, קרית ארבע תשס"א
אליצור תש"מ: יואל אליצור, אימתי זמן הפורים בהתנחלות בית אל ובמחנות הצבא שם, תחומין א', עורכים: הרב ישראל רוזן והרב יהודה שביב,  אלון שבות תש"מ  109 – 118
(למאמר זה מצורפות חוות דעת מגדולי התורה זצ"ל – הרב עובדיה יוסף, הרב שאול ישראלי, הרב מרדכי אליהו, הרב שריה דבליצקי)
ארנון תשא"ף: נעם ארנון, "מערת המכפלה – האתר ותולדותיו מראשיתו ועד שלהי העת העתיקה", אונ' בר אילן ר"ג תשפ"א.
בן שלמה ואיזנברג, 2014: דוד בן שלמה ועמנואל איזנברג, "חפירות חדשות בתל חברון", קדמוניות 152, 2014, עמ' 101–108.      
בן שלמה, תשע"ו: דוד בן שלמה, "תגליות חדשות מימי בית שני בתל חברון", בתוך יורם אלמכיאס ומוריה פרג'ון (עורכים), כנס מחקרי חברון ויהודה: דברי הכנס החמישי, קריית ארבע תשע"ו, עמ' 10–25.
בן שלמה, 2016 (1):    David Ben-Shlomo, “Tel Hebron during the Late Roman – Early Byzantine Period”, Judea and Samaria Research Studies 25 (2016), pp. 29–43.
בן שלמה, 2016 (2):    David Ben-Shlomo: “Pottery Production at Tel Ḥevron during the Early Roman Period” Judea and Samaria Research Studies 25 (2016), pp. 111–136.
בן שלמה, תשע"ז: דוד בן שלמה, "מקוואות טהרה מימי בית שני בתל חברון", מחקרי יהודה ושומרון כו 1 (תשע"ז), עמ' 47–68.
בן שלמה ואיזנברג, 2017David Ben-Shlomo & Emanuel Eisenberg,:  “The Remains in Area 53A: Stratigraphy and Architecture”, in Emanuel Eisenberg & David Ben-Shlomo (eds.), Tel Hebron 2014 Excavations: Final Report, Ariel 2017.
ויינשטוב ובן שלמה, 2016 Daniel Vainstub and David Ben-Shlomo,    A Hebrew Seal and an Ostracon from Tel Hebron, Israel Exploration Journal,Vol. 66, No. 2 (2016), pp. 151-160 (10 pages)
ויינשטוב ובן שלמה,2017           Daniel Vainstub & David Ben-Shlomo,
 “A Hebrew Seal and an Ostracon from Tel Hebron”, Israel Exploration Journal 66, 2 (2016), pp. 151–160 (= in Emanuel Eisenberg & David Ben Shlomo [eds.], The Tel Hevron 2014 Excavations: Final Report, Ariel 2017, pp. 395–400).
זולדן תשע"ב: יהודה זולדן, לתולדות קריאת המגילה בט"ו באדר בארץ ישראל בעת החדשה – חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה,  אונ' בר אילן ר"ג  תשע"ב
זולדן תשע"ג: יהודה זולדן, מגילה במוקפות חומה: מקרא מגילה בירושלים ובערי ארץ ישראל המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ירושלים תשע"ג
זיסו תשס"ו:  בועז זיסו, "עיר שגגותיה חומתה" ו"עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן-נון" - לאור הממצא הארכאולוגי מיהודה, מחקרי יהודה ושומרון טו (תשסו) אריאל  85-100
חרל"פ תשל"ז (1): גדעון חרל"פ, חברון אם היא מוקפת חומה מימי יהושע בן נון, שם עולם – קובץ זכרון לתלמידי ישיבת קרית ארבע שנפלו במלחמת יום הכיפורים, עורכים: ישי אביעזר ומשה עוזרי, קרית ארבע תשל"ז, 140 – 155
חרל"פ תשל"ז (2):  גדעון חרל"פ, ערי חומה שחרבה חומתן, שם עולם – קובץ זכרון לתלמידי ישיבת קרית ארבע שנפלו במלחמת יום הכיפורים, עורכים: ישי אביעזר ומשה עוזרי, קרית ארבע תשל"ז, 156 - 170
ליפשיץ 2018: עודד ליפשיץ: עידן האימפריות : היסטוריה ומנהל ביהודה לאור טביעות החותם על קנקנים (מהמאה הח' עד המאה הב' לפנה"ס), ירושלים
מלמד תש"מ: הרב זלמן מלמד,  זמן פורים בהתנחלות בית אל, תחומין א אלון שבות תש"מ  130 – 135
עופר תשמ"ו: אבי עופר, אבי עופר,  "תל רומידה (חברון) – 1985", חדשות ארכיאולוגיות פח (תשמ"ו), עמ' 28.
עופר 1986 : אבי עופר, "תל חברון – 1986", חדשות ארכיאולוגיות צ (תשמ"ח), עמ' 47–48.
עופר תש"ן: אבי עופר, "חפירות חברון המקראית", קדמוניות 87–88 (תש"ן), עמ' 88–93.
עופר תשנ"א: אבי עופר, "הר יהודה המקראי", בתוך: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 19–194.
עופר תשנ"ב: אבי עופר, "חברון", בתוך אפרים שטרן, איילת לוינזון-גלבוע ויוסף אבירם (עורכים), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ב, ירושלים תשנ"ב, עמ' 475–478.
עופר תשנ"ג: אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ג.
ענבר, 1989:    משה ענבר, "לוח בכתב-היתדות מן המאות הי"ז-הט"ז לפני סה"נ שנתגלה בחברון", קדמוניות 87–88 (1989), עמ' 94–95.
פלג תשע"ג: יובל פלג, קבר מתקופת הברונזה המאוחרת בתל חברון, כנס מחקרי חברון ג', קרית ארבע תשע"ג 11 -18
תבורי תשמ"ז: יוסף תבורי,  לתולדות המושג "מוקפות חומה" בקשר לקריאת המגילה, סיני; ירחון לתורה ולמדעי היהדות קב (תשמז) תתקכה-תתקל
 
 
[1] הוצל היתה עיר מפורסמת בבבל: היא נזכרת כ-30 פעם בתלמוד הבבלי.  נאמר שהשכינה שורה לעתים בבית הכנסת שבה (מגילה כט.). בא"י לא  ידועה עיר בשם הוצל; התוספות למדו ממעשה דרב אסי שגם בחו"ל נוהג דין מגילה בט"ו. רק לדעת הרמב"ן והר"ן הוצל שבה קרא רב אסי י"ד וט"ו היתה בא"י בארץ בנימין. מבחינה היסטורית קשה לפרש כך, כיוון שרב אסי לא היה בא"י כלל, ובימי התנאים  והאמוראים לא נראה שישבו יהודים בארץ בנימין. כמו כן מצאנו בחולין כו: "אתקין רב אסי בהוצל כשמעתיה", מכאן שזה היה מקומו. בכתובות קיא. מפורש שהוצל דבנימין היא בבבל. לגבי מקור הכינוי 'דבנימין' אפשר אולי לפרש  שהיתה להם מסורת שכשגלו לבבל בחורבן ראשון התישבו שם אנשים מבנימין (ראה:  ב"צ אשל, ישובי היהודים בבבל בתקופת התלמוד עמ' 106). (הערת יואל אליצור).
 
[2] ברייתא זו מובאת בכמה סוגיות יסודיות בבבלי (ערכין לב:, מגילה י. שבועות טז.) ושם מובאות שתי גרסאות לדבריו של ר"י בר' יוסי (וי"א שהדעה השנייה היא של ר' אלעזר אחיו), שהתלמוד תולה אותן במחלוקת אם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא. צריך לציין שהניסוח במשנת ערכין "וכן כיוצא בהן" תומך בדעה השנייה שם בברייתא שבגמרא: "ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שהיא מוק"ח מיב"נ כל המצוות האלו נוהגות בה". (הערת יואל אליצור)
 
[3] משה חיים קאפסוטו, יומן מצכ לארץ הקודש תצ"ד, ירושלים תשמ"ג, עמ' 24 – 26, מובא אצל זולדן, דיסרטציה, עמ' 166
 
[4] באופן דומה יש לומר לגבי דברי המאירי בתחילת מסכת מגילה שביאר כיצד ידעו האם העיר ישבה קודם או הוקפה קודם "על  פי הדיבור", וכך דבריו: (בית הבחירה מגילה ב ב): "כרך שנתיישב תחלה בבנין הבתים ולבסוף הוקף בחומה, אף על פי שבימי יהושע הוקף, הרי הוא כעיר וכפר לענין קריאת י"ד, אבל אינו ככפר לענין קדימת יום הכניסה דלא גרע מעיר. והרי לך מ"מ כרך שהוא כעיר וכן כרך זה נדון כעיר וכפר לדין בתי ערי חומה, ר"ל שאין נותנין לה דין בתי ערי חומה לומר שאין גאולתו אלא שנה אלא דין ערי החצרים. וא"ת היאך ידעו בימי יהושע איזו נתיישבה תחלה ואיזו הוקפה תחלה? אפשר על פי הדבור, או שמא סתם ערים לפי מנהגם מוקפות חומה תחלה". בדורנו, כאשר העובדות ברורות יש לומר "לא בשמים היא" ויש לפסוק לפי המציאות.
[5]     בן שלמה ואיזנברג, 2017.
[6]     עופר, תש"ן, עמ' 90–92..
[7]     ויינשטוב ובן שלמה, 2016.
[8]     שם.
[9] יואל אליצור במאמרו ב"תחומין" א'  109 – 126 על זמן הפורים בבית אל שם התייחס לדברי הרדב"ז והקשה שזמן קריאת המגילה לפי פסק הרמב"ם והדעה המקובלת אינו עניין לקדושת ערי חומה ונוהג גם בחו"ל וגם בטבריה אע"פ שאין בה קדושת ערי חומה כי ימה חומתה מצד אחד, והוא תלוי רק בשאלה ההיסטורית אם היתה חומה בעת כיבוש הארץ בימי יהושע, ולכן ההלכה שצריך לסתור את החומות, גם אם היא אכן קיימת, אינה רלוונטית לדיון. מכל מקום במאמר זה נדון אליבא דהדעה שהיה צורך לסתור חומה, אך נראה כי אינה תקפה בערים הבינוניות.
 
[10] דברי הראי"ה נסובו על דברי בעל "נפש חיה" שהתייחס לדברי "שערי תשובה" על שו"ע או"ח סימן תרפ"ח סעיף ד: "ספק. עבה"ט וע' בר"י בשם תשו' הרדב"ז שכ' שחברון עה"ק פשיטא דאינה מוקפת מימות יהושע וקורין בי"ד ע"ש,  אבל מנהג קדום לקרות כל הימים מספק". על כך כתב בעל "נפש חיה":  "וע"פ דברי בעל הטורים על התורה על הפסוק "שלש ערים תבדיל לך" - שחזקות היו וערי מבצר, שלא יבוא עליהם גואל הדם בחיל".
 
[11] בעל "דובב מישרים" - רבי דב בעריש וידנפלד נולד בפולין בשנת תרמ"א (1881). בשנת תרפ"ג (1923) התמנה לרב ואב"ד בעיר טשעבין. בשנת תש"ו (1946) עלה לישראל וייסד את ישיבת כוכב מיעקב. היה חבר במועצת גדולי התורה. נפטר בשנת תשכ"ו (1965). ספרו "דובב מישרים" הודפס במהדורה חדשה בירושלים בשנת תשע"א (2010).
 

 
אין תגובות