אלפים ליוו השבוע את הרב אליעזר זצ"ל לבית העלמין העתיק בחברון, שם נטמן ליד ראשוני מקימי ובוני חברון המתחדשת, הרב והרבנית לוינגר, פרופ' טבגר, ברוך נחשון, חיים מגני, ציפי העצני, ועוד חלוצים ופורצי דרך.
תיאור דמותו ואישיותו של הרב אליעזר ולדמן זצ"ל לא יהיה שלם בלי לכלול בו את אורותיו של רואה האורות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אורותיו של בנו - הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ואת מאור פניו המיוחד של הרב אליעזר זצ"ל, שעלה לגנזי מרומים בטו"ב – ט"ו טבת, במוצאי שבת קודש "ויחי יעקב" – הפרשה המספרת על פרידתו של האב האחרון וקבורתו בחברון, במערת המכפלה.
הרב ולדמן האיר את אורות הרב קוק זצ"ל לרבים, בכל רחבי עם ישראל וברחבי העולם כולו, בהארת פנים מיוחדת, ברוח של חן, וחסד ורחמים, באהבה ובשלוה. אישיותו הקרינה טוב ואהבה לכל מילה בתורה, לכל יהודי, לכל אדם, ולכל רגב אדמה בארץ ישראל. חיבור כל הערכים האלו יחד אינו משימה פשוטה; יהיו כאלו שימצאו בה סתירות וניגודים. אך הרב ולדמן הצליח לשזור את כל האהבות הללו למחרוזת אחת של אור, ברוח טובה, בנעימות, אך מבלי לסטות כהוא זה מהכיוון - מהיעד הגדול וחזון הגאולה השלמה.
הרב ולדמן העמיד דורות של תלמידים, אשר רבים מהם נושאים בתפקידי רבנות, חינוך והוראה, ורבים לא פחות נטלו ונוטלים חלק פעיל ומרכזי במפעל ההתנחלות בארץ ישראל. אני רשאי לציין, בהוקרה ותודה עמוקה, כי הרב ולדמן הוא הראשון אשר קירב אותי באופן פעיל לתורת ארץ ישראל ולמפעל המעשי של חידוש היישוב היהודי בקרית ארבע - חברון.
כמו כל בני דורי, אשר חוו – ולו כילדים או נערים – את מלחמת ששת הימים, אנו זוכרים את אירועי המלחמה ההיא בהשתאות של עדים לאירוע היסטורי כביר ונשגב: החל מההודעה הפתאומית של נשיא מצרים גמל א-נצר על כוונתו הגלויה והמיידית "לזרוק את היהודים לים", דרך תקופת ההמתנה המעיקה ותחושת הפחד והאימה, ועד הניצחון הכביר והבלתי נתפס, והמילים "הר הבית בידינו" ששמענו בשידור חי. המשך דרכנו עמד בסימן של השתלבות במפעל ההתנחלות ההיסטורי כאשר את תחילת דרכנו בו ניתב הרב ולדמן. פגשתי את הרב לראשונה בשנה הראשונה בה עלתה ישיבת ניר לקרית ארבע (לאחר שהוקמה כ"ישיבת מתנחלי חברון" בממשל חברון.) סבר הפנים הנעים, האור הקורן, והביטחון שהקרין בדרך התורה הגואלת, פעלו עלי כבמטה קסם, ולאחר מפגש אחד החלטתי "זהו מקומי". כך התחיל מסע ארוך ורב אירועים בתחיית היישוב היהודי בחברון.
הרב פעל באחריות בכל המישורים, הציבוריים והפרטיים. השפעתו על התלמידים היתה ייחודית. זכורים לי בגעגועים השיעורים הקסומים ב"אורות הקודש" בבית הרב בלילות יום חמישי, כאשר המילים העילאיות והנשגבות של הרב קוק, בהבעה המענגת של הרב (ומלוות בריח ובטעם המדהים של העוגות הטריות שיצאו מהתנור של הרבנית רות) יצאו צירוף שלא ניתן לתיאור, וחוויה בלתי נשכחת. במקביל, הרב נטל חלק מרכזי בעיצוב האופי הציבורי של קרית ארבע. הוא שלח את ילדיו לבני עקיבא, התנועה שכללה כמעט את כל ילדי הקריה, ושלח אותי לרכז את הנוער כדי לאחד את כל גווני הנוער והחברה סביב הישיבה, שהיתה הגורם החברתי – חינוכי המרכזי בקריה בשנותיה הראשונות.
בהספדים נשמעו אזכורים רבים על הארת פניו, עדינותו ואצילותו, ועל יכולתו לבטא בנועם את רעיונות התורה הגואלת. כל זה כמובן נכון. ועם זאת יש לזכור: בתוך העטיפה הרכה והמלבבת היה טמון עמוד שדרה מפלדה, שלא כרע לשקר, לא נכנע ולא חת מפני איש. הרב ולדמן, כראש ישיבת ניר, הוציא את כל התלמידים לסבסטיה בעליה ההיסטורית בחנוכה תשל"ו. אני זוכר את הרב ולדמן מפסיק את סדר הלימוד, מזמין את חנן פורת לשאת דברי אומץ ואמונה, ומנהיג את הישיבה במסע ללב השומרון. לאחר שהמאבק נשא פרי וגרעין "אלון מורה" עלה על הקרקע בקדומים, הישיבה כולה עברה לקדומים, שם שהתה כל הזמן שנדרש עד ביסוס היישוב. מישיבת ניר יצאנו לחידוש היישוב היהודי בחברון, וגם להקמת עפרה ולכל מקום בו עזרתנו היתה חיונית. בזמן הגירוש מגוש קטיף הישיבה כולה עלתה לשאנור בצפון השומרון, בניסיון למנוע את רוע הגזירה, ושם אנו עדיין מצפים לקימום ההריסות. הרב ולדמן הכיל עוצמה פנימית, עטופה בהמון הארת פנים ואהבת ישראל אמיתית וכובשת.
יחד עם המאבק הלאומי בתפקידים ציבוריים כראש ישיבה, כחבר מזכירות "גוש אמונים" ולאחר מכן כחבר כנסת, הרב היה גם מלא רגש כלפי כל אדם, הן קרוב והן רחוק, וודאי לכל תלמיד. במשפחתי זכור כי במהלך השבועות הטרופים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר לא ניתן היה ליצור קשר בין החזית לעורף, הופתעה אימי לקבל שיחת טלפון ממי שהציג את עצמו כ"אליעזר - חבר של נעם", שרוצה למסור דרישת שלום מהבן לאחר שבועות של נתק ודאגה. רק בהמשך התברר ש"אליעזר" הוא ראש הישיבה, הרב אליעזר ולדמן, שנסע והיטלטל בדרכים בעקבות תלמידיו בחזיתות השונות כדי לעודד ולמסר דרישות שלום למשפחות הטרופות מדאגה. בהמשך, כאשר נולד למשפחת ולדמן הבן שזכה לשם נעם (המכהן היום כראש הישיבה) הרב התקשר למשפחתי "להודות על הרעיון לשם"...
כמה זקוק עם ישראל למנהיגים כאלו. יהי זכרו ברוך.