בלוג

חברון - מסע שורשים

מדריך למבקר בחברון

8.3.22, 12:51 | נעם ארנון | 149 צפיות
 
ב"ה
 
 
 
 
חברון – מסע שורשים
מדריך למבקר בחברון
 
כתב וערך: נעם ארנון
יעוץ מדעי: אריה קליין
מערכת: אורי קרזן, ישי פליישר, ציפי שליסל, אורי ארנון, אלימלך קרזן
 
 
צילומים: גרשון אלינסון, ארכיון חברון, נעם ארנון, יוחנן בן יעקב
התמונות ההיסטוריות של הרובע היהודי,  ביהכנ"ס אברהם אבינו ובית הדסה צולמו ע"י גרשון אלינסון המתעד את ההתיישבות היהודית בחברון מראשיתה.
 
 
 
 
 
שלום וברוכים הבאים לחברון!
 
חברון היא אחד המקומות המעניינים, המרכזיים והחשובים בהיסטוריה היהודית, ובה הונחו כמה מאבני היסוד בתרבות האנושית. היא ידועה כ"עיר האבות והאימהות": בה חיו, פעלו  ונקברו האבות והאימהות התנכ"יים - אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ויעקב ולאה, שורשיו ויסודותיו של העם היהודי, האישים שהעניקו לאנושות את ערכיה ואת בסיס תרבותה. חברון היא גם עיר יסוד מלכותו של דוד המלך, מייסד המלכות ביהודה ואחד המלכים הגדולים והנודעים בתולדות העולם.  שמותיהם של אישים דגולים אלו נפוצים עד היום בכל רחבי העולם, והם מהווים דמויות רבות השפעה בתרבות האנושית. חברון היא העיר הקדומה ביותר באזור הר יהודה; בתקופת המקרא היא הייתה בירת  יהודה, המרחב שבו התגבש והתעצב העם היהודי. בימי הבית השני התקיימה בה קהילה ששמרה על דפוסים יהודיים ייחודיים. בימי הביניים אופיינה חברון בקהילות מסורתיות שדבקו במסירות בעיר האבות וחיו בה חיי צניעות, אחווה ויצירה רוחנית. במאה  ה-20  הייתה חברון עדה לתהפוכות מדהימות: בראשית המאה - פרעות דמים קשות שבעקבותיהן נעקרה הקהילה היהודית הוותיקה, ובסופה - שיבת היהודים וחידוש היישוב היהודי בעיר היהודית העתיקה בעולם.
כל אלו, בנוסף לתגליות ארכיאולוגיות יוצאות דופן, מוזיאון מרתק, מראות טבע עתיקים וציוריים ותצפית עוצרת נשימה, יעניקו לכם חוויה ייחודית.
אנו מאחלים לכם טיול נעים, מהנה ומחכים.
 
 א: מערת המכפלה
 
סקירה כללית
 
 
הקדמה:
 
מערת המכפלה היא האתר החשוב ביותר בחברון ואחד האתרים החשובים בארץ ישראל ואף בעולם כולו. זהו מקום קברם של האבות והאימהות של העם היהודי, מייסדי האמונה באל האחד, אמונה המקובלת על חלקים מרכזיים באנושות כולה.
 
התנ"ך מספר כי לאחר שבחר בחברון כמקום מגוריו הראשון קנה אברהם את מערת המכפלה כמקום קבורת אשתו שרה, וכמקום קבורת ראשי המשפחה שיבואו אחריו וימשיכו את האומה שאותה עמד להקים. כך הפכה מערת המכפלה לנחלה העברית הראשונה בארץ ישראל, בסיס האומה היהודית  ומקום יסוד המולדת העברית.
 
אגדה המופיעה במסורת היהודית העתיקה והמסתורית - תורת הקבלה -  מספרת כי הזוג הראשון בעולם, אדם וחוה, טמונים אף הם במערה. לפי אגדה זו, אדם הראשון הרגיש במקום תחושה מסתורית של קרבה לגן העדן, וחצב את המערה כדי לחזור אליו; כך מערה זו נבחרה כמקום המנוחה הנצחי לאדם ולאשתו חוה. אברהם, שהגיע לחברון כאלף שנה מאוחר יותר, ראה אור בוקע מהמערה, והריח ממנה ריח גן עדן, ומסיבה זו בחר בחברון למקום התיישבותו ובמערת המכפלה כמקום מנוחת אשתו ומשפחתו.
 
תיאור קניין מערת המכפלה מופיע בהרחבה בתורה (בראשית כג); התיאור כולל משא ומתן מורכב בין אברהם לעפרון החתי (מנכבדי חברון הכנענית), שבסופו נתן אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף טהור, הון עתק במושגי הימים ההם. התנ"ך מפרט גם את המיקום של מערת המכפלה – בקצה השדה, "על פני ממרא" – מדרום-מזרח למיקום ההיסטורי של "אלוני ממרא", ובמזרח העיר חברון הקדומה (ב"תל חברון" של ימינו). תיאור זה הולם לחלוטין את מקום האתר כיום.
 
 
תקופת האבות
 
 בתקופת האבות  (המקבילה לתקופת הברונזה התיכונה - מאות 17 - 18 לפסה"נ) הייתה חברון עיר מרכזית מבוצרת בחומה מסיבית ואיתנה (המכונה "חומה קיקלופית" – חומת ענקים). שרידי העיר הקדומה וממצאים חשובים נוספים מתקופה זו התגלו בתל חברון (ראו תיאור התל בהמשך החוברת). מערת המכפלה ומערות קבורה נוספות בקרבתה היו במזרח העיר, במדרונות הסלעיים, ליד השדות הפוריים של עמק חברון. במעמקי מבנה מערת המכפלה התגלתה מערת קבורה אופיינית לתקופה זו  - מערה כפולה הכוללת שני חללים בסלע - המקשרת את הממצא הארכיאולוגי לתיאור התנכ"י.

 
בספר בראשית מופיעים כמה תיאורים של מערת המכפלה, ובהם מסופר על קבורת האבות והאמהות – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. פרקי הסיום של הספר (מט - נ)  מספרים על יעקב, האב האחרון, אשר בצוואתו האחרונה לבניו במצרים ציווה אותם להחזירו לארץ מולדתו לקברו עם אבותיו במערת המכפלה בחברון. כך נקבע מקומו של יעקב, ששמו הפך ל"ישראל", כנושא הסמל ההיסטורי של שושלת מייסדי עם ישראל הטמונים במערת המכפלה.
 
התקופה הישראלית הקדומה 
 
 מסורת חז"ל מספרת על תפילת ראש שבט יהודה, כלב בן יפונה, במערת המכפלה, תפילה שבזכותה ניצל מעצתם הרעה של חבריו המרגלים וזכה בחברון לבירת נחלתו. לפי הממצא הארכיאולוגי, בתקופת ההתנחלות הישראלית ובית המקדש הראשון (המקבילות ל"תקופת הברזל", מאות 12 - 6 לפסה"נ) הייתה חברון עיר מרכזית  - "בירת שבט יהודה". בן השבט המפורסם,  דוד, עלה למלוכה בחברון; בתחילה הומלך כמלך יהודה, ולאחר שבע שנים הוא התמנה ע"י כל שבטי ישראל ל"מלך ישראל" ועלה למלוכה בירושלים. באתר תל חברון הקדומה התגלגלו ממצאים ארכיאולוגיים חשובים מהתקופה הישראלית הקדומה (ראו להלן בתיאור תל חברון).  בתוך מעמקי מערת המכפלה התגלו כלי חרס מימי ממלכת יהודה (מאות 8 - 9  לפסה"נ) המעידים על ביקורי יהודים במערה המקודשת ועל השארת כלי חרס כ"מנחת קבורה" לכבוד הדמויות הנערצות שנטמנו בה.  
 
 
תקופת הבית השני: המבנה המונומנטלי
 
המבנה המונומנטלי המאפיין כיום את מערת המכפלה נבנה ע"י הורדוס, שמלך על יהודה תחת שלטון האימפריה הרומית, בתקופת הבית השני (מאה 1 לפסה"נ). בבניית המבנה המפואר מעל מערת המכפלה שאף הורדוס, המלך היהודי שהיה בן משפחה אדומית שהתגיירה בימי החשמונאים, להדגיש את מוצאו מהאבות, ואת השתייכותו לעם היהודי. המבנה, המקביל בסגנונו לחומת הר הבית שנבנתה גם היא בימי הורדוס, נבנה ללא גג, כדי להפנות את כוונת המתפלל למעלה -  אל השמים המסמלים את האלוהות.
מבחינה אדריכלית, המבנה משלב את הדגם היהודי של אוהל המשכן, המוקף עמודים וקלעים, עם הדגם ההלניסטי-רומי הקלאסי של ה"מאוזוליאום" -  היכל קבורה מפואר לאישים רמי מעלה. 
המבנה מעל מערת המכפלה
כדי לאפשר את הקמת המתחם המקודש מעל המערה, נבנה קיר תמך מרשים בגובה של כ-10 מ' בבסיס הגבעה בצד הדרומי, קיר תמך נמוך בצד הצפוני, וקירות בגבהים המתאימים למדרון הגבעה בכתלים המזרחי והמערבי. בין החומות הוקמו קמרונות ומעליהם הונחה ריצפה מסיבית. המתחם, שמידותיו כ-  60  X 35  מ',  הוקף בחומות הנישאות לגובה של כ - 10 מ' נוספים. בתוך המבנה נבנו שש מצבות זכרון, לזכר שלושת הזוגות המוזכרים בתנ"ך; המצבות מוקמו באופן סימטרי - אברהם ושרה במרכז, יצחק ורבקה מימינם, ויעקב ולאה משמאלם. הכניסות למבנה היו ככל הנראה בקומה העליונה ואליהן הובילו גרמי מדרגות על גבי קשתות וקמרונות, בדומה להר הבית.
בתקופת הבית השני התנהלו חיי הרוח של העם היהודי בעיקר סביב בית המקדש. אך אחרי החורבן (70 לסה"נ), ובעיקר אחרי מרד בר כוכבא (132 - 135 לסה"נ) הורחקו היהודים מירושלים וסביבותיה. באותה תקופה התבקשו דרכים נוספות לקיים חיי דת ורוח ולחוות חוויות רוחניות. וכך, בצד לימוד התורה והתפילה, הפכו קברי האבות והאימהות, שבהם נטמנו ראשוני האומה מבשרי האמונה, למקום מקודש ונערץ ולמקור עידוד והשראה רוחנית. המבנה, המהווה סמל לזיכרון הלאומי היהודי, מילא גם תפקיד של מקום המוקדש  לביקורים, לתפילה ולהשראה של רוח האבות ואמונתם. מקורות חז"ל - המשנה, המדרשים, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, מכילים ביטויים רבים המדגישים את מרכזיותם וחשיבותם של האבות ושל מערת המכפלה. אחד הביטויים רבי המשמעות הוא "האבות הם המרכבה לשכינה" (בראשית רבה פב ועוד), המעיד על חשיבותו הדתית והרוחנית של המקום בעיני חז"ל.
 
הדיונים על משמעות המושג "מכפלה" מראים כי חז"ל הכירו את המבנה ואת המערכת התת קרקעית שתחתיו (בבלי עירובין נג א). בכתבי חז"ל נמצאים רמזים על תפילות במערת המכפלה (בבלי סוטה לד ב),  על ביקור בתוך מעמקי המערה (בבלי בבא בתרא נח א), ועל סידור המצבות בתוך המבנה המקביל למקומן כיום (ירושלמי תעניות ד ב).   בתוך מבנה מערת המכפלה התגלו כתובות (רובן ביוונית וחלקן בעברית) ובהן שמות עולי רגל יהודים שעלו לביקור ולתפילה במקום בתקופת התלמוד (מאות 4 - 5 לסה"נ). 
 
שלהי העת העתיקה וימי הביניים
 
בתקופה הביזנטית (מאות 4 - 7)  הפכה הדת הנוצרית לדת האימפריה הרומית, וארץ ישראל הפכה ל"ארץ הקודש" גם בדת הנוצרית. העניין הנוצרי בחברון התמקד בתחילה באתר "ממרא" בצפון העיר, אך במאה ה - 6 נבנתה כנסיה גם בתוך מבנה מערת המכפלה. מקורות ונוסעים מעידים כי יהודים ונוצרים התפללו זה בצד זה בתוך המבנה, הנוצרים לכיוון מזרח והיהודים לכיוון צפון. בית כנסת המשיך להתקיים בתוך מערת המכפלה גם בתקופה הערבית הקדומה (מאות 7 -  10 לסה"נ) וגם בתקופה האיובית והצלבנית (מאות 11 - 12 לסה"נ).
בימי הביניים  המשיכו יהודים להגיע לביקורים ולתפילות במערה; אחד המפורסמים שבהם היה הרמב"ם - רבי משה בן מימון, שעלה למערת המכפלה ב - 1165. על חוויה זו הוא כתב באיגרת: 
 
"ביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשוון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי,  ששה ימים לירח מרחשון. 
ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא-ל על הכל. 
ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה. א-להים יעזרני על הכל ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. 
וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה אמן."
הרמב"ם (לפי חב"דפדיה)
 
מבקר נוסף היה רבי בנימין מטודלה, הנוסע היהודי המפורסם (1175). 
 
ב - 1265 כבשו המוסלמים-הממלוכים את ארץ ישראל. הם הוסיפו צריחים מעל החומות, והפכו את המתחם המקודש למסגד מוסלמי. כמו כן נוסף בצד החומה הדרומית  מבנה המכונה ע"י המוסלמים "קבר יוסף" (לפי התנ"ך והמסורת היהודית קבר יוסף נמצא בשכם). 
  
 
 
 
 
 
ב-1267 הטיל  הסולטאן הממלוכי ביבארס איסור על יהודים ונוצרים להיכנס למבנה. איסור זה התקיים במשך 700 שנה. במקום כניסה למבנה ותפילה בתוכו, הותר ליהודים לעמוד ליד המדרגה השביעית בגרם המדרגות המזרחי. יהודים בודדים הצליחו להיכנס למבנה, תוך סיכון עצמי, מחופשים או אחרי תשלום כבד. 
 
העת החדשה
 
במהלך 700 שנה חלפו והתחלפו בארץ ישראל שלטונות ומשטרים, והקהילה היהודית בחברון עברה אירועים גורליים: השלטון הממלוכי הוחלף בטורקי (בשנת 1517) וזה הוחלף בבריטי (בשנת 1917). בשנת 1929 אירע בחברון טבח בקהילה היהודית הידוע כ"פרעות תרפ"ט". כ-70 יהודים נרצחו ע"י פורעים ערבים, והניצולים היהודים גורשו מחברון. ב- 1948 (תש"ח) נכבשה חברון (כמו ירושלים וכל שטחי יהודה ושומרון) ע"י ממלכת ירדן. בכל התקופות הללו שרר איסור הכניסה למערה על יהודים ונוצרים, והיהודים המשיכו להתפלל, מושפלים אך נאמנים, ליד המדרגה השביעית. 
ב - 1967 (תשכ"ז) התחולל בארץ ישראל אירוע היסטורי רב משמעות. מצרים, ירדן וסוריה הכריזו מלחמה על מדינת ישראל במטרה מפורשת להשמידה, ובמלחמת מגן זכתה מדינת ישראל בניצחון מדהים ושחררה את חבלי המולדת ההיסטורית היהודית ביהודה ושומרון. ב-7 ביוני 1967 (כ"ח באייר תשכ"ז) נשמעה ההכרזה ההיסטורית "הר הבית בידינו", והעם היהודי שב לעירו הקדושה ובירתו ההיסטורית ירושלים. באותו יום נסוג הלגיון הירדני מחברון. למחרת שוחררה חברון ע"י "החטיבה הירושלמית",  והרב הראשי לצה"ל, האלוף הרב שלמה גורן, הניף את דגל ישראל בשער מערת המכפלה. כך התגשמו דברי הנביא ירמיהו  "ושבו בנים לגבולם". 
 
לאחר שחרור חברון נפתח מבנה מערת המכפלה לבני כל הדתות. במהלך עשרות שנים נקבעו הסדרים שונים של ביקור ותפילה, והמבנה חולק בין בני הדת היהודית והמוסלמית. מספר המבקרים במקום הולך ועולה, והגיע בשנת 2019 ל - 1,000,000 מבקרים ותיירים  (כולל מתפללים יהודים ומוסלמים). 
 
 
ביקור במערת המכפלה
 
הביקור מתחיל ברחבת הכניסה, ליד עצי הזית. מרכז מידע ושירותים נמצאים בצד רחוב הכניסה.
 
 
ברחבת הכניסה ניתן לקרוא את הסבר המבוא ולהתבונן בשרידים העומדים מול עיננו ומייצגים את התקופות השונות:
 
תקופה האבות
 
 
שרידים מתקופה זו נראים בחפיר מוקף במעקה נמוך ברחבת הכניסה, סמוך למבנה הגדול. בעומק החפיר נחשפה מערת קבורה מימי האבות (תקופת הברונזה),  ומעליה נחצבה בריכת מים בתקופת בית המקדש השני.
 
תקופת בית המקדש השני
 
תקופה זו מיוצגת לעינינו בחומה המרשימה המייצגת את יכולת הבנייה של העם היהודי בימי הורדוס מלך יהודה, שהצטיין בבניית אבן מרשימה. 
 
המבנה ההרודיאני
לפני כ-2000 שנה בנה הורדוס מלך יהודה מבנים רבים בארץ ומחוצה לה. בין השאר בנה את הר הבית ובית המקדש המפואר ואת הנמל הגדול והמשוכלל בקיסריה; אך המבנה היחיד שנשאר שלם ופעיל מתקופה זו הוא המבנה מעל מערת המכפלה הניצב לפנינו. התיאור הראשון של המקום מופיע בכתבי ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאוויוס) בן המאה הראשונה לספירה; הוא מציין את המצבות ובניית האבן המעולה. המבנה בנוי בסגנון הרודיאני מפואר. איכות הבניה מעולה ומשקל האבנים מגיע לעשרות טונות. קומת המסד התחתונה מזכירה את חומת הר הבית ובעיקר את הכותל המערבי. קומה זו מכילה את המערה עצמה והיא נותרה אטומה; המבקרים אינם נכנסים לקומה זו אלא עולים במדרגות לקומה מעליה, שבה נמצאות מצבות הזיכרון של האבות והאימהות ובה מתכנסים לביקורים, אירועים דתיים וציבוריים ותפילה. זיכרון האבות וזכות אבות הם מוטיב מרכזי בתפילה היהודית מאז ועד היום. 
המבנה עומד שלם לחלוטין ופעיל למעלה מ-2000 שנה, והוא דוגמה בולטת וייחודית לפאר האדריכלות היהודית הקדומה.
 
 
 
ימי הביניים
 
 הבניה במערת המכפלה מימי הביניים משקפת את המגמה להכליל ולנכס את דמותו של אברהם אבינו בתוך מסורות הדתות השונות ששלטו בארץ ישראל. תקופה זו ניצבת מולנו בדמות תוספות מעל המבנה היהודי המקורי של מערת המכפלה.
 
 מעל החומה המזרחית ניצב קיר החזית של הכנסיה שנוספה מעליו בתקופה הצלבנית (מאה 12), הבולטת כיום בגג האפור הנראה מעל המבנה.
 
במאה ה-13  נוספו מעל המבנה המקורי צריחי המסגדים, וצמוד לחומה הדרומית נוסף מבנה ה"יוספיה" - המבנה המיוחס ע"י המוסלמים לקבר יוסף. 
מבנה מערת המכפלה והתוספות שהוצמדו לידו ומעליו (תמונה מהתקופה הירדנית)
 
 בשנת 2021 החלו חפירות ארכיאולוגיות ברחבת מערת המכפלה לצורך סלילת שביל להנגשה. בחפירות אלו התגלו בתים ובריכות מים מימי הביניים מהתקופה הצלבנית והממלוכית.
 
 
 
המדרגה השביעית
 
 
אחרי הכיבוש הממלוכי, בשנת 1267, הטילו הכובשים המוסלמים איסור על יהודים ונוצרים להיכנס למבנה. ליהודים הותר לעמוד בחוץ, ליד המדרגה השביעית בכניסה למבנה. במקום זה היה שער וממנו הוליך גרם מדרגות אל הכניסה בקומה העליונה. במדרגות אלו הערבים עלו ונכנסו למבנה, ואילו על היהודים נאסר לעלות מעבר למדרגה השביעית. במצב זה של אפליה והשפלה, אך תוך נאמנות מפליאה, עמדו היהודים במשך 700 שנה; רק לאחר שחרור חברון ב – 1967  זכו היהודים (וכן נוצרים וכל מי שאינו מוסלמי) להכנס למבנה.  
השער והמדרגות נהרסו בהחלטת אלוף פיקוד המרכז, אלוף רחבעם (גנדי)  זאבי, לאחר השלכת רימון נפץ על מבקרים יהודים במקום זה ב - 1968. אלוף זאבי זכר כיצד בהיותו ילד היכהו שומר ערבי במקום זה לאחר שעבר את המדרגה השביעית. מקום זה הפך לסמל של נאמנות, התמדה ומסירות, וגם כיום יש הנוהגים להתפלל בו.
 
לאחר קריאת המבוא והתבוננות בכל הפרטים הנראים לעיננו נעלה לקומה העליונה ונכנס למבנה.
 
 
 
סיור מודרך במערת המכפלה
 
החדר הראשון  
 
כדי להגיע למפלס העליון, מפלס המבקרים, נעלה בכ – 60 מדרגות. האולם הראשון שאליו  ניכנס הוא אולם ה"יוספיה" שנבנה במאה ה- 13. אנו עומדים מול הכניסה לחומה הקדומה של המבנה המקורי - המבנה ההרודיאני שנבנה לפני 2000 שנה. מבנה ה"יוספיה" נקרא כך עקב מסורת ערבית מאוחרת לפיה גם יוסף, בנו של יעקב, נקבר במערה; אך לפי הנאמר בתנ"ך יוסף נקבר בשכם, וקבר יוסף בשכם זוהה במשך אלפי שנים במסורת היהודית והשומרונית. הפתח בחומה המקורית שלפנינו איננו השער המקורי של המבנה. זהו פתח שנפרץ בחומה בתקופת הצלבנים, במאה ה - 12, כדי לחבר את המבנה עם מצודה צלבנית שנבנתה בדרומו. כאן ניתן לראות את שיטת הבנייה: נבנו שתי חומות מקבילות של אבנים מסותתות וביניהן מילוי של מלט ואבנים. שיטה זו העניקה למבנה חוזק וגמישות שאפשרו לו לעמוד ולהישאר שלם גם מול רעידות אדמה ושינויי מזג אוויר. העובי הכולל של החומה הוא למעלה משניים וחצי מטרים. נעבור את החומה ונפנה ימינה.
מצד ימין אנו רואים פתח לחדר ובו מצבה המיוחסת במסורת המוסלמית ליוסף. נתייחס למקום זה בדרכנו חזרה ביציאה. למעלה בצד שמאל אנו רואים חלונות אומנותיים מהתקופה העות'מאנית ובהם בולטים דגמי כוכב בעל שש צלעות, שמאוחר יותר התקבל כסמל יהודי - "מגן דוד" . נמשיך ישר ונפנה שמאלה, נעבור דרך שער ונראה מימיננו את "ציון אברהם".
חלון אברהם
מצד ימין נמצא חלון, ומעבר לו ציון קבר אברהם אבינו. המצבה בנויה על בסיס מצבה יהודית מקורית בת 2000 שנה. במבנה המקורי נבנו בקומה העליונה  6 מצבות שנועדו להזכיר ולסמל את האבות והאמהות הקבורים במעמקי המערה התת-קרקעית. המצבות נבנו באופן סימטרי: הזוג המרכזי נשא את שמותיהם של אברהם ושרה, הזוג המזרחי - ציוני יצחק ורבקה, והזוג המערבי - יעקב ולאה. לאדם וחוה, שקבורתם במערת המכפלה אינה כתובה בתנ"ך אלא במקורות מתקופת המשנה והתלמוד (המאוחרת לבניית המבנה) לא נבנו ציונים. כפי שנראה מכאן, המצבות וסביבתן כוסו מאוחר יותר בסמלים מוסלמיים וזאת כדי להעניק לאתר צביון מוסלמי. ציון אברהם, במרכז המתחם, בנוי מעל המערה המקורית הנמצאת בעומק של כ- 10 מ' מתחתיו.  
 
  אולם אברהם ושרה
מצד ימין, בין מצבות אברהם ושרה,  נמצא אולם לא גדול, המשמש כיום לתפילה. באולם זה נמצא ארון קודש ובו ספרי תורה, וכן ריהוט וציוד המאפשר תפילה. זיכרון האבות וזכות אבות הם מוטיב חשוב ומרכזי בתנ"ך ובסידור התפילה: לדוגמה, בתנ"ך מסופר כי משה אמר בתפילתו "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם." (שמות לב יג). תפילת עמידה, התפילה המרכזית והחשובה בסידור התפילה הנאמרת מספר פעמים ביום, פותחת במילים: "ברוך אתה ה', אלהינו ואלהי אבותינו, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". קירות האולם מעוטרות בכתובות מוסלמיות שנוספו בתקופה הממלוכית כדי להעניק למקום צביון מוסלמי. הכתובות כוללות פסוקי קוראן וכן כתובות הנצחה לשליטים ממלוכים שונים. מדינת ישראל השאירה כתובות אלו במקומן ולא שינתה מאומה במראה האולם כפי שעוצב ע"י המוסלמים. הכניסה לתוך חדרי המצבות אינה מותרת ליהודים כלל, והיא אפשרית רק לאנשי הוואקף המוסלמי. 
 
 "אולם יצחק" וחלוקת המערה.   
נצא מהאולם ונפנה ימינה עד קצה המסדרון. 
 
אנו עומדים ליד מחיצת ברזל המפרידה בינינו לבין אולם יצחק; בדרך כלל אולם יצחק סגור ליהודים. אולם זה הוא  גדול, מפואר ומרהיב עין. הוא נבנה בתקופה הצלבנית ככנסיה בצורת בזיליקה שנבנתה בחלקו המזרחי של המבנה היהודי מימי הורדוס. מאוחר יותר, בתקופה הממלוכית (מאה 13)  הוסב אולם זה למסגד. נמצאות בו מצבות הזיכרון ליצחק ולרבקה, אשר מעליהן נבנו מבני זיכרון בתקופה הממלוכית. כמו כן נמצא באולם זה הפתח הצר המוביל למעבר תת קרקעי, המחובר למערת המכפלה עצמה- מערה כפולה הטמונה במעמקי הסלע מתחת למבנה (ראו הסבר להלן). הכניסה לאולם יצחק אסורה ליהודים בכל ימי השנה, פרט ל - 10 ימים בזמני חגים ומועדים מיוחדים.


מבנה מערת המכפלה, ששטחו כ - 2000 מ"ר, מחולק לשני תחומים: כשני שלישים מהשטח פתוח לכניסת מוסלמים וכשליש מהשטח פתוח לכניסת יהודים. בני דתות אחרו ת, כגון בני הדת הנוצרית, חופשיים להיכנס לשני התחומים. השטח הפתוח למוסלמים כולל את אולם יצחק, ואת אולם הג'אוליה, וכן את כל חדרי  המצבות אשר הכניסה אליהם אפשרית רק לאנשי הוואקף המוסלמי. הסדר זה נוהג בכל ימי השנה הרגילים, פרט ל-20 יום בשנה שבהם ההסדר שונה.
עשרה ימים בשנה, בימי חגים ומועדים מוסלמים, נאסרת כניסת יהודים לכל המבנה, והוא עומד כולו לרשות המוסלמים בלבד, כאשר ליהודים ניתן להתפלל רק ברחבה מחוץ למבנה; ואילו עשרה ימים בשנה, בימי חגים יהודים, אפשרית כניסת יהודים לאולם יצחק, ובהם אסורה כניסת מוסלמים למבנה. בימים אלו נוהגים להגיע עשרות אלפי יהודים כדי לזכות להתפלל ליד הפתח באולם יצחק המכונה "פתח גן עדן". ימי החגים היהודים כוללים את ראש השנה, יום הסליחות, יום הכיפורים, יומיים בחול המועד סוכות, שבת חיי שרה, יומיים בחול המועד פסח, וערב ראש חודש אלול. 
הכניסה למערה התת-קרקעית - "פתח גן עדן"
 
בצדו המערבי של אולם יצחק נמצא אפיריון המכסה על פתח עגול ברצפת האולם. פתח זה מוביל לפיר בצורת ארובה המובילה אל המערה התת-קרקעית, שהיא כנראה מערת המכפלה האמיתית. מערה זו, שהיא לב המערכת של מערת המכפלה, הייתה נסתרת ועלומה במשך דורות רבים ועוררה סקרנות ומסתורין. גם כיום, לאחר גילויה, מחקר האתר עדיין מרתק ומאתגר. סיפור המערה מופיע כאן בתמונות ובהסבר בעברית ובאנגלית ואתם מוזמנים לקראו.
 שני האפיריונים באולם יצחק המציינים את מקום הכניסות למערה הפנימית
אגדות מימי הביניים סיפרו שמי שנכנס למערת המכפלה לא יוצא בחיים. אגדה מלפני כארבע מאות שנה מספרת כי חרבו של השליט התורכי נפלה למערה, והיחידי שהצליח להוציאה היה הרב המקובל רבי אברהם אזולאי; לפי אותה אגדה, גם הוא נפטר למחרת.
בחורף תשכ"ח (1967)  נשלחה מיכל, ילדה כבת 12, לתוך החלל התת-קרקעי. יוזמי המבצע היו שר הבטחון משה דיין וידידו איש מערכת הביטחון יהודה ארבל, אביה של מיכל. שליחת ילדה קטנה לתוך המרחב המסתורי והלא מוכר הייתה צעד שדרש תעוזה ואף נכונות להסתכנות. מיכל גילתה חדר תת-קרקעי שממנו יוצאת מנהרה אפלה וארוכה. היא התקדמה בה עד סופה, ואז ראתה מדרגות. היא עלתה במדרגות והגיעה לאבן שחסמה את ההמשך. לאחר שנקשה באבן היא שמעה נקישות מצידה השני. היא התגברה על הרגשות, שבה חזרה במנהרה, ונמשכה חזרה בחבל. לרווחת כולם היא יצאה בריאה ושלמה, אם כי מעט מבוהלת.
במהלך תפילת הסליחות בחצות הלילה בשנת 1981 (תשמ"א) הצליחה קבוצת מדריכים וחוקרים ב"מדרשת חברון" לגלות את  המערה הפנימית. הם ירדו למערכת התת-קרקעית, וממנה ירדו  למפלס נמוך יותר, וגילו מערה כפולה שפתחה חצוב בסלע. בזחילה בתוך המערה ציפתה להם הפתעה מקפיאת דם: הם מצאו עצמם זוחלים בין עצמות אדם. לאחר שהתגברו על הפחד, הם המשיכו למעמקי המערה, ושם גילו כלי חרס מימי ממלכת יהודה (שתוארכו למאות 8 – 9 לפסה"נ) לאחר הגילוי הראשוני נכנסה פנימה משלחת נוספת, שכללה גם כמה קציני צה"ל וארכיאולוגים, שמדדה ותיעדה את המערכת. צורת המערה מאפיינת מערות קבורה מתקופת הברונזה, המקבילה לתקופת האבות (מאה 18 לפסה"נ). עומק המערה מולא במילוי עפר בתקופה הישראלית הקדומה, ומעל המילוי הונחו העצמות והכלים, שככל הנראה הושארו במערה כ"מנחת קבורה" לכבוד האבות.
מציאת הכלים במערה
הכלים והמערה הפנימית
גילויים אלו ביססו את זיהוי המערה כמערת המכפלה שנזכרה במקרא, והיוותה בסיס להתפתחות המסורת רבת הרבדים שהתפתחה במקום במשך אלפי שנים. 
עקב התנגדות הוואקף המוסלמי, כיום כל המפלס התת קרקעי חסום ואינו פתוח לכניסה ולמחקר.
 
 
 
אולם החצר וארון הקודש
נפנה חזרה לכיוון מרכז המבנה, שם נמצא מרחב פתוח שרובו מכוסה כיום בסככת בד ומשמש כבית הכנסת המרכזי של מערת המכפלה. בעבר הרחוק למבנה כולו לא היה גג, כדי להפנות את המבט והכוונה של המבקרים והמתפללים למעלה, אל השמיים המסמלים את האלוהות האינסופית. כיום רוב המבנה מכוסה בגגות שנוספו מאוחר יותר, ורק החלק הקדמי של החצר נותר פתוח. לאחר חלוקת המבנה הוקצה אזור זה לבית הכנסת המרכזי של המקום, אך טרם ניתן אישור להקים גג במקום, ועדיין אלפי יהודים מתפללים באוהל.
בחלקו הקדמי של בית הכנסת נמצא ארון קודש ייחודי. הוא בנוי משלשה חומרים, המסמלים  את שלושת האבות: העץ מסמל את אברהם שהתיישב בחורש "אלוני ממרא" ליד חברון וקיבל אורחים תחת עץ האלון, הברונזה מסמלת את המאכלת שנזכרה בעקדת יצחק, והאבן מסמלת את יעקב ששם את ראשו על האבן ונקרא בתנ"ך "אבן ישראל". על דלתות ארון הקודש מופיע תבליט הנושא את הכתובת "האיר פני המזרח עד חברון". המקור לכיתוב זה הוא המשנה במסכת תמיד ויומא, המתארת את עבודת בית המקדש; עבודת בית המקדש מידי יום נפתחה במילים אלו שנאמרו מפי הכהן שצפה מראש מגדל אל זריחת השמש, לאחר שראה את האופק המזרחי מואר עד חברון. אזכור העיר חברון נועד, לפי המקורות התלמודיים, להזכיר את זכות האבות. 
בתוך ארון הקודש נמצאים ספרי תורה שכיסויים מעוצב לפי מנהגי העדות השונות בעם ישראל. תופעה זו היא נדירה, כי בדרך כלל כל בית כנסת פועל לפי מנהגי עדה אחת. ריבוי ספרי התורה במערת המכפלה מסמל את חיבור כל הדעות והדעות בעם היהודי אל האבות, המחברים ומאחדים את כל הבנים והבנות אל השורשים המשותפים.
אולם יעקב ולאה
אולם יעקב ולאה נמצא בין מצבות הזיכרון של יעקב ולאה, והוא משמש לתפילה.  הכניסה לחדרי המצבות סגורה ליהודים. יעקב ולאה קשורים בקשר מיוחד לחברון, בירת יהודה. לאה אשת יעקב הייתה אימו של יהודה, השבט שהתנחל באזור חברון בתקופת המקרא והפך את חברון לבירתו. יעקב עצמו נפטר במצרים, אך לפני מותו ציוה לבנו יוסף, ולאחר מכן לכל בניו, להביא אותו למערת המכפלה ולקברו עם אבותיו. למעשה, אלו הן מילותיו האחרונות של האב האחרון, יעקב: 
וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי.  קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי, בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן,  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי,  לַאֲחֻזַּת קָבֶר.  שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ, וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי  אֶת לֵאָה;   מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי חֵת.  וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת אֶת בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. (בראשית מט כט – לג)
בדבריו האחרונים הדגיש יעקב את הקשר והחיבור בין הבנים בכל הדורות אל האבות הטמונים בחברון.
התנ"ך מספר כי יעקב נקרא גם ישראל; יעקב היה האדם הראשון בעולם שנקרא ישראל (בראשית לה י).  המעבר מהשם "יעקב" לשם "ישראל" מסמל את מעבר העם היהודי ממקום נמוך, ליד העקב, למקום הגבוה והראוי, מקום של ניצחון ובשורה - "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב כט).  בשם זה נקראו עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, ובדורנו גם מדינת ישראל וכל מוסדותיה - ממשלת ישראל, כנסת ישראל ועוד. החזרת דגל ישראל למערת המכפלה עם שחרור חברון מסמלת את הבנים השבים לאביהם עם בשורת השיבה, והפיכת השם "ישראל" לסמל ולדגל החוזר למקומו הראשוני והמקורי. 
 השם "ישראל" על שבר גלוסקמה מאזור חברון. עד כה זו ההופעה היחידה של שם זה במקורות מימי בית שני.
 
בתום הביקור באולם זה נעשה את דרכנו החוצה. כאן נתבונן במצבה המצויה מצד שמאל מעבר לפתח קדום בחומה.
מצבת יוסף/ עשיו
מולנו, מעבר לפתח בחומה, מצבה מימי הביניים המכונה ע"י הערבים "קבר יוסף". כידוע לפי התנ"ך יוסף נקבר בשכם (יהושע כד לב) ומקומו השתמר וידוע במסורת היהודית והשומרונית, אך במסורת המוסלמית יש לו חשיבות מיוחדת ולכן הונצח גם כאן. כמה אגדות קושרות למצבה זו את מקומו של עשיו, אחיו של יעקב, שראשו נקבר גם הוא במערה לאחר שניסה למנוע את קבורת יעקב בה (מדרש "פרקי דרבי אליעזר" לח), אך להשערה זו אין בסיס היסטורי.
ככל הנראה, פתח זה בחומה הוא אחד משני השערים המקוריים של המבנה, ואליו היו מגיעים מבחוץ על גרם מדרגות גדול חיצוני שנבנה יחד עם בניית המבנה כולו. השער נסגר בתקופה הממלוכית, ולידו נבנה מבנה הנקרא "יוספיה" שכוסה כולו שיש ועיטורים בסגנון מוסלמי. 
מראה  נוף חברון - ביציאה 
במרפסת היציאה ממערת המכפלה נראה את מגדל ההנגשה שנבנה ב-2022 ונוכל לצפות על חלקו המזרחי של עמק חברון. עמק זה נזכר בתנ"ך ובזמנו הוא היה מכוסה בשדות, כרמים ומטעים. כיום חלקו בנוי בבניה שהחלה בימי הביניים ובחלקו נשמר האופי המקורי החקלאי והירוק. מולנו מתנשא הרכס הדרומי שהיווה את גבולה הדרומי של העיר. מצד ימין נראית חומה שהיא שריד של המצודה שנבנתה בתקופה הצלבנית סמוך למבנה מערת המכפלה. נרד במדרגות ונעבור ליד אוהל הכנסת אורחים שבו מוגש מידי פעם כיבוד ומזון. לאחר שנעבור את רחבת שדה המערה ונגיע לרחוב נמצא מימיננו מבנה שירותים, מזנון וקפיטריה, ומרכז מידע ובו חומרי מידע על העיר חברון ועל האזור ואתריו השונים. במקום זה נמצא גם תחנת אוטובוס לירושלים. מעבר לרחוב נמצאים רחבה ומדרגות לרחבת החניה. אם נפנה ימינה ברחוב נגיע לאחר הליכה של מספר דקות לאתרים מעניינים נוספים, כמו הרובע היהודי העתיק, בית הכנסת אברהם אבינו, מוזיאון חברון בבית הדסה, תל חברון הקדומה ועוד.
 
ביקור באתרי העיר חברון
נפנה ימינה ונלך ברחוב  "עמק חברון". זה היה גבולה הדרומי של העיר חברון בימי-הביניים. אמנם העיר לא הוקפה בחומה, אך נוצר רצף של מבנים שסיפק הגנה מפני התקפות שודדים. (מרבית הפתחים נוספו בתקופה מאוחרת.) בצד ימין נראה שני מבנים המצוינים בשלטים. אחד נקרא "בית רחל" ולידו "בית לאה". מבנים אלו נקנו ע"י עמותת "הרחיבי", וכיום גרות בהם משפחות יהודיות בשכנות למשפחות ערביות. 
הרחוב במאה ה - 19
לשמאלנו (מדרום) קבוצת מבנים המקיפה את "בריכת שרה אמנו" ("בריכת-הסולטאן"), שהייתה בריכת המים הראשית של העיר בימי הביניים. ראשיתה בתקופה המוסלמית-הקדומה, אך היא עברה שיפוץ בימי הצלבנים. היא ניקזה את כל המים שזרמו בעבר בעמק חברון. משנות השבעים של המאה הקודמת נמנעת הזרמת מים לבריכה ויש בה שלולית-עונתית.
בריכת שרה אמנו – תמונה מהמאה ה-19
 כיכר גרוס ורחוב דוד המלך
כיכר גרוס נקראת על שמו של התלמיד אהרן גרוס שנרצח במקום זה בפיגוע טרור ב -  1983 (תשמ"ג) ובמרכז הכיכר אנדרטה לזכרו. סמוך לכיכר נמצאים מבנים הסגורים כיום. מבנים אלו נבנו על שטח הרובע היהודי העתיק שהתקיים במקום מימי הביניים ועד מאורעות תרפ"ט ב - 1929. לאחר הכיבוש הירדני ב-1948 (תש"ח) ההנהגה הערבית המקומית והשלטון הירדני בקשו למחוק את שרידיו של הרובע היהודי ולמחות את מקומו. לשם כך,  במקום זה, שאותו קנתה הקהילה היהודית לפני למעלה מ- 200 שנה, נבנו מבנים ששימשו כשוק סיטונאי לפירות וירקות. הממשל הישראלי בנה שוק חדש ומודרני במערב העיר, אך בלחץ גורמים לאומניים סרבו הסוחרים הערבים לעבור אליו.
האש הערבית שנורתה לאזור זה במהלך ה'אינתיפאדה השניה' הביאה למנוסת הסוחרים הערבים ולסגירת השוק. בתחילה  בקשו היהודים לחזור לנחלתם וגרו במבנים הנטושים, אך בלחץ אמריקאי הם פונו. מאז, המבנים עומדים ריקים ומצפים לבניית שכונה חדשה שתחדש את ימיו של הרובע היהודי. מכאן נוכל להיכנס לביקור ברובע היהודי העתיק ובבית הכנסת אברהם אבינו, או להמשיך ישר לכיוון מוזיאון בית הדסה ברחוב דוד המלך. החנויות ברחוב זה נסגרו כחלק מאמצעי הביטחון שננקטו כאן לאחר סדרת אירועי טרור בתחילת שנות האלפיים. בזמנו, לפני חלוקת חברון בהסכם חברון ב-1997 היה רחוב זה רחוב מסחרי פעיל. החנויות שפעלו בעבר ברחוב זה נסגרו ועברו למרכז המסחרי העשיר, השוקק והפעיל  של העיר הנמצא כקילומטר אחד מערבה מכאן, בשטח הנמצא בתחום השליטה של הרשות הפלשטנית. (הכניסה לכל השטח שבו שולטת הרשות הפלשטנית  אסורה ליהודים ומותרת לתיירים לא יהודים. יהודים יכולים לצפות עליו מנקודת התצפית בפסגת תל חברון). 
 חברון הערבית – עיר עשירה ומשגשגת בתנופת בנייה. מבט מהתצפית בתל חברון.
לאחרונה אישרה ממשלת ישראל את התחלת שיקום החלק הדרומי של הרובע היהודי. במקום אמורים לקום שכונת מגורים ואזור תיירותי.
בית הכנסת אברהם אבינו
הרובע היהודי העתיק שכן במקום זה מאז תחילת ימי הביניים (לפני כ-800 שנה).  במרכז הרובע הייתה חצר משותפת ולצידה ניצב בית הכנסת "אברהם אבינו". ראשיתו של בית הכנסת בתקופה הממלוכית, והוא שופץ ונבנה מחדש בשנת 1540 ע"י קהילת יהודים שגורשו מספרד ועלו לחברון.
בית הכנסת אברהם אבינו בציור של נחום גוטמן
תוכנית המבנה מבוססת על עמודים וסביבם מערך ספסלים היקפי. בקיר הצפוני שני "היכלים" (ארונות קודש), אשר כיום רק המרכזי פעיל. במרכז בית הכנסת בימה מוגבהת ומעליה כיפה ובה חלונות שהאירו את החלל. תוכנית זו מוכרת מבתי כנסיות וותיקים במזרח התיכון ובארץ ישראל בפרט. מבנים בעלי תוכנית דומה יש בירושלים, בצפת ובטבריה.
על פי מסורת מקומית שמו של בית הכנסת הוענק לו בעקבות אגדה על אברהם אבינו שהשלים בו מניין לתפילה ביום הכיפורים. 
 אחד השערים מהרובע היהודי לסמטאות העיר העתיקה
 
במשך מאות שנים היה בית הכנסת מרכזה הרוחני של הקהילה הספרדית בחברון.  התפללו בו אנשי הקהילה ומנהיגיה, ובהם רבנים ומקובלים ידועים שספריהם נפוצים ברחבי העולם היהודי, ביניהם- מחברי הספרים "חסד לאברהם", "מלאכת שלמה", ו"ראשית חכמה" שחיו בחברון במאה ה- 16. בהיכל ארון הקודש נשמר אוצר הקהילה – ספרי תורה עתיקים ויקרים, שהובאו לחברון במהלך הדורות. עם כיבוש העיר עזה בידי נפוליאון (1799) נמלטו יהודי המקום לחברון והביאו איתם את ארון-הקודש וספרי התורה שלהם. ארון מפואר זה, שגולף מעצי שקמים, נקבע בימין היכל בית הכנסת החברוני. כעבור כארבעים שנה הועברו גם דלתות בית-הכנסת העזתי, המשובץ בצדפים, ונקבעו בפתח צדדי בבית הכנסת בחברון.
 
ספרי התורה המקוריים וספרי תורה שחוללו בפרעות
בפרעות תרפ"ט-1929 תקפו אלפי פורעים ערבים את הרובע היהודי, ביצעו טבח בתושביו היהודים, ובזזו וחיללו את בית הכנסת. תוך כדי סיכון חייהם, הצליחו חברים בקהילה להציל כמה מספרי התורה העתיקים. המשטרה הבריטית גירשה את הניצולים, שרידי הקהילה, לירושלים, שם הקימו בית כנסת בשם 'אוהל אברהם' ושמרו בו את ספרי התורה הנדירים.  שנים ספורות לאחר מכן, כבר בתקופת המנדט, החל ההרס של מבנה בית הכנסת. בזמן הכיבוש הירדני (1948 - 1967) הוחרב הרובע היהודי. על שרידי בית הכנסת 'אברהם אבינו' הוקם דיר בהמות, ובצמוד אליו נבנה מבנה שירותים ציבוריים. סביבת בית הכנסת כוסתה בהריסות ובאשפה והעלתה צחנה.
בית הכנסת אברהם אבינו בפרעות תרפט
הרובע היהודי החרב אחרי הכיבוש הירדני
לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז (1967) ושחרור העיר, החלה תנועת שיבה לחברון בהנהגת הרב משה לוינגר. בשנת תשל"ה (1975) החל פרופ' בן ציון טבגר לנקות ולחשוף את בית הכנסת.
 
לאחר מאבק ציבורי ממושך ניתן אישור לחשוף את בית הכנסת בשנת תשל"ו (1976). בפעילות מאומצת נחשפו שרידי הבניין. לאחר מכן העניקה ממשלת ישראל היתר לשיקום בית הכנסת.
 
בית הכנסת בחורבנו ובזמן החשיפה
את הבניין שיקם על פי תוכניות וצילומים, האדריכל דן טנאי ששיקם גם את בתי הכנסת ברובע היהודי בירושלים. בין היתר החליפה רצפה שהובאה מבניין בי"ח "שערי צדק" הישן בירושלים את רצפת השיש המקורית שנבזזה בידי ערבים.

 
בשנת תשמ"א (1981) לאחר סיום השחזור, הוחזרו לבית הכנסת, בטקס חגיגי ומרגש, ספרי התורה שניצלו בפרעות.  נציגי הקהילה הספרדית, בהם ניצולים ושרידים מהפרעות, זכו להחזיר במו ידיהם את הספרים להיכל שממנו הוצאו בזמן התקפת הטרור.
כיום בית הכנסת המשוחזר מהווה אתר תפילה וביקורים וכן מרכז רוחני פעיל בקהילת חברון המחודשת. סביבו נבנה מחדש חלק מהרובע היהודי ובו בתי מגורים, גני ילדים ובית הארחה. 
מאחרי המבנה מצוי "בית הכנסת אברהם אבינו האשכנזי", באגף צדדי שנקנה בשנת 1817 (תקע"ז) בידי שליח חב"ד שמעון שמרלינג והיווה את ראשית היישוב החב"די בחברון. המבנה שופץ בצורה אומנותית ייחודית ע"י אמן האבן אליהו אידינוב ונחנך בשנת תשס"ה (2005).
 
בית רומנו
ב- 1871 (תרל"א) קנה הגביר חיים ישראל רומנו מאיסטנבול חלקת אדמה גדולה, ובמרכזה נבנה ב - 1876 (תרל"ו)  בית רומנו. המבנה המפואר בן שלוש הקומות נבנה מחוץ לתחומי העיר של אז וכונה "הארמון". הוא שימש למגורים, לבית מדרש ולמעון ליהודים מבוגרים מטורקיה שהגיעו לחברון. ב-1888 (תרמ"ח)  נוסף לבניין אגף נוסף  ביוזמת החרי"ף – הרב חיים יוסף פרנקו. בהדרגה התפתחה מדרום למבנה שכונה יהודית קטנה שדייריה אנשי עסקים. בתחילת המאה ה- 20 עלה לחברון רבי חזקיהו מדיני, מחבר האנציקלופדיה התלמודית הגדולה "שדי חמד". הוא גר בבית החרי"ף ובו שיכן גם את ספרייתו הגדולה. בבית רומנו הסמוך הוקם בית מדרשו. ב - 1905 (תרס"ו)  התכוון יורש הבית - הבן אברהם רומנו,  למכור את הנחלה הגדולה לערבי עשיר ממכריו של אביו בחברון. ר' שמעון הויזמן, הדמות הבולטת בשכונה הסמוכה, מיהר לקנות את המקום וגייס לשם כך את האדמו"ר מחב"ד. ב-1912  (תרע"ב) קנה את הבית והחצר סביבו האדמו"ר רבי שלום בר שניאורסון (הרש"ב), ראש חסידות חב"ד, והוקמה בו ישיבת "תורת אמת" שבה למדו תלמידים מובחרים מחסידי חב"ד שהגיעו מרוסיה. בזמן מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1917) גורשו חסידי חב"ד מהארץ והבניין הופקע ע"י הצבא הטורקי. לאחר ניצחון בריטניה המבנה לא הושב לבעליו,  והתמקמה בו המשטרה הבריטית. משטרה זו הפקירה את בטחון היהודים בחברון בזמן פרעות תרפ"ט ב - 1929 , כאשר יהודי חברון הותקפו ע"י אלפי פורעים ערבים. הפרעות הסתיימו בטבח נורא, בו נרצחו כ - 70 יהודים, ומאות נפצעו, נאנסו ונשרפו. הניצולים היהודים רוכזו בתחנת המשטרה שהקימו הבריטים בבניין. בקומה התחתונה ריכזו הבריטים את הרוצחים הערביים, ומרביתם שוחררו בהמשך. שרידי הקהילה  גורשו מחברון ובתיהם נבזזו ונשדדו.  לאחר הכיבוש הירדני ב- 1948 מוקם בבית רומנו בית ספר. ב- 1982 הבניין הושב לידי הקהילה היהודית בחברון, באישורו ובתמיכתו של האדמו"ר מלובאוויטש, ראש ומנהיג חסידות חב"ד, בעלת הבניין. בתחילה הבית שימש למגורים ומאוחר יותר הוקמה בו ישיבת "שבי חברון". הישיבה משגשגת ומונה כיום כ - 300 תלמידים. בית המדרש החדש נבנה מעל המבנה המקורי בסגנון ייחודי, והמבנים מהווים קמפוס חינוכי ופנינה אדריכלית בחברון המחדשת ימיה. בתוך המבנה שוקם בסגנון ייחודי בית הכנסת המקורי של הקהילה האיסטנבולית.
 
 רובע חזקיהו - נחלת חב"ד
בית רומנו והנחלה שלידו נקנו ע"י חסידות חב"ד לפני למעלה מ- 100 שנה. לאחר גירוש היהודים ניצולי פרעות תרפ"ט המשיך האדמו"ר מחב"ד לשמור על הזכויות בנחלה, גם כאשר שלטון הכיבוש הירדני שאף להפקיע את הרכוש היהודי, שאותו הגדיר כ"רכוש האויב הציוני" (אע"פ שיהודי חברון מעולם לא היו אויב של איש, ואף חסידות חב"ד איננה מוגדרת כ"ציונית" ומרכזה בארה"ב). השלטון הירדני מיקם ברכוש היהודי תפקודים עירוניים שונים: ברובע היהודי מוקם שוק סיטונאי ומזבלת אשפה, ובחלקה הדרומי של נחלת חב"ד מוקמה תחנת אוטובוסים. 
מיקום פונקציות עירוניות אלו באזור העיר העתיקה יצר צפיפות ומטרדי תחבורה ובריאות, ולכן במהלך שנות ה- 80 - 90 של המאה ה-20 הם הועברו למקומם הקבוע ליד ציר התחבורה העיקרי במערב העיר. כך התפנה השטח והתאפשרו בו מגורי יהודים במבנים זמניים וכן מחנה צבאי, אף הוא במבנים זמניים.
החל מתחילת שנות ה - 2000 החלו להירקם תוכניות לבניית מגורי קבע בשטח זה. הכנת התוכניות ארכה זמן רב, עקב עיכובים תכנוניים ומשפטיים. במהלך השנים  2020 - 2022  נבנה מבנה קבע  למחנה הצבאי והחלה חפירת היסודות למבנה מגורים שעתיד להכיל  כ- 30 דירות ומוסדות חינוך.
עקב הימצאות ממצאים ארכיאולוגיים בשטח ועיכובים שונים, התחלת תהליך הבניה היתה כרוכה בקשיים רבים.
 
בית הדסה 
בית הדסה  החל להיבנות ע"י הקהילה היהודית בחברון בשנת תרנ"ג (1893) כ"בית חסד ומרפא" וכבית חולים משותף של כלל יהודי העיר (בניגוד לירושלים שבה היו בתי חולים נפרדים לספרדים ולאשכנזים). חלק גדול מהתורמים לבנייה היו בני קהילות יהודיות באלג'יר לאור פנייתו של הרב החרי"ף – רחמים יוסף פראנקו מחברון. תחילה נבנו שתי קומות עם חזית מפוארת הפונה לרחוב שמצפון (כיום אין אליו גישה ליהודים). הבנין כונה "בית חסד לאברהם". בראשית המאה ה-20 נבנתה קומה מפוארת נוספת בעזרת תרומות שהגיעו מהודו ע"י הגביר יוסף אברהם שלום, שהונצח בכתובת שבחזית הבניין, ובעזרת משפחת ששון. בית החולים פעל עד מלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר הופעלה בו מרפאה ע"י ארגון "הדסה" מארה"ב ומאז הוא כונה "בית הדסה". בבתים הצמודים גרו משפחות יהודיות הקשורות לבית החולים או להנהגת הקהילה, בהן משפחת הרב חנוך חסון, הרב שמואל קסטל, מנהיגי הקהילה הספרדית, ומשפחת הרוקח בן ציון גרשון. ממזרח לבית הדסה  היה מבנה נרחב של 'הכנסת האורחים' של הקהילה האשכנזית החב"דית שהוקם והופעל בידי משפחת קזרנובסקי – שניאורסון והמנציח את שמם עד היום (שמו הנוכחי "בית שניאורסון").
בזמנו התקיימו יחסי שכנות טובה, ידידות וקרבה בין היהודים והערבים בחברון. תקופה זו הסתיימה באירוע מחריד - פרעות תרפ"ט ב- 1929. בסדרת התקפות טרור שהתפרשו על רוב יישובי הארץ, שאותה יזם המופתי הנאצי אמין אל חוסייני, נרצחו כ- 140 יהודים בכל רחבי הארץ, מחיפה וצפת בצפון ועד באר טוביה וחולדה בדרום, כולל ירושלים ותל אביב. בחברון נרצחו כ- 70 יהודים, ומאות נפצעו. רוב המשפחות היהודיות שגרו באזור בית הדסה נפגעו קשות בפרעות תרפ"ט ורבים מהן נרצחו באכזריות. הניצולים גורשו מהעיר ורכושם נבזז ונשדד.
מרפאת בית הדסה אחר הפרעות
שוטר בריטי בפתח בית הדסה אחר הפרעות
כניסת הילדים בשיבה לבית הדסה- 1979
 
העברת אספקה לחלוצות בית הדסה
 
פרעות תרפ"ט. היוזם – המופתי הנאצי אמין אל חוסייני
רק 50 שנה מאוחר יותר, ב- 1979, חזרו יהודים להתיישב בחברון. ההתחלה הייתה בבית זה שעמד ריק ונטוש וציפה לגאולתו. קבוצת אימהות וילדים נכנסה למבנה בשעות הלילה ונאחזה במקום למרות תנאים קשים ביותר, ללא תנאי קיום בסיסים, ללא חשמל ומים, בתנאי מצור ומצוק. כשנה מאוחר יותר, בליל שבת (י"ז אייר תש"מ, 2.5.1980), התרחש אירוע טרור בשער הבניין: חוליית מחבלים ארבה לבחורי ישיבת "ניר" ואורחים שבאו לקידוש בבית הדסה, פתחה באש והשליכה רימונים. שישה יהודים נהרגו, ועשרים נפצעו באורח בינוני וקשה. זאת הייתה נקודת המפנה. בתגובה החליטה ממשלת ישראל לחדש באופן ממלכתי ומוכר את ההתיישבות היהודית בחברון.  
 
הרבנית מרים לוינגר חלוצת בית הדסה. מעבר לשער הסגור – הרב משה לוינגר.
בית הדסה שוקם בידי האדריכל דוד קאסוטו; לבניין נוספו שתי קומות, תוך שמירה על החזות המקורית (הוא נעזר בסתתים הקודמים כדי לעצב את גמלוני החלונות העליונים בדומה למקוריים). בנוסף שולב בחזית אלמנט של חלון גדול ממדים שבו עוצבו מגיני-דוד בבטון מודרני. עיצוב ייחודי זה הפך את המבנה לפנינה אדריכלית.
 כיום חלקו העליון של בית הדסה הוא בית מגורים; בקומת המסד מוקם המוזיאון "לגעת בנצח", ובמרכזו -  חיזיון אור-קולי המספר את סיפורה של הקהילה היהודית בחברון לאורך כל הדורות. במקום גם מזנון, קפיטריה ושירותים. הביקור במקום הוא חוויה מיוחדת ומומלצת. (פרטים בסוף החוברת)
 
מיצגים  במרכז המבקרים "לגעת בנצח" בבית הדסה
 
זכרם של ששת הנרצחים בפיגוע ב- 1980 (תש"מ) מונצח ב"בית-השישה", מבנה מגורים מודרני שנבנה ב – 2000 (תש"ס) כתשובה התיישבותית לפיגוע הדמים שביקש לעקור את היהודים מחברון.
מול הכניסה נמצא משטח דשא ורחבת הרצאות מעוגלת שהוקמה לכבוד ביקורו של נשיא המדינה ראובן ריבלין וחנוכת מוזיאון "לגעת בנצח" ב-2015 (תשע"ה).
ילדות משחקות בחצר בית הדסה
מבית הדסה ניתן להמשיך לעלות לתל חברון המקראית. ניתן לעלות ברגל, בשביל ציורי המתחיל במדרגות מול בית הדסה, או דרך הכביש הממשיך ישר ועולה שמאלה. העליה תלולה למדי ומומלץ לעלות ברכב. הכביש מתעקל בעליה שמאלה ויש לפנות שוב שמאלה, לתל חברון המקראית.
 תל חברון המקראית 
בשטח זה הייתה העיר חברון המקראית, עיר בת אלפי שנים. בתנ"ך מסופרים פרטים רבים על העיר חברון בתקופת האבות, לפני 4000 עד 3500 שנה, על חברון כעיר בצורה בזמן מסע המרגלים לפני כ- 3300 שנה, ועל חברון כעיר מלכות דוד ועיר מבצר ביהודה לפני כ- 3000 שנה. 
רוב שטח התל נרכש ע"י הקהילה היהודית בחברון לפני כ- 200 שנה. בשטח היו עצי זית עתיקים, שנודעו בשטרות הקניין כ"זיתי היהודים" ולפי ההסכם בין היהודים בעלי המקום לבין הערבים שגרו בקרבתו, היו הערבים מוסקים את הזיתים, מפיקים שמן, ומקבלים חלק מהשמן בשכר עבודתם.  לאחר פרעות תרפ"ט, גירוש היהודים והכיבוש הירדני ב-1948  (תש"ח) החלה השתלטות ערבים על חלקים מהשטח ובניה בלתי חוקית פוגענית על התל הארכיאולוגי.
 
שטרי בעלות וקניין יהודיים בחברון
אחרי שחרור חברון בתשכ"ז (1967) נבדקו מחדש שטרי הקניין ואושרה הבעלות היהודית על שטחים בתל. בשנת 1984 (תשמ"ד) אושרה התיישבות יהודית בחלק משטחים אלו, והוקמה שכונת "אדמות ישי" - שבעה קראוונים,  שתושביהם גרו בתנאים קשים ומבודדים בפאתי העיר. ב- 1998 (ערב ראש חדש אלול תשנ"ח) נרצח בפיגוע טרור במקום זה בתוך ביתו תושב המקום הרב שלמה רענן הי"ד. בעקבות אירוע זה הותרה בניית בית יהודי כדי להעניק הגנה כלשהי לתושבי המקום. לפני הבניה הועברו ממקומם מספר קרוואנים והונחו כקומה שנייה מעל קראוונים נוספים. בשטח שהתפנה התקיימה חפירת הצלה, ובה התגלו ממצאים ייחודיים: חומת העיר מתקופת הברונזה הקדומה, שנבנתה לפני 4500 שנה, לידה חומה מתקופת האבות (הברונזה התיכונה) וביניהן טור מדרגות שהוביל אל שער העיר. סמוך לחומה התגלה  "בית ארבעה  מרחבים"  - בית יהודי מתקופת ממלכת יהודה, ובו נמצאו מספר חותמות "למלך חברון" בכתב העברי הקדום מימי חזקיהו מלך יהודה.
 
חותם "למלך חברון " ארבע כנפי
ליד בית ארבעת המרחבים נחשפו גתות יין מתקופת התלמוד. לאחר שימור העתיקות נבנה מעליהן "בית מנחם"- בית מגורים הניצב מעל הבית היהודי קדום. עמודי הבטון הגדולים תוכננו בהתאם לשרידים והם המחשה חיה למהותו של היישוב היהודי בחברון: ישוב מודרני שיסודותיו נשענים על יותר מארבעת אלפי שנות היסטוריה. כיום הממצאים הארכיאולוגיים פתוחים לקהל, ומעוטרים בציורי קיר מרהיבים הממחישים את החיים בעיר הקדומה. בראש "בית מנחם" ישנה עמדת תצפית, ממנה נשקף נוף מרהיב של חברון והאזור. מומלץ לעלות לתצפית.   
 תצפית העיר חברון – גג "בית מנחם"
מראש בית מנחם נשקפת תצפית מרהיבה על העיר חברון וסביבותיה. אין ספק שהמאמץ לטפס לכאן משתלם. 
בצד דרום נראה תל חברון, ובמרכזו המבנה העתיק הנקרא "קבר ישי ורות". הרכס הרחוק יותר הוא רכס אבו-סנינה, הנשקף אל העיר חברון מדרום. בראש הרכס בסיס צבאי קטן, שהוקם במקום זה אחרי שגורמי טרור צלפו מרכס זה על היישוב היהודי ולאחר רצח התינוקת שלהבת פס ב-2001. בדרום-מזרח נשקף ספר המדבר ומעבר לו מדבר יהודה. בימי ראות טובה נראים מכאן הרי מואב בעבר הירדן המזרחי.
בצד מערב נראה בית העלמין היהודי הישן-חדש, ובמרכזו חלקת חללי פרעות תרפ"ט ובית עלמין צבאי קטן. בתחתית הרכס הדרך לבאר שבע ופסגות המערב הצופות על מישור החוף.
חברון – 1967,  עיר כפרית קטנה. צילום: אלכס ליבק
בצד מזרח נראה עמק חברון, ובמרכזו המבנה המיוחד והמפואר מעל מערת המכפלה. מעל המבנה היהודי נראות  בבירור התוספות שנבנו  מעליו, גג הכנסייה הצלבנית וצריחי המסגדים מהתקופה הממלוכית.  "עמק חברון" נזכר בתנ"ך בספר בראשית כאשר יעקב שלח ממנו את יוסף לשליחותו אל אחיו בשכם (בראשית לז יד). כיום עמק חברון מכוסה ברובו בבניה עתיקה מימי הביניים, לאחר שהעיר הקדומה על תל חברון חרבה והעיר ירדה אל העמק. בעבר עמק זה היה מכוסה בשדות, ומערת המכפלה הייתה בקצה השדה, כמו שנאמר בספר בראשית (פרק כג).  בלב עמק חברון נראה הרובע  היהודי, במרכזו בית הכנסת "אברהם אבינו" וסמוך אליו בית רומנו. מעל למערת המכפלה, טובלת בעצים,  נראית קריית ארבע, היישוב היהודי הצמוד לחברון שהוקם בשנת 1971 (תשל"א)  ומעליה האנטנות של המוצב הצבאי בגבעת גל. 
בתצפית צפונה, מתנשא מולנו "רכס נמרא", אשר ככל הנראה משמר את השם  "ממרא" - אחד השמות הקדומים של חברון, ועליו היו עצי האלון שבקרבתם ישב אברהם אבינו (בראשית יג יח). בתצפית מערבה נראית חברון החדשה - עיר בעלת כלכלה מודרנית, עשירה ומשגשגת. ניתן לראות מכאן מרכזים מסחריים, קניונים ומבני משרדים. שטח העיר חברון הוא כ- 22,000 דונם (המקביל לערים בינוניות בישראל כגון רחובות או חולון) ובה כ-200,000 תושבים. בעיר פועלים כ- 20,000 בתי עסק, מפעלים וחנויות. תעשיית חברון קשורה באופן הדוק לשוק הישראלי, ומידי שנה זורמים מחברון לשוק בחו"ל ובישראל מוצרים וסחורות בשווי מיליארדי דולרים.
בחלק זה של העיר נמצא גם הבניין הישן של ישיבת "כנסת ישראל" שעלתה לחברון מסלבוקה שבליטא ב-1924. הישיבה התקיימה עד פרעות תרפ"ט, שבהן נרצחו 20 תלמידים. לאחר הפרעות עברה הישיבה לירושלים והיא נקראת היום "ישיבת חברון".
 בית ישיבת "כנסת ישראל"
 
בעבר יהודים יכלו לבקר, לקנות ולטייל בכל רחבי העיר, אך מאז הסכם חברון וחלוקת העיר  ב- 1997 (תשנ"ז) כל המרחב העירוני הנראה מולנו אסור בכניסת יהודים, ללא קשר לאזרחותם, והשטח המותר ליהודים בחברון הוא 3% בלבד משטח העיר. 
ממזרח לבית מנחם נמצא "גן דגן", בו ניתן לנפוש, לשבת וליהנות מהנוף המרהיב. הגן הוקדש ע"י תושבי המקום לזכר קצין צה"ל דגן ורטמן, ששירת במקום כמפקד פלוגה בחטיבת "גולני", ונפל במבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה ב-2009 (תשס"ט). התצפית במקום הוקמה לזכר יונה חייקין ז"ל, תושב חברון שנפטר בתשנ"ב (1991).
 
 קבר רות וישי
מכלול מבנים מימי הביניים בפסגת תל חברון, מציין את הנקודה הגבוהה בתל שבה היה בימי קדם ארמון המלך. החל מימי הביניים המבנה כונה 'קבר ישי ורות'. בתנ"ך מסופר שישי אביו של דוד ובני משפחתו עברו לעבר הירדן בזמן רדיפת שאול את דוד (שמואל א כב ד). לפי מסורות שונות הם נהרגו בעבר הירדן ע"י מלך מואב והועברו מאוחר יותר לחברון. מאוחר יותר הופיעה מסורת שלפיה גם רות, אם סבו של דוד המלך, נקברה במקום זה, שהפך למקום תפילה יהודי מסורתי. מראש המבנה תצפית מרהיבה על עמק חברון במזרח ועל דרום ומערב העיר. מבנה סמוך מזוהה כבית כנסת קדום; המקום מקובל כמקום קדוש ובו נוהגים להתפלל.
 
 
  בית העלמין
בית העלמין העתיק של חברון נמצא במקום זה במשך כאלף שנה, ולפי הערכות שונות היו בו כחמשת אלפים קברים. רובו של בית העלמין נחרב באופן מוחלט בזמן הכיבוש הירדני בין השנים  1948 - 1967. לאחר שחרור חברון חלקו שוחזר, וכיום הוא משמש כבית עלמין פעיל של קריית ארבע וחברון. 
הקבורה בבית העלמין חודשה בשנת 1975, בעקבות הלוויית התינוק אברהם ידידיה נחשון, שאמו שרה הביאה אותו לקבורה בשעת לילה מאוחרת לאחר מאבק ממושך. לאחר מכן התגלו שברי מצבות חללי פרעות תרפ"ט ע"י פרופ' בן ציון טבגר; בעקבות תגלית זו ניתן היה לשחזר את מצבות חללי הפרעות.
 
בית העלמין כשדה ירקות אחר שהושמד בזמן הכבוש הירדני
בית העלמין המקורי היה מחולק לארבע חלקות. בחלקו הדרומי  (העליון) היו החלקות הקדומות. במזרח הייתה חלקה קראית ובמערב חלקה יהודית-רבנית. רוב אזור זה לא נפגע וניתן לראות בו את המצבות המקוריות. בהתאם למנהג חברון לא נחקקו על המצבות שמות וכתובות. שאר חלקות בית העלמין נפגעו קשות בזמן הכיבוש הירדני, וחלקן שוחזר.
בית העלמין המקורי
מצבות חללי פרעות תרפ"ט
בקצה השביל משמאל לשער הכניסה, נמצאת חלקת הרבנים והמקובלים של הקהילה הספרדית. בקהילת חברון היה נהוג לא לכתוב שמות על המצבות, ולכן לחלק ניכר מהרבנים הגדולים שחיו ופעלו בחברון אין מצבה מוכרת וידועה. בחלקה זו בולטת מצבת המקובל רבי אליהו די וידאש (1550 – 1587), מחבר הספר "ראשית חכמה", שנבנתה כמצבה גדולה במאה הי"ח, נהרסה ושוקמה לאחרונה. לידו נטמן רבי חזקיהו מדיני (1832) מחבר סדרת ספרי "שדי חמד" שנפטר ב- 1904 (תרס"ה).
כן נקברו כאן רבנים בולטים וחשובים נוספים, בהם - רבי שלמה עדני (1567 – 1630) מחבר הפירוש "מלאכת שלמה" על המשנה. קברותיהם של רבי אליהו מני (הרא"מ 1818 – 1899)  ורעייתו סמרה ניכרים בכיוונם השונה: הרב מני, מגדולי רבני חברון, הורה בצוואתו לקבור אותו לכיוון מערת המכפלה ולא לכוון ירושלים כמקובל. בנו, רבי סלימאן מנחם מני (1850), שמילא מקום אביו ברבנות חברון, נקבר כאן גם הוא בתרפ"ד (1924).  ב -   2015 (תשע"ה) נקבר כאן הרב משה לוינגר, מייסד חברון המתחדשת. במרומי בית העלמין בולט מבנה ציון הקבר של רבי אברהם אזולאי (1570 - 1643), מחבר "חסד לאברהם", מגדולי חכמי ישראל, שלפי האגדה נפטר לאחר שנכנס למעמקי מערת המכפלה.
מול שער הכניסה נמצא קבר ספרי התורה שחוללו במערת המכפלה בערב יום הכיפורים תשל"ז (ספטמבר 1975). מימיננו נמצאת חלקת חללי פרעות תרפ"ט, ובה 4 שורות ארוכות שבהן כ-60 מצבות. חלקה זו נהרסה, חוללה והוחרבה באופן מחריד בימי הכיבוש הירדני, ושוחזרה בשנת היובל לפרעות, ב-1979 (תשל"ט).  צמודה אליה חלקה צבאית קטנה ובה 3 קברים שבהם קבורים (2022): אלי הזאב שנפל בפיגוע בבית הדסה ב-1980 (תש"מ), אלעזר ליבוביץ שנפל בפיגוע טרור ב-2002 (תשס"ב) ורב סרן בניה שראל, מפקד סיירת גבעתי, שנפל בקרב בעזה במבצע צוק איתן ב-2014. (תשע"ד).
מימין לחלקת תרפ"ט מצבת התינוק הפעוט אברהם ידידיה נחשון, ועליה כתוב סיפור הגבורה המיוחד שהביא לשיקום בית העלמין בתשל"ה (1975).

משמאל למצבת ספרי התורה נמצאת חלקה שבה חודשה הקבורה אחר חידוש היישוב בקרית ארבע. לאחר שחלקה זו התמלאה, הקבורה המשיכה בחלק הצפון-מזרחי של בית העלמין.
בצד מערב, מימין לחלקת חללי תרפ"ט, היה שטח גדול של קברים של הקהילה הספרדית העתיקה של חברון ובו מאות רבות של קברים. המצבות חוללו ונעלמו בזמן הכיבוש הירדני, ובמקומן ניטעו מטעים וגני ירק. כיום השטח עומד ריק בהעדר יכולת לזהות את מקומות הקברים.  בצד מצויה מצבת זיכרון שהציבו בני המשפחות החברוניות שקבריהם נמחו.
 בית עלמין חב"ד - חלקת מנוחה רחל
חלקה זו הייתה בית העלמין של האשכנזים בחברון ובראשם קהילת חסידי חב"ד. המצבה המרכזית הייתה של הרבנית מנוחה רחל סלונים, נכדת אדמו"ר הזקן מחב"ד - רבי שניאור זלמן, ובתו של האדמו"ר השני של חסידות חב"ד, רבי דב בער (אדמו"ר האמצעי). היא נולדה בי"ט כסלו תקנ"ט (1798), יום שחרור אדמו"ר הזקן מהכלא הרוסי.  הרבנית מנוחה רחל עלתה לחברון עם משפחתה באמצע המאה ה- 19. תחת הנהגתה הייתה קהילת חברון לקהילה המרכזית של חסידות חב"ד בארץ. לרבנית יוחסו מעשי מופת ייחודיים. בצידה קבור בנה הרב לוי יצחק סלונים. בחלקה שסביבה נקברו עשרות רבות של בני הקהילה האשכנזית בחברון.
אחרי הכיבוש הירדני הקברים חוללו, המצבות נעלמו והשטח שימש למטעים וגני ירק. מקום קבורת הרבנית מנוחה רחל התגלה ע"י פרופ' בן ציון טבגר והמצבה שוחזרה. בהסכם חברון ב-1996 (שבוצע בינואר 1997)  השטח כמעט הועבר לרשות הפלשטנית; רק לאחר מחאות וסערה ציבורית נשאר המקום בידי יהודים. מעבר לחשיבותו הדתית וההיסטורית, במלחמת אוסלו שפרצה בספטמבר 2000 (ערב ראש השנה תשס"א) התברר שהמקום צופה על המרחב סביבו וחיוני לאבטחת העיר חברון. כיום פועל במקום בית מדרש ליד ציון הרבנית ורבים עולים לפקוד אותו לאורך כל השנה ובעיקר ביום פטירתה, כ"ד שבט (תרמ"ח – 1888).
 
9.  תל חברון הקדומה
תל חברון הוא מקומה של העיר חברון הקדומה שנוסדה לפני כ- 4500 שנה. בתל נערכו חפירות ארכיאולוגיות החל משנות ה- 60 של המאה ה-20, והתגלו בו חומות העיר הקדומה וממצאים חשובים מתקופת האבות, תקופת ממלכת יהודה וימי בית המקדש הראשון והשני.
תל חברון כולל כיום שני אתרי ביקור: חברון המקראית (שתיאורו הובא לעיל) ותל חברון הקדומה (שיתואר להלן).
תעודה כנענית מתקופת האבות שהתגלתה בתל חברון
"תל חברון הקדומה" כולל בעיקר את ממצאי החפירות החדשות.
החפירות החדשות בתל נערכו בחלקות 52 - 53, שנקנו ע"י הקהילה היהודית בחברון כבר לפני כ- 200 שנה. בשנת  2014 (תשע"ד) חפרו בשטח זה החוקרים פרופ' דוד בן שלמה מאוניברסיטת אריאל ועמנואל אייזנברג מרשות העתיקות. בחפירות התגלו ממצאים מפתיעים ורבי חשיבות היסטורית מתקופת הבית השני, לפני כ- 2000 שנה  (מאה 1 לפסה"נ - מאה 1 לסה"נ). הממצא העיקרי הוא רובע מגורים ותעשייה של העיר חברון היהודית הקדומה שהתקיימה בחברון בתקופה הרומית. בצפון השטח התגלה בית מלאכה לייצור כלי חרס, ושני מקוואות טהרה ציבוריים ענקיים: נפח מקווה אחד כ-100 מ"ק, ונפח השני למעלה מ-200 מ"ק. במקוואות אלה בולטת ההפרדה בגרם המדרגות בין הנתיב שבו ירדו לטבילה ובין הנתיב שבו עלו הטהורים לאחר הטבילה.  ליד המקוואות התגלו גתות ויקב להפקת יין וסמוך להם בית-בד להפקת שמן. הממצאים מעידים שהיהודים תושבי חברון הקדומה בימי הבית השני שמרו בקפדנות על הלכות הטהרה וייצרו יין טהור שנשלח לירושלים לעולי הרגלים לבית המקדש.
 
 תל חברון מוחזק ומופעל ע"י רשות הטבע והגנים. ניתן להתעניין באתר הרשות לגבי מועדי פתיחה והדרכות. בימי חול המועד בחגים סוכות ופסח יוצאות הסעות לתל ממערת המכפלה ע"י היישוב היהודי בחברון. 
חומות הענקים
את החלק  המזרחי של החומות הנראות לאורך השביל היורד משטח החפירות מזרחה גילה לראשונה הארכיאולוג האמריקאי פיליפ האמונד בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא קרא להם "חומות קיקלופיות" - כינוי שמשמעותו "חומות הענקים", וזאת בהמשך לסיפור המקראי על הענקים שהיו בחברון בימי קדם. חומות אלו נבנו בתקופת הברונזה התיכונה- המקבילה לתקופת האבות (לפני כ-3800 שנה). החומות היו בשימוש בתקופה הכנענית והישראלית, עד סוף תקופת בית ראשון, כאשר נפלה ממלכת יהודה בידי ממלכת בבל (586 לפסה"נ). בימי הבית הראשון נוספו לחומה מגדל וחלקלקה משופעת ששיפרו את יכולת ההגנה של הביצור. מעל החומה נראים עצי זית עתיקים וציוריים שגילם מגיע למאות רבות ואולי אף לאלפי שנים.
 
החלק המערבי של  החומה התגלה בחפירות בשנת 2014; בסך הכל, בחפירות השונות נחשף קטע באורך של כ- 100 מ' מהחומה הקדומה והמרשימה. חומה זאת ממחישה את סיפור "מסע וחטא המרגלים" המופיע בספר במדבר (פרק יג), שם מסופר על ויכוח שהתנהל בתוך עם ישראל על אפשרות הכניסה לארץ: 10 מתוך 12 המרגלים נבהלו ונרתעו מעוצמת החומות הגדולות, וזרעו מורך ובהלה בקרב העם. רק יהושע וכלב האמינו ביכולת עם ישראל לרשת את הארץ, ובזכות זאת אכן זכו לכך. יהושע היה מנהיג עם ישראל בכניסה לארץ ישראל אחרי משה, ואילו כלב, שלפי המדרש התפלל במערת המכפלה, זכה בחברון לנחלתו והפך אותה לבירת יהודה כנשיא שבט יהודה. מאוחר יותר הפכה חברון לבירה הראשונה של בן השבט - דוד המלך.
בחפירות בתילים מקראיים ברחבי הארץ התגלו מאות חותמות בכתב העברי הקדום, שעליהם נכתבה המילה  "למלך" ולידה שם של אחת מארבע ערים ביהודה (חברון, זיף, שוכה, ממשת). על רובם מופיע השם חברון (בכתיב חסר – "חברנ"). חותמות אלו הוטבעו על ידיות קנקנים (כדים) מיוחדים שהכילו תוצרת חקלאית ואוכסנו במחסנים המלכותיים ביהודה בזמן המלך חזקיהו (סוף מאה 8 לפסה"נ). בתל חברון התגלו כמה טביעות-חותם שכאלה, והן מעידות על חשיבותה ומרכזיותה של חברון במערך העירוני של ממלכת יהודה.
חותמות "למלך חברון" מימי חזקיהו מלך יהודה
מוזיאון עתיקות ארץ יהודה ופרופ' בועז זיסו
 
 
חברון הקדומה – ציור: שלום קוולר
דינר כסף מימי מרד בר כוכבא שהתגלה בתל חברון
  מעיין אברהם
מעיין זה היה ככל הנראה מקור המים הראשון של העיר ואחד הגורמים לבניית העיר חברון במקום זה. המעיין מכונה "מעיין אברהם" לציון תקופתו הקדומה. מקומו היה מחוץ לחומות העיר, אך יתכן שהיה חיבור בין המעיין לבין החלק הפנימי של העיר. בחפירות מעל המעיין  התגלו שכבות העיר חברון מהתקופה הכנענית ועד התקופה הביזנטית. במקור  הייתה במקום בריכה פתוחה; יתכן שכאן הרגו את רוצחי איש בושת בן שאול, כמסופר: "וַיְצַו דָּוִד אֶת-הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם... וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן" (שמואל ב' ד' י"ב). בימי הבית-השני נחצבו בקרקעית מדרגות בדומה למקוואות מאותם זמנים.
אחרי התקופה הביזנטית נחרבה העיר, וכאשר הגיעו הערבים לחברון בשנת 638 העיר הייתה חרבה ושרופה (יש אומרים שזהו מקור שם המקום בערבית "רומידה", שמשמעותו בערבית "אפר")  והמעיין היה מכוסה בשכבות עפר. לאחר גילויו מחדש של המעיין בימי הביניים הוא כונה "עין ג'דידה", שם שפירושו "המעיין החדש";  וזאת על- אף שכאמור המעיין היה קיים עוד לפני יסוד העיר. מקור המים  קורה בקמרון ונבנו מדרגות היורדות אל המים. בשנות ה-80 נוקה החלל הפנימי ונחשפה בריכה בנויה וחצובה בעומק של כשמונה מטרים.  כיום המעיין מהווה פנינת נוף וטבע בתל חברון ומשמש לעיתים גם לטבילה לטהרה. סביב המעיין עצי זית וותיקים שכונו בעבר "זיתי היהודים".
 
 
 אתרים שאליהם כניסת יהודים אסורה או אפשרית לעתים רחוקות:
 
ארבעת האתרים המנויים ב"הסכם חברון"
בהסכם חברון (תשנ"ז – 1997) מוזכרים ארבעה אתרים היסטוריים ומקודשים, שבהם יהודים אמורים להיות בעלי זכויות ביקור חופשי ובטוח. בפועל, חלק זה של ההסכם לא קויים, והביקור באתרים אלו נמנע כמעט לחלוטין.
אלוני ממרא: מבנה יהודי קדום ומקודש מימי הבית השני. המקום נקרא גם "אילת", "אילת אברהם", "יריד הבוטנה" וביוונית "תרבינטוס" (אלה).  לפי מסורות שונות זהו מקומם של אלוני ממרא, שבהם שכן אברהם אבינו.  במקום היו עצים גדולים ומרשימים, אשר לפי מסורות שונות זוהו כעצי אלון או אלה. במקום התגלו שרידי מתחם בנוי קדום גדול (65 X 50 מ'), שלפי סגנונו נבנה ע"י הורדוס ודומה באופי בנייתו למבנה מעל מערת המכפלה. במאות 4 – 6 התקיים במקום אתר נוצרי מרכזי, נבנתה בו כנסיה מפוארת והתקיים בו יריד מרכזי שמשך אלפי משתתפים. מספר מקורות מעידים כי באתר זה נמכרו אלפי יהודים לעבדות אחרי מרד בר כוכבא.
מערת עתניאל בן קנז: מערת קבורה יהודית קדומה, טיפוסית לנוהגים היהודים הקדומים וזהה למערת קבורה המתוארת במשנה (בבא בתרא ו ח): "המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מחברו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש, ופותח לתוכה שמונה כוכין שלש מכאן ושלש מכאן ושתים מכנגדן. וכוכין אורכן ארבע אמות ורומן שבעה ורחבן ששה". לפי מסורות יהודיות מקומיות זהו מקומו של קבר עתניאל בן קנז, נשיא שבט יהודה, השופט הראשון בזמן השופטים. מקורות מעידים על ביקורי יהודים במקום דורות רבים, וכן על רכישת המקום ע"י יהודים במאה ה-19.
מערה זו היא חלק מבית הקברות היהודי הקדום של חברון ובעבר ניתן היה לראות בקרבתה מערות קברים נוספות אשר נהרסו בשנים האחרונות.
בימינו אפשרית כניסה לאתר זה מספר פעמים בשנה, בחול המועד בחגים וכן בט' באב.
מערת עתניאל בן קנז
"אשל אברהם" – עץ אלון עתיק, שהחל מימי הביניים כונה "אלון אברהם" (ובערבית "בלוטת איברהים"). יהודים רבים נהגו לבקר במקום זה ולחסות בצל נופו הענק והמרשים. השטח נקנה ע"י הכנסיה הרוסית במאה ה-19 ונבנו בו כנסיה ומנזר. בהסכם חברון  (1997 – תשנ"ז) נאסרה הגעת יהודים לאתר. לאחר מכן גווע עץ האלון העתיק, אך  ענפים צעירים היוצאים מהשורש הקדום, ונצרים שנבטו מבלוטי האלון ממשיכים את מסורת העצים הקדומים והמרשימים שהתקיימו בחברון בתקופת המקרא.
"אלון אברהם" בתמונה מהמאה ה- 19 וכיום
 
 
עין שרה: מעיין ומקווה מים קדום ומרשים המצוי על אם-הדרך המובילה ממערת-המכפלה צפונה (מכונה כיום "ביר איג'דה"). לפי סגנונו הוא מקווה טהרה קדום, דומה למקוואות הטהרה שהתגלו בתל חברון אך גדול מהם. מעליו שרידים של מבנה ציבור מהתקופה ההרודיאנית. כיום הוא נמצא מתחת למסגד. הביקור במקום מוזכר בכתבי נוסעים יהודים רבים בעבר.
עין שרה
עין שרה. שימו לב לעמודים שנוספו על גבי מדרגות המקווה

 
אתרים נוספים:
 
קבר אבנר בן נר: לפי הכתוב בתנ"ך (שמואל ב' ג')  אבנר, שר צבא שאול, בא לחברון כדי לכרות ברית עם דוד, אך הוא נרצח בידי יואב בן צרויה, שחשד בו כמרגל. אבנר נקבר בחברון, ודוד קונן עליו קינה רצופה ביטויים עזים ונוקבים (שמואל ב ג לג – לט). אירוע זה מסמל את קץ מלכות שאול וצמיחת קרן ממלכת דוד על כל ישראל. קבר אבנר זוהה כבר בימי הביניים כסמוך למערת המכפלה, במעמקי מבנה שמעליו נבנו מצבות מוסלמיות. בעבר יהודים נהגו להתפלל בקביעות במקום זה, אך אחרי חלוקת מערת המכפלה המקום נסגר ליהודים ונפתח רק בעשרת הימים שבהם המבנה פתוח כולו ליהודים. כיום הכניסה למקום אפשרית לשם ללימוד ותפילה גם במספר לילות בשבוע.
 
 
 
 
סמטאות העיר העתיקה (ה"קסבה"): סמוך לרובע היהודי נמצאת העיר העתיקה, שבנייתה החלה בימי הביניים, בערך לפני אלף שנה (להבדיל מהעיר הקדומה, במרומי תל חברון, שנבנתה לפני אלפי שנים). עיר זו נבנתה בתהליך ממושך שהתארך על פני מאות שנים, כאשר בכל דור נוספו בתים וסמטאות לאלו שקדמו להם. לעיר לא הייתה חומה, והבתים נבנו בצפיפות כדי ליצור מערך הגנה נגד שודדים ושוסי המדבר.  שיטת בניה זו יצרה מערך ייחודי ומרתק של סמטאות, חצרות ומבואות. בסמטאות המרכזיות פעלו חנויות ובעלי מלאכה מסורתיים, שבהם היה ניתן לראות שיטות ייצור בנות מאות ואלפי שנים. בתוך מארג זה השתלב גם היישוב היהודי הישן; חלק מהיהודים גרו בתוך הרובע (שכונה ה"גטו" או "אל קורטיז'ו") וחלקם גרו בסמטאות מחוץ לרובע.
לאורך כל הדורות היו סמטאות העיר העתיקה פתוחות לכל – לתושבים, לבעלי מלאכה, לסוחרים, לתיירים, ולמבקרים. גם אחרי חידוש היישוב היהודי בחברון הלכו יהודי חברון, כולל ילדים, בסמטאות אלו בחופש מוחלט. ב"הסכם חברון" (1997) נכלל אזור זה ב – H1, והשליטה הביטחונית בו נשארה בידי מדינת ישראל. אך למרות זאת, נאסרה ליהודים הכניסה אליו (הכניסה מותרת לבני דתות אחרות). תנועת הקונים הופסקה, רובם המחלט של בעלי המלאכה המסורתיים הפסיקו את פעילותם, וכך מלאכות אלו נעלמו לנצח. כיום סמטאות אלו פתוחות ליהודים לעיתים רחוקות, תחת ליווי כבד, מידי פעם בסיור בן שעה אחת בשבת או למספר שעות בחגים.
במקביל, ארגונים עוינים וממשלות זרות (גרמניה, צרפת, שבדיה, נורבגיה, טורקיה, ספרד ועוד) החלו לפעול באזור זה באינטנסיביות, ומשקיעות בו סכומי ענק במטרה להפוך אותו לאזור עוין פעיל נגד היישוב היהודי בחברון ונגד נוכחות יהודית בחברון בכלל. לצורך זה הוקם "ארגון לשיקום העיר העתיקה" המסונף לרשות הפלשטנית ומרכז את הפעילות לתחומיה השונים -  בניין, תעמולה, מימון פעילות ועוד.
למרות זאת, הביקור באזור עדיין מעניין, ועדיין אפשר לראות בו שרידים (מעטים) מהיישוב היהודי ומהשוק המסורתי העתיק. בין השאר פועל בו בית מלאכה לייצור וניפוח זכוכית בשיטה המסורתית העתיקה.
 
אתרים יהודיים מעניינים בסמטאות העיר העתיקה (ה"קסבה"):
משקוף המנורות: משקוף מפורסם, מעוטר בתבליט שלש מנורות, שתיים עומדות ואחת הפוכה. המשקוף ציין בית יהודי או בית כנסת וגילו הוערך במאות שנים. יתכן שהוא שריד לבית יהודי קדום אף יותר.  בקיץ 2014 המשקוף נהרס בידי פורעים. מאז נעשו מספר ניסיונות לשחזרו, אך פורעים המשיכו להרוס גם את השחזורים.
 
 
משקוף המנורות לפני שנהרס
חצר המקובלים: חצר ובה בתי מגורים יהודיים, המאופיינים במזוזות חקוקות בפתחיהם. בפתח החצר חקוק מגן דוד. בעבר גרו ופעלו בחצר זו יהודים שלמדו תורה וקבלה. לאחר פרעות תרפ"ט הפכה החצר לדיר בהמות.
בית סלונים: בית בן קומות אחדות סמוך לחצר המקובלים. הוא נבנה ע"י לוי יצחק סלונים, בנה של הרבנית מנוחה רחל, נכדת האדמו"ר הזקן מחב"ד. בבית זה התגורר גם החרי"ף – הרב חיים רחמים יוסף פראנקו, אחד מחשובי רבני חברון במאות 19-20.
 
   
משפחת סלונים
 
בית הויזמן: בית הרב שמעון הויזמן, מחשובי קהילת חברון בתחילת המאה ה-20. בבית זה פעל גם בית המדרש של חסידי קרלין. בחלקו הצפוני של הבית גרו משפחות יהודיות נוספות- חסון, קלונסקי ועוד. רוב הבית נטוש כיום וחלקו סדוק.
בית מושאייב – מושיוף: בית מיוחד בעל חזית משולשת  סמוך לעיר העתיקה, בין בית רומנו לבית הדסה.
בני משפחת מושאייב, חסידי חב"ד, היו בעלי אמצעים ומעמד. חיים מושאייב עבר מטבריה לחברון בהוראת אדמו"ר האמצעי; הוא ובנו יוסף נמנו על נכבדי העדה ומנהיגיה במאה ה – 19. בביתם נבנה גם מקווה טהרה ופעל בו גם ועד חסידי חב"ד בחברון.
 
מצבת יהושע סלומה:
יהושע סלומה היה צעיר יהודי מדנמרק, שעלה לישראל ולמד בישיבת ההסדר "ניר" בקרית ארבע. הוא בא לקנות בשוק פירות לקראת חג ט"ו בשבט, כפי שהיה מקובל, ונרצח במקום זה בי"ג בשבט תש"מ (31/1/1980). הוא היה היהודי הראשון שנרצח בחברון מאז פרעות תרפ"ט. בעקבות רצח זה ממשלת ישראל קיבלה החלטה עקרונית על חידוש היישוב היהודי בחברון. המצבה לזכרו חוללה ונהרסה עשרות פעמים ונבנתה מחדש.
 
לפרטים על אתרים, שעות ביקור, מסלולי טיולים והדרכה בחברון –
הנכם מוזמנים לפנות:
 
תשפ"ב - 2022
לתגובות, פניות, הזמנת סיורים ומידע:
office@hebron.com
029965333 / 0722213660
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אין תגובות